מה הייתה הצניעות שבזכותה יצאו מרחל שאול ואסתר, למה לאה לא ידעה מעולם מי הציל אותה מבושה, ומה הסוד הזה מלמד כל אחד ואחת מאיתנו על עשייה בלי מחיאות כפיים
הגמרא מעידה שרחל אמנו זכתה לצאצאים גדולים בזכות הצניעות שלה. אבל כשמחפשים בסיפור שלה את הצניעות, היא לא נמצאת במקום שהיינו מצפים.
במסכת מגילה (יג ע"ב) מביאה הגמרא שרשרת של זכויות שעוברות מדור לדור:
ובשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר.
זה משפט מדהים. מרחל אמנו יוצא המלך הראשון של ישראל, ומשאול יוצאת אסתר המלכה, שהצילה את כל עם ישראל בימי המן. וכל זה - לא בזכות גבורה, לא בזכות חכמה ולא בזכות נבואה, אלא בזכות מידה אחת: צניעות.
אבל המילה "צניעות" כאן מעוררת שאלה. על איזו צניעות מדובר? מה בדיוק עשתה רחל שהגמרא קוראת לו כך?
הגמרא עצמה מסבירה. כשיעקב פגש את רחל ורצה לשאת אותה לאישה, היא אמרה לו שאביה לבן רמאי, ושהוא לא יוכל לו. יעקב ענה שהוא אחיו ברמאות, ושאל מה הרמאות שהיא חוששת ממנה. אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ואבא לא ישיא אותי לפניה.
מה עשה יעקב? מסר לרחל סימנים - דרך מוסכמת ביניהם, שבה יזהה אותה בלילה החתונה גם אם לבן ינסה להחליף את הכלה.
ובלילה החתונה, כשרחל ראתה שמכניסים את לאה לחופה, אמרה בלבה: עכשיו אחותי תתבייש. עמדה ומסרה לה את הסימנים.
לכן כתוב בתורה:
ויהי בבקר והנה היא לאה
רק בבוקר גילה יעקב את האמת. כל הלילה הסימנים התאימו.
סיפור יפה. אבל אם שואלים איזו מידה רואים בו, התשובה הראשונה שקופצת היא חסד. רחל ריחמה על אחותה. היא ויתרה על הדבר היקר לה ביותר כדי שאחותה לא תתבייש. זה רחמים, זה ויתור, זה גדלות נפש.
אבל הגמרא לא אומרת "בשכר חסד" ולא "בשכר ויתור". היא אומרת "בשכר צניעות". מה הקשר בין מסירת סימנים לבין צניעות?
יש שמסבירים שהצניעות הייתה בכך שרחל עשתה את הדבר בשקט, בלי שאיש ידע, כדי שלא יתפרסם שיעקב אוהב אותה יותר מאחותה. זה כיוון נכון, אבל כדי להבין עד כמה הצניעות הזאת הייתה עמוקה, צריך ללכת לפסוק אחר לגמרי - פסוק שקשה מאוד לקרוא.
לפני שמגיעים לפסוק הקשה, עולה שאלה טבעית: יעקב תכנן את הסימנים בדיוק כדי למנוע את מה שקרה. האם רחל הלכה נגדו?
יעקב מסר לרחל סימנים כדי שלבן לא יוכל לרמות אותו. רחל, בפועל, עשתה את ההפך: היא מסרה את הסימנים בדיוק לאחותה, וכך התרמית הצליחה. האם זה אומר שרחל חשבה שיעקב טועה?
לא בדיוק. יעקב נהג לפי מידת הדין: נישואין צריכים להיות ישרים, בלי רמאות, ומי שמבטיחים לו את רחל - צריך לקבל את רחל. רחל נהגה לפי מידת הרחמים: היא ראתה את אחותה עומדת לפני בושה גדולה, ולא יכלה לתת לזה לקרות.
זו לא מחלוקת של מי צודק ומי טועה. שניהם התכוונו לשם שמיים. כמו שני אנשים שאחד הולך כך ואחד הולך אחרת, ושניהם בדרך טובה - כל אחד פעל מתוך המידה שלו.
ומה עם לאה? איך היא הסכימה להיכנס לחופה במקום אחותה, כשהיא יודעת שיעקב רוצה את רחל?
רש"י מסביר שעיני לאה היו רכות מבכי. כולם היו אומרים: לרבקה שני בנים וללבן שתי בנות, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. לאה הייתה בטוחה שהיא נועדה לעשו הרשע, ובכתה על כך בלי הפסקה.
מכאן מבינים את לאה. היא רצתה בכל לבה להינשא לצדיק ולא לרשע. בשביל זה הייתה מוכנה לסבול הכל: את הבושה, את הכעס, את התחושה שהיא לא האהובה. העיקר לבנות בית עם צדיק. על אישה שמוכנה לשלם כל מחיר כדי לזכות בזה - אין מה לשאול שאלות.
שנים אחרי החתונה, רחל מבקשת מלאה כמה דודאים. והתשובה של לאה נשמעת כמו משפט שלא ייתכן שנאמר.
ראובן, בנה של לאה, מוצא דודאים בשדה ומביא אותם לאמו. רחל, שעדיין אין לה ילדים, מבקשת מאחותה:
תני נא לי מדודאי בנך
ולאה עונה:
המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני
קוראים את זה ולא מאמינים. "לקחת את אישי"? מי לקחה ממי? רחל הייתה המיועדת. רחל היא שיעקב עבד בשבילה שבע שנים. ויותר מזה - רחל היא שמסרה ללאה את הסימנים, ובזכותה בכלל לאה נישאה ליעקב!
איך אפשר לומר כזה משפט לאחות שהצילה אותך? זה נשמע כמעט כמו כפיות טובה.
התשובה פשוטה ומדהימה בבת אחת: לאה לא ידעה מעולם שרחל מסרה לה את הסימנים.
איך זה ייתכן? צריך להבין מה היו הסימנים. לפי מה שמובא, הסימנים לא היו מילת קוד כמו סיסמה. הם היו קשורים להלכות טהרת המשפחה - דברים שכל כלה צריכה לדעת לפני שהיא נכנסת לחופה.
אז רחל לא באה ללאה ואמרה: "הנה, אני מוסרת לך את הסימנים שיעקב נתן לי". היא באה ואמרה, בפשטות של אחות גדולה ואחות קטנה: "בואי, אלמד אותך את ההלכות שכל אישה בבית יהודי צריכה לדעת". לאה למדה, הקשיבה, ולא היה לה מושג שבתוך הלימוד הזה מסתתרים הסימנים של יעקב.
לאה חיה כל חייה בלי לדעת שאחותה ויתרה בשבילה על החתונה שלה.
זו הצניעות של רחל: לעשות את המעשה הגדול ביותר, ולהסתיר אותו כל כך טוב שאפילו מי שקיבלה אותו לא יודעת.
עכשיו מבינים את הרגע הזה בכל עוצמתו. לאה אומרת לרחל: "לקחת את אישי". ולרחל יש תשובה מוחצת בכיס. היא יכלה לומר: "אני לקחתי ממך? אני נתתי לך! בלעדיי לא היית כאן בכלל!"
כמה אנשים היו מתאפקים ברגע כזה? כשמישהו מאשים אותך בדיוק בהפך ממה שעשית בשבילו, הדחף הטבעי הוא להוציא את האמת, להעמיד דברים על דיוקם, לקבל סוף סוף את ההכרה.
רחל שתקה. היא לא גילתה. לא אז, ולא אחר כך. היא ענתה רק:
לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך
בלי מילה על העבר. בלי "את יודעת מה עשיתי בשבילך".
הסוד של רחל היה עמוק עוד יותר. מסתבר שגם יעקב אבינו עצמו לא ידע מה עשתה.
כשרחל ראתה שאין לה ילדים, אמרה ליעקב: "הבה לי בנים". יעקב כעס ואמר: "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". ואז רחל הציעה:
הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה
רש"י מביא מן המדרש מה פירוש "גם אנכי": רחל אמרה ליעקב שאברהם אבינו היו לו בנים מהגר, ובכל זאת התפלל על שרה. יעקב ענה לה שסבתו שרה הכניסה את צרתה לביתה - היא זו שנתנה את הגר לאברהם, ובזכות הוויתור הגדול הזה זכתה לבן. אמרה לו רחל: אם זה מה שמעכב - הנה שפחתי בלהה.
עכשיו שימו לב. יעקב אומר לרחל, בעצם: שרה ויתרה, הכניסה אישה אחרת לביתה, ולכן זכתה. ולמה זו זכות כל כך גדולה? כי מי שמוותר בשביל הזולת, מוותר על דבר שנוגע לחיים שלו עצמו - מן השמיים מרחמים עליו ונותנים לו חיים.
אבל אם יעקב היה יודע מה עשתה רחל בליל החתונה, הוא לא היה צריך להזכיר לה את שרה בכלל. רחל עשתה הרבה יותר משרה! שרה הכניסה את הגר אחרי שנים של נישואין. רחל ויתרה על הנישואין עצמם, ונתנה לאחותה להיכנס במקומה לחופה.
מכאן ראיה ברורה: יעקב לא ידע. איך רחל הצליחה למסור את ההלכות כך שאפילו יעקב לא הבין שזה היא? אולי לימדה את לאה באופן כללי, כאילו בדרך אגב. אנחנו לא יודעים איך. אבל אנחנו יודעים שהיא הצליחה.
ואז, אחרי שנים, כתוב:
ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה
מה נזכר דווקא עכשיו? רש"י מביא: זכר לה שמסרה סימניה לאחותה.
לכאורה זה מוזר. מסירת הסימנים הייתה לפני שבע שנים ויותר. למה הזכות הזאת "נזכרת" רק עכשיו?
אפשר להסביר שהזכות התעוררה בדיוק ברגע של הדודאים. כשלאה אמרה "לקחת את אישי", ורחל יכלה לגלות הכל - ושתקה, המעשה הישן קיבל פתאום שלמות חדשה. זה לא היה רק ויתור של לילה אחד. זו הייתה שתיקה של חיים שלמים. ומיד אחרי זה, הקדוש ברוך הוא זוכר את רחל ופותח את רחמה.
מהסיפור של רחל אפשר לנסח הגדרה של צניעות, הגדרה שנוגעת בכל אדם, ובמיוחד בכל אישה.
צניעות היא הכיסוי של המעשים הטובים. לעשות טוב בלי לפרסם, בלי לספר, בלי לעשות מזה פרסומת.
ומה רע בפרסומת? הרי המעשה עצמו טוב. התשובה היא שכשאדם מפרסם את מעשיו הטובים, "תראו כמה חסד אני עושה, תראו כמה אני פועל", הכוונה שלו מתערבבת. חלק מהמעשה נעשה לשם שמיים, וחלק הולך לכבוד ולהכרה. ולאט לאט, הכבוד מתחיל לנהל את המעשה.
זה מה שכתוב בנביא:
והצנע לכת עם אלקיך
(מיכה ו, ח). ללכת עם הקדוש ברוך הוא בשקט, לעשות את המעשים בשבילו ולא בשביל הקהל.
צניעות היא לעשות מעשים בשביל הכוונה הטהורה שלהם - ולא בשביל הפרסומת.
צניעות וענווה קרובות, אבל הן לא אותה מידה.
ענווה היא כשאדם בכלל לא מייחס את הטוב לעצמו. הוא יודע שהכוחות, ההצלחה והכשרונות באים מהקדוש ברוך הוא, והוא רק שליח.
צניעות היא משהו אחר. האדם הצנוע יודע היטב שהוא עשה דבר טוב. הוא לא מכחיש את זה. הוא פשוט לא צריך שאחרים ידעו. הוא עושה את המעשה בהצנע, ומשאיר אותו בינו לבין בוראו.
בדרך כלל צניעות מביאה לענווה, ומי שמתרגל לא לחפש הכרה מתחיל גם לא להרגיש שהוא ראוי לה. אבל זו לא אותה מידה. רחל ידעה מצוין מה עשתה. והיא בחרה שאיש לא יידע.
צניעות שייכת לכל אדם. אבל לאישה היא כמעט תנאי לחיים מלאים ושמחים, וזו הסיבה.
האיש מקבל הרבה פרסומת. אם הוא תלמיד חכם, מכבדים אותו בכל מקום. אם הוא בונה, יוזם, מנהל - שמו מתפרסם, ואנשים אומרים לו תודה.
לאישה יש קושי אדיר. היא עושה כל כך הרבה, ואת הקרדיט היא כמעט לא מקבלת. היא מגדלת את הילדים, ואם הילדים מצליחים - אומרים שהם מוצלחים. היא מחזיקה את הבית, ואם הבעל מצליח - אומרים שהוא מוצלח. ההשקעה שלה עצומה, אבל הכבוד הולך למקום אחר.
נכון, יש לה נחת מהילדים. אבל הנחת היא פנימית. פרסומת אין לה. רק פעם ב... מישהו אומר "איזה ילד נהדר יש לך".
בשביל להחזיק תפקיד כזה, שכולו נתינה בלי מחיאות כפיים, האישה צריכה מידה אחת חשובה מאוד: צניעות. לעשות את המעשים לא בשביל הפרסומת, אלא כי היא מאמינה בהם, כי הם אמיתיים.
בלי המידה הזאת יהיה לה קשה מאוד. אישה שצריכה הכרה כדי להמשיך, תרגיש שהבית שוחק אותה ואף אחד לא רואה.
אפשר לראות כאן גם משהו מהמציאות של היום. כשאישה עובדת בחוץ היא מקבלת קרדיט, ואפילו המשכורת עצמה היא סוג של קרדיט. מי שמשלם לך על כל שעה אומר לך בעצם: "העבודה שלך חשובה, אני מעריך כל שעה שאתה נותן". הכסף הוא לא רק כסף לאוכל; הוא גם כבוד.
היום רוב הנשים עובדות, וזו המציאות. השאלה היא כמה כוח נשאר לבית, ואיפה משקיעים את הלב. ומי שיודעת להשקיע בבית גם בלי שאיש מוחא כפיים - זו הצניעות של רחל אמנו.
גם בלבוש יש לזה קשר. אישה צריכה להיראות יפה, ואדם צריך להיראות יפה. אדם צריך להרגיש שהוא יקר, חשוב, שיש לו כבוד עצמי. זה דבר טוב מאוד.
אבל יש הבדל בין יפה לבין מושך. צלם מומחה, שעבד שנים עם תמונות, היה חוזר על זה שוב ושוב: "התמונה הזאת לא יותר יפה. היא רק יותר מושכת. אתה עובד על עצמך." ובסוף כל יום, כשהמשיכה חולפת, מה שמושך לא משאיר כלום, ומה שיפה נשאר.
וזה הקשר לצניעות. כשאישה מתלבשת יפה בשביל ההרגשה שלה, בשביל כבוד, בשביל שיהיה נעים - זה מבורך. כשהיא מתחילה להתלבש כדי למשוך, כדי לקבל תשומת לב, כדי שידברו עליה - היא כבר לא עושה את הדבר בשביל הדבר עצמו, אלא בשביל הפרסומת. ושם בדיוק הצניעות הולכת לאיבוד.
רוצים לשמח אישה? לפעמים היא לא צריכה אפילו מחמאה. כשהיא רואה שכולם אוכלים בתיאבון את מה שבישלה, ולא משאירים כלום - היא מאושרת.
למה? כי השמחה שלה באה מהנתינה עצמה, לא מההכרה. זו בדיוק נקודת הצניעות: ליהנות מהטוב שאני נותנת, גם בלי שיגידו לי.
כתוב בתהלים:
כל כבודה בת מלך פנימה
(תהלים מה, יד). הכבוד האמיתי של האישה הוא הכבוד הפנימי. ולכן עיקר מעלת האישה הוא הצניעות. לא אורך הבגדים בלבד, אלא היכולת לעשות את התפקיד בשלמות, לשם המטרה האמיתית, בלי לחכות לקהל.
זו הייתה הגדולה המיוחדת של רחל אמנו. היא הייתה מסוגלת לעשות מעשה עצום בלי לבקש עליו שום קרדיט. היא ויתרה על החתונה שלה, ולא סיפרה לאף אחד. לא לאחותה, אולי אפילו לא ליעקב. וכשלאה האשימה אותה - שתקה.
ובזכות זה יצא ממנה שאול, שגם הוא ידע לשתוק ולהצניע. ומשאול יצאה אסתר, ששמרה את סודה עד הרגע הנכון והצילה את עם ישראל.
מעשה טוב שנשאר בסתר אינו הולך לאיבוד. הקדוש ברוך הוא זוכר אותו - ומצמיח ממנו דורות.