פרשת כי תצא קובעת מי מקבלים לעם ישראל ומי לא. יש עמים שאפשר לקבל אותם לאחר המתנה של כמה דורות, ויש שני עמים שהתורה סוגרת בפניהם את הדלת לעולם. השאלה המתבקשת היא: למה? מה כל כך חמור, עד שהתורה מרחיקה אומה שלמה מלהצטרף לעם ישראל? התשובה, כפי שנראה, איננה עונש טכני על מלחמה או על סירוב לספק מזון. היא מלמדת יסוד עמוק על מהותו של עם ישראל: הכרת הטוב. ומתוך היסוד הזה נגיע לשאלה מעשית שנוגעת לכל אחד מאיתנו – כמה זמן, בעצם, אנחנו חייבים לזכור חסד שנעשה איתנו.
התורה מבחינה בין האומות ביחס להצטרפות לעם ישראל. מצרי ואדומי, אף על פי שיש להם חשבון ישן עם עם ישראל, יכולים להתקבל בקהל ה' לאחר שלושה דורות.
"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי, יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" דברים כג, ח–ט
אבל יש שתי אומות שאותן התורה לא מקבלת לעולם: עמוני ומואבי. לא אחרי דור אחד, לא אחרי עשרה דורות – "עד עולם".
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" דברים כג, ד
מהי הסיבה לחומרה הזאת? התורה עצמה מנמקת: מפני שעמון ומואב לא יצאו לקראת עם ישראל בדרך היציאה ממצרים, לא הביאו להם לחם ומים, לא נתנו להם קבלת פנים.
"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" דברים כג, ה
לכאורה יש כאן קושיה. מה כל כך חמור בזה שלא הביאו לחם ומים? אין כאן חובה הלכתית להאכיל עוברי אורח. מדוע דבר כזה, שאיננו נראה כפשע חמור, סוגר בפני אומה שלמה את הדלת לעולם? מי שלא רוצה לקבל אורחים – זו זכותו. איך זה הופך אותו לפסול מלהצטרף לעם ישראל?
כאן מגלה הרמב"ן יסוד נפלא. הוא מבאר, שהתורה הרחיקה דווקא את שני האחים הללו – עמון ומואב, בני לוט – מפני שהם היו "גמולי חסד" מאברהם אבינו. במלחמת המלכים, כאשר לוט נשבה, אברהם אבינו יצא להצילו, וניצל אותו מתוך השבי בחרבו ובחייליו.
"כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה, שהיו גמולי חסד מאברהם אשר הציל אביר וימים מן החרב והשבי במלחמת המלכים" מיוסד על דברי הרמב"ן, דברים כג, ה
לא רק זה. בזכות אברהם אבינו ניצלה גם עיר צוער, כאשר הקדוש ברוך הוא הפך את סדום – ולוט, אביהם של עמון ומואב, ניצל יחד עמה. כלומר, עמון ומואב חייבים את קיומם ממש לאברהם אבינו. הוא הציל את אביהם פעמיים: פעם מהשבי, ופעם מהפיכת סדום.
ואם כן, אומר הרמב"ן, היה מוטל עליהם חוב הכרת הטוב עצום כלפי זרעו של אברהם אבינו. במקום זאת, כשעם ישראל יצא ממצרים ועבר בסמוך לגבולם, לא רק שלא גמלו להם חסד – הם אפילו לא טרחו להביא להם לחם ומים. זו לא הייתה שאלה של נימוס. זו הייתה הוכחה שאין בהם שמץ של הכרת הטוב לזרעו של המציל שלהם.
ומכאן היסוד: עם ישראל בנוי על הכרת הטוב. מי שאין בו את המידה הזאת – אינו יכול להצטרף לעם ישראל, ולא משנה כמה זמן יעבור. זה לא עונש חיצוני, אלא תוצאה טבעית: אומה שאין בבסיסה הכרת הטוב, פשוט אינה שייכת לעם שהיסוד שלו הוא הכרת הטוב.
עכשיו אפשר לשאול שאלה נוקבת: כמה זמן, בעצם, עבר בין החסד של אברהם אבינו לבין יציאת מצרים – הרגע שבו נדרשו עמון ומואב להראות הכרת הטוב? הבה נעשה חשבון פשוט. מברית בין הבתרים ועד יציאת מצרים עברו כארבע מאות ושלושים שנה.
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" שמות יב, מ
ואם מוסיפים לכך את ארבעים השנים שעם ישראל שהו במדבר עד שהגיעו לגבול מואב ועמון, מגיעים לכ-470 שנה. תחשבו על זה רגע: 470 שנה. והתורה עדיין דורשת מעמון ומואב הכרת טוב על חסד שנעשה כל כך הרבה זמן קודם. זה לא חסד של אתמול, וגם לא של הדור הקודם. זה חסד שקדם להם בכמה מאות שנים.
ומכאן עולה שאלה שנוגעת לכל אחד מאיתנו: אם עמון ומואב נדרשו לזכור חסד בן 470 שנה, כמה זמן אדם צריך לזכור חסדי השם שנעשו איתו, עם הוריו, עם סבו וסבתו? התשובה שעולה מהפרשה היא ברורה: אין תאריך תפוגה להכרת הטוב. חסד נשאר חסד, גם דור אחרי דור.
כדי להמחיש עד כמה זה נשמע רחוק ומוזר לאוזן שלנו, אפשר לצייר משל. תאר לעצמך שמישהו בא אליך ואומר: "אתה חייב לעשות לי טובה." אתה שואל: "למה?" והוא עונה: "כי בזמן האר"י הקדוש, לפני מאות שנים, סבתא שלך עשתה חסד לסבתא שלי." מי בכלל זוכר דבר כזה? מי היה שם? איך אפשר לדרוש הכרת טוב על משהו שקרה כל כך רחוק, בדור שאיש כבר לא זוכר?
ומה זה 470 שנה? זה כמו שאני אגיד לך: "תעשה לי חסד." תשאל: "למה?" "כי בזמן האריז"ל, סבתא שלך עשתה לי חסד." מי בכלל זוכר? מי רוצה לזכור? זו בדיוק השאלה.
וזו בדיוק הנקודה. אנחנו נוטים לחשוב שהכרת הטוב פוקעת עם הזמן. חסד שקרה לפני דור-דורות כבר לא "שלנו", כבר לא נוגע לחיים שלנו כאן ועכשיו. אבל התורה מלמדת בדיוק את ההפך: מי שיש בו באמת הכרת הטוב, זוכר גם חסד שקרה לפני מאות שנים – מפני שבלעדיו, הוא בעצמו לא היה קיים.
ומכאן ביקורת מהותית. אילו הייתה לעמון ולמואב הכרת הטוב האמיתית, היו צריכים להכניס את הסיפור הזה – איך אברהם אבינו הציל את סבם מתוך השבי במלחמת המלכים – לתוך תוכנית הלימודים שלהם. היו מלמדים אותו דור אחר דור: "אנחנו כולם חיים בזכות אברהם אבינו." אומה שלא מכניסה חסד כזה לתוך ספר ההיסטוריה שלה, אומה שהחסד הזה לא נכנס אצלה לתוכנית הלימודים – אינה ראויה להצטרף לעם ישראל.
וזה בדיוק הלקח שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו. אם 400, 500 שנה זה הזמן שבן אדם צריך לזכור חסד – זה לא מספיק שאתה עצמך תזכור. אתה צריך להביא את זה גם לבנים שלך, גם לנכדים שלך. לא סתם דברים כלליים – דברים מיוחדים שקרו לך, ניסים וישועות שהיו לך בחיים. אתה צריך לספר לילדים שלך: "אבא שלכם עבר חסד כזה וכזה מהשם."
מספרים על יהודי שישב בבית הסוהר ברוסיה הסובייטית, בתקופה שבה יהדות הייתה נרדפת ומסוכנת. במצוקתו שם, זכה לישועה מהקדוש ברוך הוא. הוא לא שכח את זה. הוא לא הניח לישועה הזאת להתפוגג עם הזמן, כפי שקורה כל כך הרבה פעמים, כשאנחנו מתפעלים מנס ברגע שהוא קורה, ואחרי כמה שבועות כבר לא זוכרים בדיוק מה היה.
הוא קיבל על עצמו החלטה: מאותו יום, כל ימי חייו, יאמר בכל יום פרק תהלים – פרק שמבטא בדיוק את מה שעבר עליו: ירידה למצוקה, וישועה שהוציאה אותו ממנה.
"קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי, וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי. וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן, וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי. וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ" תהלים פרק מ, פסוקים ב–ד
כל יום מחדש, הוא חזר ואמר את אותו פרק. לא כטקס יבש, אלא כתזכורת חיה: "השם הוציא אותי מהבור. אני לא שוכח."
הסיפור הזה מלמד בדיוק את מה שראינו בחשבון של 470 שנה: הכרת טוב אמיתית לא מתמצה ברגע ההודיה הראשוני. היא צריכה זיכרון קבוע, שחוזר יום אחר יום, ושמועבר הלאה – לא רק לך, אלא לבנים שלך, לנכדים שלך, ואפילו לניני הנינים שלך.
אם ספרו לבן, והבן יספר לנכד, והנכד יספר לנין – עוד מאות שנים, מישהו ממשפחתך יידע שהיה חסד כזה, ויכיר טובה לקדוש ברוך הוא בזכותו. אבל אם אתה לא מספר, אם אתה משאיר את זה רק בזיכרון שלך – הסיפור נגמר איתך.
ולכן אין להסתפק רק בסיפור בעל פה, שעובר בירושה מדור לדור ומתעמעם בכל פעם קצת יותר. צריך גם לכתוב. לא ספר גדול דווקא – מספיק פנקס קטן. אבל שיהיה כתוב, בשחור על גבי לבן, את הניסים והישועות שהיו לך בחיים: "ספר חסדי השם" משפחתי. כדי שלא רק הבן והנכד ידעו, אלא שגם בעוד 400 שנה, מישהו ממשפחתך יוכל לפתוח את הפנקס הזה ולקרוא בו את סיפורי הניסים והנפלאות שהיו לסבא-סבא-סבא שלו.
זו המשמעות האמיתית של הכרת הטוב לעם ישראל: לא רגש חולף שדועך אחרי כמה ימים, אלא זיכרון שנחקק, נכתב, ומועבר לדורות. זה מה שהבדיל בין עם ישראל, שיודע להכיר טובה גם על חסד שקדם לו במאות שנים, לבין עמון ומואב, שלא זכרו אפילו חסד שהם עצמם חייבים לו את קיומם.