במחשבת ישראל, המספר ארבע קשור באופן מהותי למושג ההודאה. הקשר מתחיל כבר עם לאה אמנו, אשר קראה לבנה הרביעי "יהודה" ואמרה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". מה הייתה מיוחדת בהודאה זו? רש"י מסביר את היסוד העמוק שטמון בדבריה: "הפעם אודה, שנטלתי יותר מחלקי". כלומר, הודאה אמיתית אינה נובעת מקבלת המגיע לנו, אלא מהכרה בכך שקיבלנו מתנת חינם, מעבר למה שציפינו או היינו זכאים לו. עיקרון זה – שההודאה נולדת מתחושת ענווה וקבלת שפע שאינו מובן מאליו – הוא המפתח להבנת כל מה שיבואר להלן.
רעיון זה מהדהד במקורות רבים. הוא טמון ביום הרביעי בשבוע, היום שבו אנו מתחילים להתכונן ולהודות על השבת הקרבה. הוא ניכר בהלכה של "ארבעה חייבים להודות", המביאים קרבן תודה המלווה בארבעה סוגי לחמים. הוא אף רמוז בפרשתנו, 'וישב', שם המילה "יד" – שערכה בגימטריה 14, כשמו של דוד – מופיעה בדיוק ארבע פעמים כחותם המעיד על הקשר בין יהודה, ההודאה, ושושלת המלכות שתצמח ממנו.
כדי להעמיק בשורש שושלת ההודאה, עלינו להתבונן ביהודה, הבן הרביעי. התורה מספרת על לידת בניו התאומים, פרץ וזרח, ושמותיהם נראים קשורים לאירועי הלידה. אך כפי שמגלים לנו רבנו בחיי בשם הריקאנטי, יש כאן סוד קוסמי: לידתם של פרץ וזרח לבן הרביעי מקבילה לבריאת המאורות ביום הרביעי – השמש והירח.
זרח, מלשון זריחה, מסמל את השמש, מקור האור היציב. פרץ, לעומתו, מסמל את הירח, שנראה כ"פורץ" ומתחדש במחזוריות, גדל וקטן. שושלת מלכות בית דוד, הנמשלת ללבנה, מתחילה דווקא בפרץ. דוד המלך עצמו הוא סוד הלבנה, המקבלת את אורה ואין לה אור מעצמה, ובכך מסמלת את שיא הענווה וההכרה בתלות בבורא. אם כן, אם שושלת יהודה מקושרת באופן קוסמי לשמש ולירח, כיצד צאצאה האולטימטיבי, דוד המלך, מבטא ומגלם בגופו ובמהותו את העיקרון הזה? הסוד, כפי שנראה, טמון בשמו.
שמו של דוד המלך אינו רק כינוי, אלא מפה רוחנית המגדירה את מהותה של ההודאה. כדי לפענח אותה, עלינו להבין שני מושגי יסוד: האות ד' מייצגת 'דַּלוּת' – לא רק עוני חומרי, אלא עמדה רוחנית עמוקה של ביטול עצמי, ההכרה בכך שאין לאדם דבר משלו והכל מתנת שמיים. האות ו', בצורתה היורדת מלמעלה למטה, מסמלת את ה'הַמְשָׁכָה' – הצינור המטאפיזי דרכו יורד השפע האלוהי לעולם. בעל ה'שפת אמת', בשם ה'חידושי הרי"ם', מבאר כיצד מבנה השם 'ד-ו-ד' מתאר את תהליך ההודאה המושלם:
זוהי תמצית ההודאה האמיתית: לחוש 'דל' לפני הברכה, ולהישאר 'דל' גם אחריה. כיצד רעיון רוחני עמוק זה מקבל ביטוי מוחשי במסורת שלנו, באופן שנראה ונוכל לגעת בו? התשובה מאירה לנו בחג החנוכה.
חג החנוכה הוא חג ההודאה בהתגלמותו, והחנוכיה שאנו מדליקים אינה רק זיכרון לנס פך השמן, אלא מבנה פיזי המשרטט את הארכיטקטורה הרוחנית שלמדנו. מבנה החנוכיה המוכר, עם שמונה קנים ושמש, הוא תרשים מדויק של תהליך ההודאה השלם כפי שהוא מגולם בשמו של דוד:
ד' (דלות לפני)
ו' (המשכת השפע)
ד' (דלות אחרי)
4 נרות בצד אחד
השמש באמצע
4 נרות בצד השני
ארבעת הנרות בצד אחד מסמלים את ה-ד' הראשונה – עמידתנו בדלות ובתפילה לפני הנס. השמש, הנר המורם שממנו אנו מדליקים את כל השאר, מסמל את ה-ו' – צינור השפע האלוהי, האור שהקב"ה משפיע עלינו. ארבעת הנרות בצד השני מסמלים את ה-ד' השנייה – היכולת להישאר בענווה, להודות ולהלל גם לאחר קבלת הנס, מתוך הבנה ש"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם-בְּרוּחִי", והכל מתנה ממלך מלכי המלכים. כך, הדלקת החנוכיה הופכת למדיטציה חיה ויומיומית על מהותה של הכרת הטוב האמיתית.
המסע שהחל במספר ארבע, המשיך דרך מורשתו הקוסמית של יהודה והגיע לסוד שמו של דוד המלך, מסתיים בהתבוננות בלהבות החנוכיה. כל אלה מלמדים אותנו עיקרון אחד, פשוט ועמוק: הודאה אמיתית נובעת מענווה. היא מתחילה בתחושת דלות (ד') לפני קבלת הטוב, מכירה במקור השפע האלוהי (ו'), ונשארת איתנה בענוותה (ד') גם לאחר שהברכה כבר שורה עלינו. רעיון זה טמון אפילו במנהגים עממיים, כמו אכילת 'ארבעס' (גרגרי חומוס) בסעודת 'שלום זכר', מאכל ששמו הוא רמז למספר ארבע. כפי שמסבירים, "איך כותבים ארבעס? ארבע עם סמ"ך בסוף". אין דבר מתאים יותר לסעודת הודאה מאשר מאכל ששמו הוא 'ארבע'. כאשר אנו חיים בתודעת 'ד-ו-ד', אנו מכירים בכך שהכל חסד, הכל מתנה, ודבר אינו מובן מאליו.
שנזכה כולנו תמיד להודות לפני, להודות אחרי, ולשמוח תמיד במלך מלכי המלכים.