האוויר במלון "ישראל" בתל אביב היה דחוס. עשן סיגריות התערבב בריח הזיעה ובמתח הציפייה של מאות עסקני ופעילי פועלי אגודת ישראל, שהצטופפו באולם כדי לדון בבעיה הבוערת של קליטת יהודי הונגריה ופולין. איש בקהל הרב לא שיער שבעוד דקות ספורות, השקט יופר בזעקה שתקפיא את הדם. איש לא דמיין שהכינוס הזה לא ייזכר בזכות החלטותיו, אלא בזכות הדרמה הנוראה שעמדה להתרחש על הבמה.
כי כדי להבין את אותן דקות אחרונות, יש לחזור אחורה בזמן. אל תחילת הדרך של האיש שקולו עמד להידם לנצח.
ישנן תקופות חיים שהן יסוד. אבני בניין שמהן נוצק אופיו של אדם. עבור הרב יהודה ארי' ליב גפן (אויסאיבל), השנים ההן בפולין היו כל עולמו. שם, בין כתלי בתי המדרש של גליציה, נבנו היסודות לגדולתו – וגם לטרגדיה שלו.
בעיר טרנוב, הוא היה כוכב. תלמיד חכם צעיר ששמו הלך לפניו, חידד את שכלו תחת עינו הפקוחה של הגאון רבי מאיר אראק זצ"ל. משם, הדרך לישיבת הדגל של היהדות החרדית, "חכמי לובלין", הייתה קצרה. תחת רב רבו, המהר"ם שפירא, הוא פרח.
כל שיעור היה מאבק אינטלקטואלי. כשהרב גפן הצעיר היה קם על רגליו, שקט היה משתרר בבית המדרש. כולם ידעו שתיכף תישאל שאלה חודרת, כזו שתאלץ אפילו את גדולי הדור לעצור לרגע. קולו, חד כסכין מלוטשת, רעם בניתוחיו החריפים, "נוסח גליציה", והכל ידעו – כוכב חדש דרך בשמי התורה.
אך מעל שמי אירופה כבר התקדרו העננים. סופה איומה עמדה להרוס את העולם הזה עד היסוד.
נפילתה של יהדות אירופה הייתה מהירה ואכזרית. עבור הרב גפן, זה היה המבחן האולטימטיבי של הרוח האנושית. עם פרוץ המלחמה, הוא נמלט עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות אל גיא הצלמוות של סיביר. שם, בקור המקפיא, הוא עבר ייסורים שלא יתוארו.
כשהמלחמה הסתיימה, הוא חזר. לא לפולין החרבה, אלא לגרמניה. במחנות העקורים, בין הפליטים שבורי הנפש, הוא הפך למגדלור. הוא עודד, ניחם, וליכד את שארית הפליטה. שם, בין ההריסות, נולד החלום הגדול: לשוב הביתה, לארץ ישראל.
עלייתו ארצה הייתה תחייתו. בחיפה, הוא החל לבנות את חייו מחדש, והפעם על אדמת הקודש. המרץ הבלתי נדלה שאפיין אותו התפרץ בעוצמה מחודשת. הוא ייסד, יחד עם האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, את ישיבת "יחל ישראל", והפך לדמות מרכזית ודומיננטית בסניף פועלי אגודת ישראל המקומי.
אך שיא תהילתו הגיע ביום הכתרתו לרבה של כפר אתא. זו לא הייתה הכתרה, זו הייתה חגיגה של עם. חזיתות הבתים קושטו בשטיחים יפים, ובכניסה לכפר ניצב שער כבוד מקושט ירק ודגלים.
אלפים מתושבי המקום, לבושי חג, המתינו לו בציפייה דרוכה, וכשהגיע, קיבלו את פניו בשירה ובזמרה שהרעידו את האוויר. האיש שעמד בגלות סיביר, עמד עתה תחת חופת כבוד, מוכתר על ידי גדולי הדור, ובראשם הרב הראשי, הראי"ה הרצוג. זה היה רגע שיא של הגשמה, ניצחון הרוח על החורבן.
ארבע שנים מאוחר יותר, אותו קול שריגש את כפר אתא, עמד להדהד בפעם האחרונה. כל הסיפור התנקז לרגע הזה.
בחזרה לאולם הדחוס במלון "ישראל". הרב יהודה ארי' ליב גפן עלה לבמה. שקט השתרר בקהל. הוא החל לדבר בהתרגשות רבה על העלייה מהונגריה. קולו, שהיה פעם נשק פלפולי בישיבה, קול נחמה במחנות העקורים, וקול תפילה בקרח של סיביר, הפך עתה לזעקה.
"לכל יהודי שומר תורה לעלות לארץ!"
הלב דפק. קולו רעם. האש הפנימית שבערה בו כל חייו, האש שלא כבתה בסיביר, הגיעה לשיא להבתה. חמש דקות. זה כל מה שדיבר. חמש דקות של להט טהור.
ואז, בשיא נאומו. פתאום. הוא צנח תחתיו.
דממה מוחלטת נפלה על האולם. תדהמה. איש לא הבין מה מתרחש. לרגע קפאו כולם על מקומם, ואז פרצה מהומה. רופאים שהוזעקו למקום ניסו להשיב את רוחו. לשווא. הקביעה הנוראה הדהדה בחלל האולם, שעות ספורות אחרי שהיה מלא חיים. הרב גפן איננו.
התדהמה והאבל היו כבדים מנשוא. הכינוס שעסק בבניית חיים חדשים, הסתיים במוות פתאומי וטרגי.
הרב גפן היה "גדול בתורה", "איש ציבור מובהק", ו"בעל עוז וגאון". רק בן ארבעים ושבע היה במותו, מותיר אחריו חיבור בכתב יד על רבו הגדול, המהר"ם שפירא, שלא זכה לסיים.
הוא לא מת במיטתו. הוא לא נכנע למחלה. הוא נפל כחייל בקרב, על משמרת הקודש. ברגע שבו נשא את קולו למען הדבר שהאמין בו יותר מכל – קיבוץ גלויות בארץ ישראל – נלקחה נשמתו. דרשתו האחרונה הייתה צוואתו. זעקתו האחרונה הייתה מורשתו.