בפרקים הקודמים למדנו על כוחו של החיוך ועל הדרך לעבור מחיוך מאולץ לשמחה אמיתית. עסקנו בסולם של שמאי ורבי ישמעאל, ב"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ובכוח של ה"זיוף הקדוש".
אך כעת, אנו מבקשים לעלות קומה נוספת.
כולנו מכירים את ההרגשה הזו:
אנו נכנסים לחנות יוקרה, ואיש מכירות מעונב ניגש אלינו עם חיוך רחב ומושלם שנראה כאילו נגזר ממגזין. השיניים לבנות, השפתיים מתוחות, אבל... אנחנו מרגישים קור. משהו שם לא עובר.
לעומת זאת, אנו פוגשים חבר ותיק ברחוב, או סבתא שמביטה בנכדה. השפתיים בקושי זזות, השיניים אולי לא נחשפות במלואן, אבל הפנים כולן זורחות. אנחנו מרגישים עטופים בחום.
מה ההבדל?
העולם קורא לזה "אינטואיציה".
התורה והמדע – כל אחד בשפתו – מגלים לנו שזהו סוד "החיוך בעיניים".
חזרנו שוב לברכת יעקב ליהודה בפרשת ויחי.
עד כה התמקדנו בחלקו השני של הפסוק ("ולבן שיניים מחלב"), שממנו למדנו על כוח החיוך וההארה. אך כעת נביט בתמונה השלמה – בשני חלקי הפסוק ביחד:
"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן,
וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"
(בראשית מ"ט, י"ב)
במילה "חכלילי" מצאו דורשי רשומות רמז נפלא:
חכלילי = חייך-לי-לי
החיוך השלם, החיוך שבו הנשמה מדברת, הוא לא רק בשיניים.
הוא מתחיל בעיניים.
הפסוק בא ללמדנו על שני שלבים בחיוך, שני רבדים של נתינה:
1. לבן שיניים – החיוך החיצוני
2. חכלילי עיניים – החיוך הפנימי
הפסוק משווה בין שני משקים:
החלב הוא מזון בסיסי, תינוקי, מרגיע.
החלב הוא צורך קיומי. תינוק זקוק לחלב כדי לחיות.
החלב מזין, מרגיע, מעניק ביטחון.
חיוך של שיניים: "אני מנומס אליך. אני מכבד אותך. אני רואה אותך".
היין הוא משקה למבוגרים, משקה של שמחה עמוקה, של סוד.
היין לא הכרחי להישרדות, אבל הוא מרומם את החיים למדרגה אחרת.
הוא משכר, הוא מחמם את הלב, הוא מקשר בין נשמות.
חיוך של עיניים: "אני אוהב אותך".
"לבן שיניים" הוא נתינה חיצונית. היא חשובה מאוד! אסור לזלזל בה. העולם זקוק לחלב.
כשאנחנו מחייכים לשכן או לפקיד, גם אם זה חיוך נימוסי, אנחנו נותנים להם "חלב". אנחנו מקיימים עולם. אנחנו מספקים צורך בסיסי – תחושת ביטחון, קבלה, הכרה.
חיוך של שיניים אומר: "אני מנומס אליך. אני מכבד אותך. אני רואה אותך".
זהו השלב של שמאי: "סבר פנים יפות".
אבל "חכלילי עיניים" הוא נתינה של הנשמה.
כשאדם מחייך בעיניים, הוא בעצם אומר: "אני רואה אותך באמת. אני לא רק מפעיל שריר כדי לצאת ידי חובה. אני שמח בקיומך".
חיוך של עיניים אומר: "אני אוהב אותך".
זהו השלב של רבי ישמעאל: "בשמחה".
זוהי דרגת "ואהבת לרעך כמוך" השלמה ביותר.
באמצע המאה ה-19, נוירולוג צרפתי בשם גיום דושן (Duchenne) ערך מחקרים על הבעות פנים.
הוא גילה תגלית שמלווה את הפסיכולוגיה עד היום, ושמתכתבת להפליא עם הפסוק שלנו.
דושן גילה שישנם שני סוגים של חיוכים:
1. החיוך החברתי (Pan Am Smile):
• מופעל על ידי שרירי הלחיים הגדולים
• אלו שרירים רצוניים – אנחנו יכולים להחליט להפעיל אותם בכל רגע
• זהו חיוך ה"צ'יז" למצלמה
• זהו "לבן שיניים" – חיוך של שיניים
2. החיוך האמיתי (Duchenne Smile):
• חיוך זה מערב שריר נוסף – השריר המקיף את העין
• השריר הזה גורם לעיניים להצטמצם מעט ולקמטוטים עדינים להופיע בצדדיהן ("רגלי עורב")
• זהו "חכלילי עיניים" – חיוך של עיניים
החידוש הגדול הוא:
השריר שסביב העין כמעט ואינו נשמע לרצון המודע.
קשה מאוד לזייף את כיווצו. הוא מחובר ישירות למערכת הלימבית – מרכז הרגש במוח.
הוא מתכווץ רק כשיש שמחה אמיתית בלב.
כלומר:
כשאדם מחייך רק בפה – המוח שלנו קולט: "העיניים לא זזו. זה נימוס".
אבל כשהעיניים מתכווצות ובורקות – המוח מבין: "זו אמת".
בפרק הקודם למדנו על הסולם של שמאי ורבי ישמעאל.
כעת אנו מגלים שיעקב אבינו כבר רמז לסולם הזה בפסוק אחד:
שלב א' – שמאי – "לבן שיניים מחלב":
• זוהי הנתינה החיצונית
• זהו "סבר פנים יפות"
• זהו החיוך הבסיסי, ה"חלב" שהעולם זקוק לו
• זהו השלב של "סור מרע" – אל תזיק, תן לאנשים ביטחון
שלב ב' – רבי ישמעאל – "חכלילי עיניים מיין":
• זוהי הנתינה הפנימית
• זהו "בשמחה"
• זהו החיוך העמוק, ה"יין" שמרומם את העולם
• זהו השלב של "עשה טוב" – שמח באמת בזולת, אהוב אותו
אז מהי העבודה שלנו?
העבודה היא להתחיל בשיניים ("אחרי הפעולות") ולשאוף לעיניים.
איך עושים את זה?
על ידי מחשבה.
כשאתם מחייכים למישהו, אל תחשבו רק "אני צריך לחייך".
חישבו מחשבה טובה עליו:
• "איזה יהודי יקר"
• "כמה ה' אוהב אותו"
• "אני מאחל לו רק טוב"
• "מה יפה שהוא קיים בעולם"
ברגע שהמחשבה הזו תעבור בלב – השריר הקטן מסביב לעין יתכווץ מעצמו.
הניצוץ יידלק. היין יימזג.
ואז, החיוך שלכם לא רק יזין את העולם ב"חלב", הוא ישכר אותו באהבה.
רגע לפני שאנחנו הופכים ל"משטרת חיוכים" ומתחילים לבדוק בציציות (או בעיניים) של כל אדם שמחייך אלינו – עצרו.
התורה היא תורת חיים, והיא מכירה במורכבות האנושית.
"חיוך בעיניים" הוא מתנה, לא מבחן.
ישנם אנשים ביישנים, שקשה להם ליצור קשר עין.
ישנם אנשים המתמודדים עם קשיים נוירולוגיים או תקשורתיים, שהבעות הפנים שלהם עובדות אחרת.
ישנם אנשים שעוברים תקופה קשה, והם עושים מאמץ עליון לחייך בפה, למרות שהעיניים עייפות ועצובות. החיוך החיצוני שלהם הוא גבורה עילאית!
אסור לנו לשפוט אדם ולומר "הוא צבוע, העיניים שלו לא צוחקות".
זכרו: אנחנו לא בודקים את אחרים. אנחנו עובדים על עצמנו.
בתקופת הקורונה, כשכולם היו עוטים מסכות, נוצר מצב מיוחד:
השיניים והפה היו מכוסים. רק העיניים נראו.
ואז התגלה מי מחייך באמת.
מי שהתרגל רק לחיוך של "לבן שיניים" – השיניים היפות שלו היו מכוסות, ואנשים לא הרגישו את החום שלו.
אבל מי שהגיע ל"חכלילי עיניים" – המסכה לא הפריעה לו! העיניים שלו המשיכו לזרוח, לחייך, לחמם.
המסכה הרפואית הפכה למבחן – האם אנחנו באמת בשלב של "יין", או שנשארנו רק ב"חלב"?
וזהו תרגיל נפלא:
נסו לחייך עם מסכה. נסו להעביר את השמחה דרך העיניים בלבד.
זה ידרוש מכם לא רק לפעול, אלא ממש להרגיש.
זו הדרך להתקדם משמאי לרבי ישמעאל.
יעקב אבינו, בברכתו ליהודה, נתן לנו מפת דרכים שלמה:
התחל ב"לבן שיניים מחלב" – תן לעולם את החיוך הבסיסי. אל תזיק. היה שמאי.
ושאף ל"חכלילי עיניים מיין" – שמח באמת. אהוב. היה רבי ישמעאל.
אל תזלזל ב"חלב". התינוק זקוק לו. העולם זקוק לנימוס, לכבוד, לחיוך טכני שלא פוגע.
אבל אל תיעצר שם. שאף ל"יין". שאף לחיוך שמגיע מהנשמה, שמשכר, שמקשר, שמחייה.
כי "לבן שיניים" זה טוב.
אבל "חכלילי עיניים" – זה אהבה.
והאהבה היא המצווה הגדולה ביותר בתורה.
מי שמגיע לשם, מגיע אל יין הגאולה.
אל "חייך-לי-לי" – חייך אליי בעיניים. חייך אליי מהנשמה. חייך אליי באהבה.
ואז, החיוך שלך מקיים עולמות.