כשמגיע אסון, התגובה הטבעית היא כאב ומועקה. אבל מצות האבלות מזמינה את האדם לעבור תהליך פנימי מדורג — מתוך ההתאבלות עצמה — עד שיגיע להכרה מוחשית בכל חלקי נפשו ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
נפש האדם מורכבת מחלקים שונים: חלקים שמסוגלים להכיר שהכל לטובה, וחלקים שקשה להם לקבל אמת זו. לפני שהאיזון הפנימי מושג, הדיבור עלול לחזק את הצד השלילי. לכן מנהג השתיקה הוא עצה עמוקה לנפש.
הצלחת קבלת הדין תלויה בהכנת הלב בימים שלפני הצרה. כל עוד הכל הולך כשורה — זה הזמן לחזק את הכרת הטוב לה׳ ואת האמונה בטובו המוחלט, כדי שבשעת אמת תהיה הכניעה טבעית ומרפאת.
הגמרא (ברכות) אומרת "דאגה בלב איש — ישיחנה לאחרים", ואילו כאן נפסק ש"שתיקה" היא עצת חז"ל לשעת ייסורים. כיצד ניתן לשלב בין שתי ההנהגות? האם יש הבדל בין "דאגה" ל"כעס" שמשנה את הכלל?
כׇּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,
לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ,
נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר״.
הערה 13 — שתיקת אהרון: רש"י (ויקרא י, ג): "וידם אהרן — קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין."
הערה 14 — דאגה לעומת כעס: "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" (משלי יב, כה) אינו סותר את מצות השתיקה. הדאגה — שהשכל עדיין בשליטה אך מעוות מפחד — מועילה בדיבור שכן השני מסוגל לתקן מבטו של הדואג. הכעס לעומת זאת הוא מצב שבו שנאה שולטת, ואז הדיבור רק מחזק את הצד השלילי. על כן: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו".