בזוהר (פנחס רי"ח) מבואר שנשמות ישראל חצובות מ"נר הקדוש הדולק", וכמו הנר הנאחז בפתילה ומתנועע לכאן ולכאן כן נשמת ישראל. זוהי הסיבה שישראל מתנועעים בתפילה: "נשמותיהן של ישראל חצובים מנר הקדוש הדולק... כאור הנר הנאחז עם הפתילה שמתנועע לכאן ולכאן... וכתוב נר ה' נשמת אדם."
"אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: נרך בידי ונרי בידך. אם הארת נרי הריני מאיר נרך. הדליקו לפני נרות כדי שאשמור את נשמתכם המשולה לנר, שנאמר נר ה' נשמת אדם."
"כל נר הדלוק לדבר מצוה יש בו קדושה נפלאה גדולה אין שיעור... ובעת שהנרות דולקים אין שטן ואין מזיק. ודהנר של מצוה מתנבא כמו נביא."
"כי יש ניחא להנשמה מהדלקת נרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אורה חצובה באור השכל. וביום היארצייט יש לנשמה רשות לשוט בעולם ולבוא לבית הכנסת ולראות את הנר הדולק בשבילה, ויש לה נחת רוח מזה."
הספרי על הפסוק "כפר לעמך ישראל אשר פדית" (עגלה ערופה) דורש: "'כפר לעמך ישראל' – אלו החיים, 'אשר פדית' – אלו המתים." פסיקה זו היא יסוד ההלכה שפעולות החיים (צדקה, קדיש, הדלקת נר) פודות את הנפטרים.
ראוי להדליק נרות סמוך לראש הנפטר לאחר יציאת הנשמה. יסוד המנהג הוא הפסוק "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז). הנשמה, ביורדה לעולם הזה, באה אל תוך חומר הגוף כדי להאיר אותו על ידי תורה ומצוות.
רבים נוהגים להדליק נר לעילוי נשמת הנפטר בכל משך שבעת ימי האבלות. הנר מסמל את דבקות הנשמה אל מקום האור, אל אור השכינה.
בלילה תשעה באב מכבים את האורות וממעטים בהם כביטוי לחורבן. ואילו נר השבעה מסמל כי למרות האובדן הפרטי הנשמה חיה וקיימת.
נוהגים להדליק נרות גם בבית האבלים ובמקום שבו נפטר הנפטר. עיקר התועלת הרוחנית: האור מגרש את רוח הטומאה השולטת בחושך ומגן על הנשמה.
הדלקת הנר היא סמל מעורר, אך הפעולה העיקרית שמרוממת את נשמת הנפטר ופודה אותה היא כאשר צאצאיו מוסיפים בלימוד תורה, במעשים טובים, בתפילה, ובמתן תרומה וצדקה.
נוהגים להדליק נר נשמה שידלק כל היממה ביום פטירת האב או האם. הנר יישאר דולק גם לאחר גמר היממה, ואין לכבותו.
שכח להדליק ביום השנה עצמו – ידליק למחרת.
יום השנה הוא יום של עילוי. הנר והקדיש נועדו להעלות את הנשמה ממדרגה למדרגה בגן עדן. ביום זה ניתנת לנשמה רשות לשוט בעולם ולקבל נחת רוח מהנר הדולק עבורה.
ביום זה הדין מתוח ומזלו של הבן רעוע ("ריע מזלייהו"). לכן עליו לצום, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה. הנר והמצוות הם מנגנוני הגנה לבן ולאב.
שתי השיטות אינן סותרות: יום הדין הפוקד את הנשמה מחדש יכול להיות גם יום עילוי – הכל תלוי במעשי הבן. כאשר הבן מדליק נר, עושה תשובה ומוסיף בתורה ובצדקה, הוא הופך את יום הדין ליום ההתעלות.
בעבר היו רגילים להדליק נר נשמה בבית הכנסת כדי שהאור יוסיף כבוד לשמיים. כיום כאשר בתי הכנסת מוארים בחשמל ואין צורך פרקטי באור הנרות, המנהג הוא להדליק את נר הנשמה בבית כזכר לנפטר.
משנה ברורה ופוסקים רבים מציינים כי על נר היארצייט חלה קדושה מיוחדת. רבים מדליקים נר זה לכבוד בית הכנסת ולעילוי נשמת הנפטר, ומתוך כך חלה עליו קדושת בית הכנסת. לפיכך יש לנהוג בו בכבוד הראוי.
מי שנרו כבה ביום הכיפורים ורואה בכך סימן רע – אין כאן סיבה לדאגה. תקנתו שיחזור וידליקנו במוצאי יום הכיפורים ולא יכבנו עוד. לחלופין – ייתנהו לגבאי בית הכנסת שיניחנו בין שאר הנרות ויסיר הדאגה מליבו.
מצווה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כדרך שמדליקים לכבוד שבת. ההדלקה מביאה שלום בבית ואור למרחב. הרמ"א פוסק: "נוהגים שכל איש גדול או קטן עושים לו נר מיוחד בערב יום כיפור."
מדליקים נר נשמה לעילוי נשמות הנפטרים. הנר שודר לכל היום הקדוש.
נר לכבוד יום הכיפורים, לבריאות וחיים. גם הוא דולק כל היום.
במוצאי יום הכיפורים, ברכת "בורא מאורי האש" בהבדלה חייבת להיאמר דווקא על "נר ששבת" – נר שהיה דולק במהלך יום הכיפורים ונאסר עלינו להשתמש בו. לשם כך מדליקים בערב יום הכיפורים נר שידלק ברציפות עד צאת החג.
אם שכח להכין "נר ששבת" – יבקש משכניו להדליק לו מאש ששבתה אצלם, ויברך על אורו.
שולחן ערוך הרב פוסק: מי שכבה נרו ביום הכיפורים ורואה בכך סימן רע – תקנתו שיחזור וידליקנו במוצאי יום הכיפורים ולא יכבנו עוד.
מנהג קדוש שביום הכיפורים מתנדבים בני המשפחה לתרום צדקה לעניים וללומדי תורה לעילוי נשמת הוריהם. יום הכיפורים מכפר גם לחיים וגם למתים, כאשר החיים נודבים צדקה בעבורם. זאת מסמל הביטוי "כפר לעמך ישראל אשר פדית – אלו המתים".
קיימים פקפוקים מהותיים: זרם החשמל דומה לאש היוצאת מעצים ואבנים ולא להדלקה קלאסית; אין כאן פעולת 'הדלקה' ישירה אלא הסרת מונע; הזרם מתחדש בכל רגע ואינו חומר בערה קיים; חוט המתכת אינו מוגדר כפתילה.
חוט המתכת שעליו נתפס הזרם יכול להיחשב כפתילה, והזרם כעין שמן. לפיכך פעולת ההדלקה משויכת למדליק ויכולה להיחשב כהדלקת נר.
בית יצחק ופוסקים נוספים, ובהם רבי רפאל אהרן בן שמעון, דנו בשאלת נורת החשמל לנר נשמה. מסקנת ההלכה: מצד עיקר הדין, במקומות של הכרח, יוצאים ידי חובה גם בהדלקת נר חשמלי.
"יש להעדיף נר של שמן זית, או לפחות נר שמן ושעוה, ולא נר חשמל, אלא אם כן אין נר אחר." מצד הדין יוצאים בנר חשמלי, אך מצד מעלת הסמל ורמזי הנשמה – יש מעלה ייחודית לשמן זית ושעווה.
בספר חסידים (סימן רע"ב) מסופר על אדם שהאריך ימים שזכותו הייתה שלא הדליק בחלב אלא בשמן זית. חיד"א (מחזיק ברכה) כתב שהרגיל בנר שמן זית יזכה "לבנים המאירים בתורה שנמשלה לשמן זית."
"מצוה מן המובחר שיהיו דווקא של שמן או חלב ושעוה, ולא ע"י חשמל... ואין זה נר ביהכ"נ המוזכר." מי שנדר לתת "נר" לבית הכנסת אינו יוצא בנורת חשמל; רק אם נדר "למאור" – יצא.
"אסור להשתמש בנרות עצמם שימושי חול... ואפילו נר שהודלק לכבוד שבת, דהכל בכלל ביזוי מצוה."
נר יארצייט שדולק לעילוי נשמה – בין בבית הכנסת ובין בבית – מקבל קדושה מיוחדת. על נר זה "יש עליה קדושת ביהכ"נ." לפיכך חל איסור להשתמש בנר זה לשימושי חול.
יש מחמירים לאסור הדלקת סיגריה או כל שימוש אחר בנר יארצייט, שכן הוא הוקדש למצווה ולכבוד. "אשרי הנזהר בזה." מעיקר הדין לא נאסרה ההנאה ממנו, אך המנהג הנכון הוא לנהוג בו בכבוד.
שאריות של נרות מצווה שדלקו – "יש לשורפן ולא לזורקן" בדרך של ביזיון באשפה. הותר השמן, נטיפות השעווה והפתילות החרוכות ספגו קדושה בעת בערתם, ולפיכך יש לנהוג בהם בכבוד.
אין לברך "בורא מאורי האש" בהבדלה של מוצאי שבת על נר יארצייט, שכן הנר הוא "למצוה או לכבוד" ולא לצרכי תאורה. ברכה זו מיועדת לאש שנוצרה לצורך הארה לאדם.
"כל המדליק נר תמיד לפני הארון מתברך."
ביום טוב הותרה הבערת אש רק לצורך "אוכל נפש" או לדברים שיש בהם תועלת ישירה של שמחה ושלום בית. נר נשמה אינו מיועד להנאה פיזית ואינו מוסיף לשמחת הסעודה באופן ישיר, לכן אין היתר להדליקו (אף מאש קיימת) בעיצומו של החג.
הרוצה להדליק נר נשמה לזכר הוריו ביום טוב – חייב להדליקו לפני כניסת החג. אם שכח ולא הכינו מערב החג – לכתחילה לא ידליק.
אם שכח ולא הדליק לפני החג, ואי ההדלקה גורמת לו צער גדול הפוגם בשמחת החג – מתירים להדליק, ובתנאים הבאים:
שולחן ערוך פוסק: בזמן בין השמשות, האיסורים שהם מדרבנן לא נגזרו במקום שיש בו "צורך גדול." משנה ברורה מגדיר "צורך גדול" לא רק כצורך פיזי, אלא גם כצורך פסיכולוגי: "שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת."
שו"ת דברי מלכיאל, ושולחן ערוך הרב (בשם רש"ל), פסקו: אדם ששכח להדליק נר יארצייט ונזכר בבין השמשות – בשל הצער העצום שיגרם לו (חשש שנשמת קרובו נותרת ללא האור וההגנה ביום כה משמעותי) – הצער הזה מוגדר כ"צורך גדול". לפיכך:
מותר לבקש מגוי בבין השמשות להדליק עבורו את הנר.
רבי עקיבא פגש במדבר אדם מת שנגזר עליו ייסורי גיהנום. כאשר שאל אם יש לו תקנה, ענה המת שרק אם יעמוד בנו בתוך הקהל ויאמר קדיש וברכו – יפטרו אותו מן העונש. רבי עקיבא מצא את בנו, לימדו תורה, והעמידו בציבור לומר קדיש. באותו רגע נקרע גזר דינו של המת, ולאחר שעמק הבן בתורה – הושב האב בכתרם של צדיקים בגן עדן.
"ברא מזכה אבא" – הבן מזכה את האב. פעולותיו של אדם חי בעולם הזה נחשבות לנפטר כאילו הוא עצמו עשה אותן, שהרי החי הוא פרי עמלו, המשכיותו ותוצאת קיומו של הנפטר.
"יורש כרגלו דאבוה" – היורש הוא כרגלו של אביו (מציאות מטאפיזית, לא רק משל).
בעת נתינת הצדקה ראוי לומר בפה מלא: "הריני נותן צדקה זו לעילוי נשמת [שם הנפטר בן/בת שם האב/האם]." אם הנפטר היה חי – היה נותן בעצמו; כעת אנו עושים זאת עבורו ובכך מזכים אותו.
עולים לחלקה ביום השנה. מנהג להניח אבן קטנה על המצבה – סמל לצמיחה מחדש ולתחיית המתים. נושאים תפילה לבורא יתברך.
"אין עושין פתילה מדבר שהאור אינו נאחז בו יפה." הפתילות כיום מעובדות היטב ומיד נאחז בהן האור, ולכן אין צורך בפתילות מיוחדות.
כל נר נשמה שרוצים שידלוק בשבת, יום טוב, ויום כיפורים – יש להדליקו לפני כניסת הקודש. לא להסתמך שאפשר להדליק ביום טוב.
יש לומר בעת ההדלקה את שם הנפטר: "פלוני/פלונית בן/בת פלוני" כדי לכוון את פעולת הנר ישירות לנשמה המסוימת. בתפילות עלייה לנשמה מזכירים "בשם אביו" (ולא שם האם כבתפילות רפואת הגוף).
קידושין לא, ב: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו." כיבוד ההורים נמשך גם לאחר פטירתם, ועליו נאמר: "הוקש כבודם לכבוד המקום" (בבא מציעא לב, א).
מי שאינו אומר קדיש ואינו פועל למען נשמת הוריו – "מזלזל במצות כיבוד אב ואם."
מנהג חסידים וקדושים לצום ביום פטירת הורים. מי שקשה לו לצום, או שהצום יגרום לביטול תורה – יפדה את התענית במתן צדקה נדיבה.