על קיר בית כנסת קטן ברחוב פינסקר בקריית אתא, חקוק שלט שיש. הוא מכריז בקצרה: הרב ישעיהו שפירא, "מייסד קריית אתא". שלוש מילים פשוטות. שלוש מילים שפותחות תעלומה.
התשובה מתחילה לא בשלט שעל הקיר, אלא במשבר שהתרחש שנים קודם לכן, משבר שכמעט ומחק את חלום הקמת הכפר עוד לפני שנולד. מי היה האיש הזה, ואיזה סוד הוא לקח איתו אל הצללים? כדי לפתור את התעלומה, עלינו לחזור אחורה בזמן, לרגע אחד של ייאוש שעמד לשנות הכל.
בתחילת המאה ה-20, גאולת קרקעות בארץ ישראל לא הייתה עסקה כלכלית בלבד; היא הייתה אקט של אמונה. כל דונם שנרכש מידיים זרות היה ניצחון קטן במערכה גדולה על יישוב הארץ. ובשנת 1925, הזדמנות חסרת תקדים הופיעה באופק. יהושע חנקין, גואל האדמות האגדי, הצליח לרכוש ממשפחת סורסוק העשירה מביירות שטח עצום של כ-65 אלף דונם בעמק זבולון. מתוך השטח הזה, הוצעו למכירה 10,000 דונם פוריים במיוחד, אדמותיו של הכפר הערבי כופריתא.
אך אז הגיע המשבר. חברת "קהילת ציון", שרכשה את הקרקעות בדמי קדימה, עמדה בפני קריסה.
הניגוד היה בלתי נתפס: חלום אדיר על התיישבות חקלאית עמד במרחק נגיעה, אך קופת החברה הייתה ריקה. היהודים שחלמו לעבד את האדמה לא נמצאו, והכסף אזל. האם חלום של מאות יהודים מפולין עמד להתנפץ על סלעי המציאות הכלכלית הקשה? אך בדיוק ברגע הזה, כשהכל נראה אבוד, נכנס לתמונה אדם אחד שלא היה מוכן לוותר.
הרב ישעיהו שפירא היה דמות חריגה, כמעט "מוזרה" בעיני בני דורו. הוא היה בן זקונים לאדמו"ר מגרודז'יסק, אחיו של הרבי הקדוש מפיאסצ'נה, נצר לשושלת קוז'ניץ המפוארת. הדרך הטבעית עבורו הייתה כס האדמו"רות בפולין. אך ר' ישעיהו בחר בדרך אחרת. הוא עלה לארץ ישראל השוממה כדי להפוך לעובד אדמה.
כאשר שמע על המשבר, הוא ראה בו קריאה אישית. הוא עמד לנסוע לוורשה כדי להעלות את משפחתו, והחליט להפוך את הנסיעה האישית למסע הצלה לאומי. בנפשו בערה אש של חזון שלם, שבו כל החלקים קשורים זה בזה. הוא הבין שגאולת הקרקעות לבדה אינה מספיקה; האדמה צריכה אנשים, ועל כן עליו להביא ארצה יהודים שומרי תורה ומצוות. אך גם זה לא היה סוף החזון. הוא שאף לגאול את הארץ מבחינה רוחנית, להטביע ביישוב המתחדש צורת חיים של קדושה, שתהפוך למגדלור עבור העולם היהודי כולו.
ביום ט"ז באייר תרפ"ד (1924) הוא יצא למסעו. בוורשה, בבתי הכנסת וב"שטיבלך", הוא לא נשא דברים – הוא הבעיר להבות. דרשותיו הנלהבות על "ארץ חמדה... חמדת כל ישראל וחמדת השי"ת" סחפו את הקהל. מיד בסיום דרשותיו, יהודים חתמו על רכישת קרקע. כך, מתוך אותה התעוררות, קמה אגודת "עבודת ישראל", שחבריה הם שירכשו את אדמות כופריתא. האדמה ניצלה. אך הקרב על יישובה רק החל.
בליל הסדר "מתחילים בגנות ומסיימים בשבח", כי מתוך הקושי צומחת הישועה. סיפור הקמת כפר עטה הוא הגשמה של עיקרון זה. "המרור", המרירות של השנים הראשונות, היה תנאי הכרחי לגאולה.
הם היו חוד החנית הבודד של חלום גדול. מתוך כ-300 משפחות שרכשו אדמה, רוב רובם נשארו בוורשה. החלוצים הבודדים מצאו את עצמם מול "חורבה ושממה", מוקפים ביצות וחסרי כל תשתית. את המסגד הנטוש הפכו לבית כנסת, נסעו לכפר הבדואי 'סאסא' כדי לקנות פרות ערביות דלות חלב, ונאבקו במחלות קדחת ומלריה שהפילו חללים. הם היו מבודדים, רחוקים זה מזה, אך חדורים ב"רצון ברזל". הם נאחזו בציפורניהם באדמה, נלחמים בקדחת ובבדידות. אך הם לא ידעו שהאיום הגדול ביותר עדיין לפניהם.
בקיץ 1929 (תרפ"ט), גל של אלימות שטף את הארץ. עבור היישוב הקטן והמבודד של כפר עטה, זה היה גזר דין מוות. המתיישבים המעטים, שלא היו מאומנים בלחימה, הבינו שאין להם כל סיכוי.
הם נאלצו לברוח. הבתים ננטשו. הערבים הסתערו על הבתים הבודדים. הם בזזו, הרסו, ולבסוף העלו את הכל באש. האש כילתה את הבתים, והעשן שנשא עמו את ריח החורבן סימן, כך היה נדמה, את סופו המר של כפר עטה. אך דווקא מתוך האפר, עתידה הייתה לצמוח תקווה ממקור לא צפוי.
הם חזרו. אל האפר, אל האדמה החרוכה, אל שרידי חלומם. למרות החורבן המוחלט, המתיישבים שבו. העקשנות היהודית, זו שסירבה להיכנע לאורך אלפי שנות גלות, התגלמה במעשיהם. הם נאחזו מחדש בקרקע, נחושים לבנות מחדש, והפעם, חסדי שמים האירו להם פנים.
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1934 עם הקמת מפעל "אתא". המפעל לאריגים "ממש הציל את כל הכפר מרעב", סיפק פרנסה לעשרות משפחות והפך את פני המקום. הוא היה מנוע הצמיחה שהפך קומץ בתים שרופים ליישוב משגשג. עם המפעל, הגיע גם שינוי השם. מסמכים שנשלחו לצ'כיה תורגמו בטעות מ-"Ata" (עטה) ל-"ATA" (אתא). הטעות הזו, כך התברר, הייתה נבואית.
אך כדי להבין את עומק הנבואה, עלינו לחזור לשם המקורי: כפר עטה. לא היה זה שיבוש של השם הערבי "כופריתא", אלא הצהרת כוונות רוחנית עמוקה. עט"ה הוא ראשי תיבות: על טהרת הקודש. מייסדי המקום, חסידים ויראי שמיים, התחברו למורשת בת 2,000 שנה שנתגלתה בחפירות באושא העתיקה הסמוכה. שם נמצאו בתי בד וגתות יין, וליד כל אחד מהם – מקווה טהרה. חכמי התלמוד הסבירו את התופעה: "חבריא מדכן בגלילא" – חכמי הסנהדרין שישבו באושא היו מכינים את השמן והיין שלהם בטהרה, מתוך ציפייה דרוכה לבניין המקדש. הם חיו את חיי החולין שלהם "על טהרת הקודש", כאילו הגאולה עומדת בפתח. מייסדי כפר עטה ראו עצמם כממשיכי דרכם. השם שבחרו לא היה רק שם, הוא היה ייעוד.
והנה, "טעות" של פקיד הופכת את "עטה" ל"אתא". לשם החדש ניתנו שני פירושים רבי משמעות, שהשלימו את הייעוד המקורי:
"אָמַר שֹׁמֵר, אֶתָא בֹקֶר"
הגיע בוקר, הגיעה עת הגאולה. כך, החזון הרוחני של "כפר עטה" קיבל את הגשמתו הגשמית והרוחנית ב"כפר אתא". הגאולה הגיעה. הכפר ניצל והפך לעיר, אך בעוד השם החדש 'אתא' נחקק בתודעה, שמו של האיש שהצית את הניצוץ הראשון החל לדהות.
ובחזרה לשלט שעל קיר בית הכנסת. כעת, תפקידו המכריע של הרב ישעיהו שפירא ברור. הוא לא היה רק איש המעשה שהציל את הקרקע ברגע האחרון; הוא היה איש החזון, הניצוץ הרוחני שהניע את כל המהלך. הוא האמין, שכנע, ארגן והצית את האש שהובילה להקמת היישוב.
אז מדוע נשכח? התשובה, כנראה, מורכבת. אולי הייתה זו צניעותו של האיש, שפעל לשם שמיים ולא לשם תהילה. אולי משום שההיסטוריה נכתבת לרוב על ידי מוסדות רשמיים, והם נוטים לזכור את הבונים והמפעלים יותר מאשר את אנשי הרוח השקטים.
סיפורה של קריית אתא אינו רק סיפור על הקמת עיר. זהו משל על האנשים הצנועים, אלו שמאחורי הקלעים, שלעיתים עומדים מאחורי המהפכות הגדולות ביותר. וכך, על קיר בית כנסת קטן, ממשיך שלט אחד לספר סיפור על גאולה, על חלום, ועל המייסד השקט ששמו אולי נשכח מהרחובות, אך נותר חקוק ביסודותיה של העיר.