הנני עומד/ת לפניך בבוקר הזה, בשעה שהעולם מתעורר לחיים חדשים, ואני מבקש/ת ממך להתעורר גם אני. להתעורר מתרדמת האדישות, מחלום האגואיזם, ממאסר העצבות שבו כליתי את עצמי.
גיליתי סוד מרעיד, אבא:
שהפה שלי – אינו רק פה.
הוא ארגז עזרה ראשונה נייד.
הוא יחידת החייאה שיכולה להציל חיים.
הוא מפתח העולם הבא.
אבא, כל בוקר אני מקבל/ת ממך מתנה.
לא זהב. לא כסף. לא נכסים.
אני מקבל/ת מולטי-ויטמין רוחני – את כוח החיוך.
ובחיוך אחד, בשבריר שנייה של רצון טוב, אני יכול/ה לקיים עשר מצוות:
אבל אבא... אני מודה/ה לפניך בבושת פנים:
כמה יהלומים זרקתי לפח.
כמה פעמים עברתי ליד אדם שבור, וחייכתי לטלפון במקום אליו.
כמה פעמים הייתי יכול/ה לקיים עשר מצוות ברגע אחד, ובחרתי באדישות.
כמה פעמים הלכתי עם הדגל שלך מקומט ומושפל.
סלח לי.
אבא, היום למדתי משהו שמחריד אותי ומנחם אותי בו זמנית.
למדתי שכשאני הולך עם פנים זעופות, אני הורג.
לא בסכין. לא באקדח. אלא באכזריות השקטה של האדישות.
כשאני גורם למישהו להרגיש שקוף, לא רצוי, מיותר –
"אזיל סומקא ואתי חיורא" – הדם בורח מפניו.
אני רוצח אותו. אני שופך דמים.
אבא, כמה פעמים הייתי רוצח בלי לדעת?
כמה ילדים ראו את הפנים הזועפות שלי בבוקר, ויצאו לבית הספר שבורים?
כמה בני זוג קרסו תחת המבט הקר שלי?
כמה עובדים, שכנים, זרים ברחוב – מתו קצת בגללי?
סלח לי, אבא. סלח לי על הרציחות הקטנות שעשיתי.
אבל היום גיליתי גם את ההיפך:
אם להעציב זה לרצוח –
אז לשמח זה להחיות.
זוהי תחיית המתים היומיומית
שאתה מזמין אותי אליה
אתה לא מבקש ממני לרפא חולים במקל קסמים.
אתה מבקש ממני משהו פשוט הרבה יותר וחזק הרבה יותר:
להזרים דם בחזרה לפנים של אדם עצוב.
להעניק לו רצון לחיות.
להפוך אותו מ"מת בפנים" ל"חי".
אבא, זוהי המצווה הגדולה ביותר בתורה.
לא הכי קשה. הכי גדולה.
אליהו הנביא לא חיפש בשוק את לומדי התהילים.
לא את הגבירים הנדיבים.
לא את הרבנים הדורשים.
הוא חיפש את יחידת החייאה.
את האנשים שהסתובבו בשוק וזיהו מי מת מבפנים.
"אינשי בדיחי אנן" – אנחנו לא ליצנים.
אנחנו מציילי חיים.
"כי חזינן איניש דעציב – מבדחינן ליה" –
כשאנחנו רואים אדם עצוב – אנחנו מחזירים אותו לחיים.
והם, אבא, זכו למסלול הירוק.
"עולים ואינם יורדים" – ישר לגן עדן.
כי מי שהפך את החיים של אחרים לגן עדן כאן למטה,
אתה מכניס אותו לגן עדן שם למעלה.
והגאון מווילנא, אבי הדיוק וההשכלה, חתם על זה במילים שמרעידות אותי:
"ובזה רוב התורה - לשמח בני אדם"
(ויש גירסאות: "כל התורה")
תעצרו. תקראו את זה שוב.
הגאון מווילנא, שידע את כל התורה כולה, ישר והפוך, קובע: כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו מקיימים, כל המצוות, כל הדקדוקים – הכל מתנקז לתכלית אחת עיקרית: לשמח בני אדם.
למה?
כי התורה ניתנה כדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, דומים לבוראנו. הקב"ה הוא "הטוב והמיטיב". הוא משפיע חיים ושמחה ללא הרף.
כשאתה לומד תורה אבל נשאר זעוף פנים – החמצת את המטרה. נשארת עם ה"טקסט" ואיבדת את ה"נשמה".
אבל כשאתה לומד תורה והיא הופכת אותך לאדם מאיר פנים, לאדם שמחפש איך לעשות טוב לשני – קיימת את "רוב התורה".
אבא, הנה תפילתי:
תן לי עיניים שרואות את הפצועים.
תן לי אוזניים שמזהות את זעקות השקט.
תן לי לב שמזהה מתי מישהו מת מבפנים.
ותן לי את האומץ להפסיק.
להפסיק את המירוץ שלי.
להפסיק את הטלפון.
להפסיק את הבהילות.
ולחייך.
להזרים דם. להעניק חיים. להיות המחייה, לא הרוצח.
אבא, אני מתוודה לפניך:
וידוי על הרציחות הקטנות:
• על כל פעם שהלכתי עם פנים של "תשעה באב" והטלתי פחד על הסובבים אותי
• על כל פעם שהייתי יכול/ה לשמח ובחרתי באדישות
• על כל פעם שזרקתי את ה"יהלום" של עשר מצוות בחיוך אחד
• על כל פעם שהייתי רוצח בלי לדעת, שפכתי "דמים רגשיים"
וידוי על הזדמנויות שהחמצתי:
• על הילד שחיפש חיוך וקיבל מבט עייף
• על בן/בת הזוג שרצה/רצתה להרגיש אהוב/ה וקיבל/ה קרירות
• על העובד שהיה זקוק להערכה וקיבל אדישות
• על הזר ברחוב שהיה זקוק לראות "צלם אלוקים" וראה פרצוף חמוץ
וידוי על האגואיזם:
• על שחשבתי שהחיים שלי חשובים יותר מהלב השבור של השני
• על שהטלפון היה חשוב לי יותר מהאדם שמולי
• על שהייתי מרכז העולם במקום להיות שליח שלך בעולם
סלח לי, אבא. מחל לי. כפר לי.
אבא, מהיום – אני מקבל/ת על עצמי:
1. בדיקת ארגז העזרה הראשונה:
כל בוקר, לפני שאני יוצא/ת מהבית, אשאל את עצמי:
"האם ארגז העזרה הראשונה שלי מוכן?"
לא "איך אני נראה/ית", אלא "האם אני מוכן/ה להציל חיים?"
2. עיניים חדשות:
אבקש ממך בכל יום: "פקח את עיניי".
תן לי לראות את הפצועים. את האנשים שמתים מבפנים.
שלא אעבור לידם אדיש, אלא שאעצור, ואחייה.
3. יחידת החייאה:
אהיה כמו הבדחנים בשוק.
"כי חזינן איניש דעציב – מבדחינן ליה".
כשאראה אדם עצוב – אשמח אותו. ארפא אותו. אחייה אותו.
4. חיוך כמצווה:
לא כ"נימוס". לא כ"דבר נחמד".
אלא כמצווה גדולה. כהצלת חיים. כ"אנטי-רצח".
5. שליחות יומית:
כל יום, לפחות אדם אחד.
אדם אחד שאחייה. אדם אחד שאחזיר לו את הדם לפנים.
אדם אחד שבגללי – ימשיך לרצות לחיות.
אבא, יש לי בקשה אישית.
יש אנשים בחיי שקשה לי לחייך אליהם.
אנשים שפגעו בי. אנשים שעצבנו אותי. אנשים שקשים.
עזור לי גם איתם.
עזור לי לזכור שגם הם – ילדים שלך.
שגם הם נושאים פצעים שאני לא רואה.
שגם הם זקוקים ל"בלון חמצן" של חיוך.
תן לי את הכוח להיות גדול/ה יותר מהכאב שלי.
תן לי את הכוח לרפא גם כשאני פצוע/ה.
תן לי את הכוח להחיות גם כשאני עצוב/ה.
כי זו המצווה הגדולה ביותר בתורה.
ואני רוצה לקיים אותה. גם כשזה קשה.
"איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?" – "לב טוב".
"שלבו תמיד שמח ומזומן להיטיב לכל".
אבא, זהו מה שאני רוצה להיות.
לא בעל שכל מבריק. לא בעל הישגים מרשימים.
אלא בעל לב טוב.
לב שתמיד מחפש למי להיטיב.
לב שתמיד שמח ומזומן.
לב שהופך לכלי של חסד.
הפוך את הלב שלי, אבא.
הסר ממני את לב האבן.
תן לי לב בשר. לב חי. לב טוב.
רבונו של עולם,
אבא שבשמיים,
תודה שגיליתי את הסוד הזה.
תודה שהראית לי שיש לי כוח-על.
שיש לי ארגז עזרה ראשונה נייד.
שיש לי יכולת להחיות מתים.
כל מה שצריך – זה רצון טוב ומתיחת שריר קטנה.
אבא, אני מתחייב/ת:
לא אשאיר את ה"מולטי-ויטמין" בקופסה.
לא אזרוק את היהלומים לפח.
לא אהיה רוצח מתוך אדישות.
אהיה מחייה. אהיה משמח. אהיה שליח שלך.
כי "כל המלבין פני חבירו" – זה מוות.
אבל "כל המשמח פני חבירו" –
זה חיים. חיים נצחיים.
ברכני, אבא.
תן לי את הכוח.
תן לי את האומץ.
תן לי את החיוך.
כי היום – אני יוצא/ת להציל חיים.
ובזכות זה, אבא, אולי גם אני אזכה להיות מהבדחנים.
מהמשמחים.
מבני העולם הבא.
לא בגלל מה שלמדתי.
לא בגלל כמה תרמתי.
אלא בגלל שבכל יום – החייתי.
אמן. כן יהי רצון.