אנו נמצאים בחודש הנקרא "אב" - חודשו של החורבן, חודש תשעה באב. וידועה השאלה: מדוע דווקא לחודש הזה, חודש הצער והאבל, קוראים "אב"?
התירוץ המקובל הוא, שגם החורבן וגם הצרות מגיעים מאבא אוהב - זהו יסוד אמיתי ונכון, ואין לחלוק עליו. אך ברצוננו להוסיף כאן זווית נוספת ונפלאה, מדוע נקרא חודש זה דווקא בשם "אב".
כאשר שומעים את השם "חודש אב", ישר נזכרים בתשעה באב. אך אסור לשכוח שבתוך אותו חודש עצמו מסתתר יום גדול ומיוחד מאוד - יום שהמשנה מגדירה אותו כאחד השמחים ביותר בלוח השנה כולו.
בסוף מסכת תענית, מיד לאחר הדיון על תשעה באב, ממשיכה המשנה ואומרת דבר מפתיע:
המפרשים עומדים על הלשון המיוחדת "לא היו ימים טובים" - ומסבירים, שאין הכוונה רק שט"ו באב הוא יום טוב אחד מיני רבים, אלא שהוא גבוה מכל שאר הימים הטובים - יותר מפסח, יותר משבועות, ויותר מסוכות.
כדי להבין את סוד היום, נתבונן תחילה במקום נוסף שבו מופיעה המילה "אב" - במשלי:
את חלקו הראשון של הפסוק - "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" - מכירים רבים: ייסורים הבאים מתוך אהבה. אך פחות שמים לב לחלקו השני, השווה בחשיבותו: "וכאב את בן ירצה".
רש"י מבאר את סוף הפסוק כך:
כלומר: דרכו של אב הוא, שלאחר שהוא מכה את בנו כדי לחנך אותו, כאשר הוא רואה שהבן קיבל את התוכחה - הוא ממהר לרחם עליו, לפייסו ולהיטיב לו. סוף סוף, זהו בנו. ודווקא הטובה שמגיעה אחרי המכה, "יערב" לבן יותר מכל טובה אחרת - כי היא באה מתוך געגוע ואהבה שהצטברו בזמן הריחוק.
וזה, מסביר רש"י, מה שהאדם צריך לעשות בשעת הצרה: כאשר באה על האדם צרה כלשהי, והוא אינו מנתק את הקשר עם אביו שבשמים - אלא ממשיך להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטוב שסביבו, ואף על הצרה עצמה מתוך אמונה שאבא טוב אינו עושה אלא לטובה - הרי שברגע שמסתלקת אותה צרה, הקדוש ברוך הוא ממהר לפייסו ולהביא עליו טוב גדול עד מאוד.
כעת מובן מדוע דווקא ט"ו באב הוא היום הגדול: תשעה באב הוא יום המכה, יום החורבן. מיד לאחריו יושבים שבעה ימים על הרצפה כאבלים - "שבעה" של אבלות על בית המקדש. וט"ו באב הוא בדיוק היום השביעי, היום שבו קמים מן השבעה.
זהו בדיוק היום שבו, במשך הדורות, התגלתה שוב ושוב הרחמנות והטוב של אבא שמים כלפי בניו - אותו "יערב לך הטובה אחר המכה" שרש"י מדבר עליו. תשעה באב הוא ה"יוכיח", וט"ו באב הוא ה"ירצה".
עם ישראל זכה לראות פעמים רבות במשך ההיסטוריה, כיצד דווקא ביום ט"ו באב מתגלה אור עצום של הצלה ורחמים - ממש כפי שהפסוק מתאר.
בתשעה באב נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, ובכל שנה מתו במדבר 15,000 מבני אותו הדור שהיו אמורים למות. גם חורבן בית המקדש עצמו אירע בתשעה באב.
לפי המובא בתוספות במסכת תענית, כעבור עשרים שנה מאותה גזרה במדבר, נעצרה מיתת הדור - ומי שהיה אמור למות בתשעה באב זכה להישאר בחיים. ההבנה שהגזרה בטלה התבררה דווקא בט"ו באב.
כך גם לגבי הרוגי ביתר: לאחר שנחרבה ביתר בתשעה באב, נותרו גופות ההרוגים מוטלות ללא קבורה תקופה ארוכה. הנס שגופות ההרוגים נשתמרו שלמות ולא נרקבו, עד שזכו לבוא לקבורה - נגלה אף הוא בסמיכות ליום ט"ו באב.
הדוגמאות הללו מלמדות עיקרון עמוק: אין טוב כשמגיע לאחר החורבן. כאשר האדם ממשיך לאהוב את הקדוש ברוך הוא גם בשעת הצער, ואינו מתרחק ממנו - אין טוב כמו הטוב שמתגלה לאחר מכן. וכל שנה מחדש, מתגלה בט"ו באב אור עצום מסוג זה.
כדי לתת לאדם כלי ממשי להכיל את הטוב העצום המתגלה בט"ו באב, יוצא לדרך מבצע מיוחד: כל אחד מקבל על עצמו 40 יום של הודיה - מט"ו באב ועד ראש השנה - לחבר בהם בין "המלך הטוב והמטיב" של ט"ו באב, לבין ימי ההכנה לראש השנה.
בכל יום מ-40 הימים, מקבל כל אחד על עצמו להודות לקדוש ברוך הוא - ואף להתפלל על יהודי אחר. כך זוכים לחבר את האור הטוב שמתגלה בעקבות החורבן, אל תחילתה של השנה החדשה, ולבוא אליה מוכנים ומחוברים.
חוזרים אנו אל השאלה שפתחנו בה: מדוע נקרא חודש החורבן "אב"? כי בתוך אותו החודש עצמו, טמון גם היום שבו מתגלה יותר מכל יום אחר - הפיוס של אבא לבנו. תשעה באב וט"ו באב הם שני חצאים של אותו פסוק אחד: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה".