בחלק הראשון עברנו דרך חמש המצוות "בין אדם לחברו" שבחיוך. ראינו כיצד בפעולה אחת של מאור פנים, אנו מקיימים: ואהבת לרעך כמוך, גמילות חסדים, והלכת בדרכיו, הימנעות מאונאת דברים, ונשיאה בעול עם חברו.
אך היהלום לא נגמר כאן.
יש לו עוד חמש פאות נוצצות – אלו שמתחילות במפגש בין אדם לחברו, אך מגיעות הרבה הרבה יותר רחוק. הן עוברות דרך הלב של האדם שמולנו, ממשיכות דרך שמי רקיע, ומגיעות ישירות אל כיסא הכבוד.
זהו המעבר מה"חברו" אל ה"בורא". מה"אדם" אל ה"אלוקים".
ובפסגת המסע – נגלה כיצד החיוך שלך מביא שמחה לבורא עולם עצמו.
זוהי אולי המצווה האקטואלית ביותר לדורנו, דור של קיטוב ומחלוקות.
כל יהודי בעל חזות דתית הוא "שלט חוצות" של הקדוש ברוך הוא.
כשאדם דתי מתנהג בגסות או בפנים חמוצות, הוא לא רק פוגע בעצמו – הוא גורם ל"חילול השם". הצופה מן הצד אומר: "אם זו התורה, אני לא רוצה חלק בה".
לעומת זאת, חיוך של אדם דתי הוא הקידוש השם הגדול ביותר. הוא ממיס מחיצות של שנאה ומקרב רחוקים יותר מכל סמינר או הרצאה.
כל יהודי, בכל מקום שהוא, נושא עמו את "הדגל" של בורא עולם. השאלה היא: האם הדגל שלך מתנופף בגאווה ובשמחה, או שהוא מקומט ומושפל?
המגיד הירושלמי המפורסם, הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, סיפר פעם מעשה שהיה עמו בטיסה.
הוא התיישב במקומו במטוס, ולידו התיישב קצין צה"ל בכיר, חילוני מוצהר. הקצין ראה את הרב עם הזקן והחליפה, ופניו התכווצו. ניכר היה שכל הסטיגמות השליליות והכעס על "הדתיים" צפים ועולים בו.
הוא הפנה את ראשו לחלון בהפגנתיות, משדר ריחוק וניכור. "רק זה מה שהיה חסר לי," שידרה שפת הגוף שלו, "להיתקע ליד חרדי כל הטיסה".
הרב גלינסקי לא נבהל. הוא הוציא מהתיק תפוח עסיסי, שטף אותו, חייך חיוך רחב ומאיר לקצין והושיט לו את התפוח:
"אולי אדוני ירצה? זה נראה תפוח מצוין".
הקצין הופתע, אך סירב בקרירות: "לא תודה".
הרב לא התייאש. כעבור שעה עברה הדיילת וחילקה מים. הרב ביקש שתי כוסות. הוא הגיש אחת לקצין ואמר בחיוך מתנצל:
"סליחה שאני מפריע שוב, פשוט ראיתי שלא שתית כל הטיסה, וחשבתי שאולי אתה צמא. שיהיה לרוויה".
החיוך העקבי, הלא-שיפוטי, החם והדואג – סדק את חומת הקרח. הקצין לקח את המים ומלמל תודה. לאט לאט התפתחה שיחה. הם דיברו על החיים, על המשפחה, על השירות הצבאי.
בסוף הטיסה, כשנחתו, לחץ הקצין את ידו של הרב בחום ואמר לו משפט מטלטל:
"כבוד הרב, כל חיי גדלתי על שנאה לחרדים. חשבתי שאתם אנשים חשוכים, כועסים ושונאים אותנו. החיוך שלך, הדאגה שלך לכוס מים בשבילי – הראו לי פנים אחרות לגמרי של היהדות. אני מבטיח לך: בשבת הקרובה אני אלך לבית הכנסת".
בלי ויכוחים תיאולוגיים, רק בכוחו של תפוח וחיוך, התקיים קידוש השם ששינה חיים של יהודי.
כאן אנחנו מגיעים לרובד העמוק והמפחיד ביותר.
התורה מצווה אותנו לא לעמוד מנגד כשחייו של חברנו בסכנה. בדרך כלל אנו חושבים על אדם שטובע בים או על תאונת דרכים.
אבל בדור שלנו, ה"טביעה" היא בים של בדידות ודיכאון.
אנשים מסתובבים בינינו עם מחשבות שחורות. הם מיואשים. הם מרגישים מיותרים. לפעמים, החוט הדק שמחזיק אותם בחיים הוא התחושה שמישהו, אי שם, עדיין אכפת לו מהם.
החיוך הוא חבל ההצלה הזה.
הסיפור הבא (המבוסס על עדותו של הרב אשר קובלסקי) התרחש בבית אבלים בירושלים.
ישבו שם בנים והתאבלו על אביהם שנפטר בשיבה טובה. האב היה יהודי פשוט, בעל חסד, שתמיד האיר פנים.
באמצע השבעה נכנס לבית אדם זר. איש לא הכיר אותו. הוא נראה נבוך, התיישב בפינה ושתק.
אחד האחים ניגש אליו ושאל בעדינות: "המקום ינחם אתכם. האם הכרתם את אבא?".
האיש הזר הרים עיניים אדומות ואמר:
"לא הכרתי אותו לעומק, אבל אבא שלכם הציל את חיי".
האחים הופתעו. אבא לא היה רופא ולא מציל בים. האיש המשיך:
"לפני כמה שנים הייתי במצב כלכלי ונפשי נורא. איבדתי את כל עולמי. הרגשתי שאין לי טעם לחיות. הגעתי להחלטה נוראה לשים קץ לחיי.
יצאתי לרחוב, הולך כמו סהרורי, מחפש את המקום שבו אסיים את הכל.
ואז, מולי עבר אבא שלכם. הוא לא הכיר אותי. אבל כשהוא חלף מולי, הוא עצר לרגע, הסתכל לי בעיניים במבט חודר וטוב, חייך חיוך ענק ואמר:
'בוקר טוב ידידי! שיהיה לך יום נפלא ומבורך!'.
הוא המשיך ללכת, אבל אני קפאתי. המילים שלו והחיוך שלו היו כמו הלם חשמלי.
המחשבה שעברה לי בראש הייתה: 'אם יש אדם זר ברחוב שמסוגל לחייך אליי ככה ולאחל לי יום נפלא – אז אולי העולם הזה לא כל כך שחור. אולי עוד יש תקווה'.
חזרתי הביתה. לא עשיתי את המעשה הנורא. החיוך של אבא שלכם נתן לי כוח להילחם על חיי.
אני חי היום, וילדיי חיים, רק בזכות ה'בוקר טוב' של אבא שלכם".
האחים ישבו המומים. אביהם קיים מצוות "פיקוח נפש" – הצלת חיים כפשוטו – רק בזכות הרגל פשוט של הארת פנים.
המצווה השמינית ב"מולטי-ויטמין" שלנו היא צדקה.
הרמב"ם פוסק שגם עני המתפרנס מן הצדקה – חייב לתת צדקה. נשאלת השאלה: מאיפה? הרי אין לו.
התשובה היא: צדקה אינה רק כסף. צדקה היא נתינת משאבים שיש לך למי שחסר לו.
יש אנשים עשירים בכסף אך עניים בשמחה. יש אנשים שיש להם וילות ורכבי יוקרה, אבל הלב שלהם קמל מחוסר תשומת לב.
כשאתה מחייך אליהם, אתה נותן להם צדקה.
חז"ל אומרים: "גדול המעשה יותר מן העושה". כלומר, מי שגורם לאחרים לעשות/להרגיש טוב, גדול יותר.
בכל בוקר אנחנו מקבלים מהבנק האלוקי פנקס צ'קים בלתי מוגבל של חיוכים. כל צ'ק כזה שווה זהב לנפש של הזולת.
האם נהיה קמצנים עם משאב שהוא אינסופי?
חיוך לקופאית העייפה בסופר, לנהג האוטובוס העצבני, למנקה הרחובות השקוף – זוהי צדקה טהורה. זו נתינה למי שצמא להכרה ולכבוד.
וזו הצדקה היחידה שבה הנותן לא נשאר עם פחות, אלא עם יותר.
רבים טועים לחשוב שמצוות הכנסת אורחים נמדדת בטיב המזרן או בכמות האוכל המוגש לשולחן.
אולם חז"ל (אבות דרבי נתן) מעמידים אותנו על טעותנו:
"והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם, ופניו זעופות – מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום.
אבל אם קיבלו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו אלא כוס מים – מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם".
שלמה המלך מחדד זאת במשלי: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ".
האורח לא בא לאכול את הסטייק ("שור אבוס") שלכם; את זה הוא יכול לקנות במסעדה. הוא בא לאכול את הלב שלכם. הוא בא להרגיש רצוי.
כשאדם מכניס אורח לביתו ומחייך אליו, הוא נותן לו תחושת בית. הוא הופך את הזר לבן בית.
החיוך הוא ה"מזגן" שמחמם את האווירה ומפשיר את המבוכה שכל אורח מרגיש באופן טבעי.
התורה מזהירה אותנו 36 פעמים (ויש אומרים 46!) על אהבת הגר. למה? "כי גרים הייתם". אנחנו יודעים מה זה להרגיש זר, שונה, לא שייך.
אבל "גר" אינו רק מי שהתגייר בבית הדין.
במובן הרחב של הנפש, כל אדם שנמצא בסביבה חדשה הוא "גר".
העובד החדש במשרד שעדיין לא יודע איפה פינת הקפה. המתפלל החדש בשכונה שלא מוצא סידור. הילד שעבר כיתה ועדיין אין לו חברים.
הם כולם בבחינת "גרים". הלב שלהם רועד. הם מרגישים שקופים.
כשאתה ניגש לאדם כזה ומחייך אליו – קיימת את מצוות אהבת הגר בהידור.
החיוך שלך הוא הגשר שהופך אותו מ"אחר" ל"אח". הוא ממיס את הזרות ומעניק לו אזרחות של כבוד בלב שלך.
וכאן, ידידיי, אנו מגיעים לפסגה.
עד עכשיו דיברנו על מה החיוך עושה לאדם שמולנו (אהבה, חסד, צדקה, ביטחון). אבל מה החיוך עושה למעלה? מה הוא עושה לקב"ה?
ישנה תפיסה מוטעית כאילו עבודת ה' חייבת להיות רצינית, כבדת ראש ועצובה.
החיוך שלך גורם נחת רוח לשכינה.
הגמרא במסכת סנהדרין (מו.) מביאה תיאור מטלטל על רגישותו של הבורא.
הגמרא שואלת: כשם שאדם מצטער, מה שכינה אומרת?
תשובת הגמרא: "קלני מראשי, קלני מזרועי".
כלומר, כביכול, כואב לקב"ה הראש. כואבת לו היד. הוא משתתף בצערן של בריותיו עד כדי כך שהוא מרגיש כבדות (קלני מלשון כובד) וצער פיזי כביכול.
ומכאן, גוזרים בעלי המוסר והחסידות "קל וחומר" אדיר, קל וחומר של רחמים:
אם הקב"ה מצטער כל כך כשאדם סובל (אפילו אם הוא רשע!), על אחת כמה וכמה שהוא שמח כשאדם שמח!
כאשר יהודי הולך בעולמו של הקב"ה ופניו מאירות, כאשר הוא מחייך מתוך אמונה וביטחון – הוא עושה נחת רוח ליוצרו.
תחשבו על אבא שרואה את ילדיו משחקים ושמחים בסלון. הלב שלו מתרחב. הנחת שלו אינסופית.
כך, כביכול, אבינו שבשמיים.
כשאתה יוצא מהעצבות, זוקף את הראש ומחייך – אתה מסיר את ה"כובד" ("קלני") מעל ראשו של הבורא. אתה מנחם את השכינה בגלותה.
אתה אומר לקב"ה: "אבא, העולם שיצרת הוא טוב, ואני שמח בו".
וזוהי, אולי, המצווה הגדולה מכולן: ואהבת את ה' אלוקיך.
והדרך לאהוב אותו, היא לשמוח בילדים שלו.
סיימנו את המסע בתוך ה"מולטי-ויטמין" הרוחני. ראינו כיצד בשבריר שנייה של מתיחת שפתיים, אנו מפעילים כור אטומי של קדושה:
ומעל כולם – השמחה של בורא עולם.
עכשיו, כשיש לכם את הידע הזה, האחריות בידיים שלכם.
המולטי-ויטמין הזה נמצא בכיס שלכם בכל רגע נתון. הוא לא עולה כסף, הוא לא דורש מאמץ, והוא לא נגמר לעולם.
האם תבחרו להשאיר את ה"תרופה" הזו בתוך הבקבוק, או שתצאו לרחוב ותתחילו לרפא את העולם?
הבחירה בידיכם.
כל חיוך הוא הצבעה על מי אתם באמת – איש של אהבה, של חסד, של חיים.
כל חיוך הוא הודעה לשמיים: "אני בוחר בשמחה. אני בוחר באור. אני בוחר להיות שותף לבורא בתיקון העולם".
הכל מתחיל בחיוך אחד.