בסיפור על רבי חנינא בן דוסא עולה קושיה: כיצד גידל עיזים, הרי חז"ל אסרו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? יתרה מכך — הוא עצמו לא מצא את העיזים, אלא מצא תרנגולים ורק לאחר מכן החליף אותם בעיזים בכוונה תחילה. אם כן, מצוות השבת אבידה אינה יכולה להתיר כאן — כיצד אם כן הותר לו?
ידוע שעל רבי חנינא בן דוסא נאמר: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם ניזון בשביל חנינא בני" (ברכות יז:). ייתכן שמעמד ייחודי זה מעניק לו מעין פטור מיוחד — שכאשר הצדיק שבזכותו העולם קיים זקוק לדבר מסוים לצרכי קיום ביתו, ממילא הגזירה אינה חלה עליו, שהרי הגזירה נועדה להגן על שדות הציבור, ורבי חנינא בן דוסא היה עצמו אחראי לקיום הציבור כולו.
אמנם רבי חנינא בן דוסא מצא תרנגולים ולא עיזים, אך ניתן לומר שפעולתו בהחלפת התרנגולים בעיזים נועדה לדאוג לבעל האבידה באופן מיטבי יותר — בדרגה של לפנים משורת הדין. גדולי ישראל שנהגו לפנים משורת הדין התירו לעצמם את מה שנאסר על הציבור, כאשר קיום המצווה ברמה גבוהה ביותר מצדיק זאת. קל וחומר כאן, שהכוונה הייתה להשיב לבעלים דבר שיביא לו תועלת גדולה יותר.
ייתכן שרבי חנינא בן דוסא ידע להחזיק את העיזים מחוץ לתחום הישוב, במקום שאין בו שדות וכרמים של בני אדם, ובמקום כזה אין ממשות לחשש שהן יאכלו מגזל. האיסור לגדל בהמה דקה הוא גזירת חכמים בשל הנזק לשדות — אך כאשר הסיבה אינה מתקיימת, הגזירה אינה תופסת מלכתחילה.
זהו התירוץ החידושי והמעניין ביותר: רבי חנינא בן דוסא ידע על עצמו שהוא מלומד בניסים. לא מתוך יהירות, אלא מתוך ידיעה עובדתית — הוא בחן זאת בעצמו ("אם שגורה תפילתי בפי — יודע אני שמקובל", ברכות לד:). לכן ידע בוודאות כי עיזים שלו לעולם לא תאכלנה מגזל. ואם כן, חשש חז"ל לגדל בהמה דקה — שנבע מחשש לנזק לשדות אחרים — לא חל עליו כלל. הגזירה הייתה תקנה שתכליתה מניעת נזק; כאשר הנזק בלתי אפשרי מטבעו, התקנה אינה חלה.
כל תקנות חז"ל נבנות על חשש ממוצע ועל "כולהו אינשי" — על הציבור הרגיל. רבי חנינא בן דוסא לא היה אדם ממוצע. כאשר אדם יודע בוודאות שהסיבה לגזירה אינה קיימת אצלו — ובפרט כאשר הדבר מוכח על ידי ניסים גלויים — ייתכן שהגזירה אינה חלה עליו. כך מלמדת אותנו אגדת רבי חנינא בן דוסא שיעור עמוק: הניסים של הצדיק אינם רק "מופתים" — הם חלק מהמציאות ההלכתית שלו.
מקורות: ברכות יז: ; לג: ; לד: | בבא קמא עט: (איסור גידול בהמה דקה) | ירושלמי בבא קמא ז:ז | ראו גם: ריטב"א בבא קמא עט. | מאירי ברכות לד: על "מלומד בניסים" — והשלכותיו ההלכתיות.