כשבחור ובחורה נפגשים, מחליטים להקים בית בישראל, ושתי המשפחות מתכנסות לשמוח – האם זו "מסיבה" נחמדה בלבד, אירוע חברתי של מזל טוב ועוגות? או שמא יש כאן מצוה של ממש, שהתורה מחשיבה אותה עד כדי כך שהיא נמנית בשורה אחת עם מצוות שיש בהן כרת?
התשובה מפתיעה. המשנה במסכת פסחים מעמידה את סעודת האירוסין בשורה אחת עם שחיטת הפסח ועם ברית המילה, וקובעת שמי שהולך אליה בערב פסח ונזכר שיש חמץ בביתו – אינו חייב לחזור לבער אותו. הירושלמי מסביר את הסוד: "בוא וראה מה גדול הוא השלום".
בחיבור זה נלך שלב אחר שלב: מן המשנה והגמרא, דרך הראשונים, אל השולחן ערוך והאחרונים – ועד השאלה המעשית: האם מסיבת האירוסין של ימינו, סעודת השידוכין והתנאים, נחשבת להלכה סעודת מצוה?
"הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו,
וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ –
אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר; וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ."
משנה, פסחים ג, ז (בבלי מט.)המשנה מתארת אדם שיוצא בי"ד בניסן לאחת משלוש מצוות. בדרך הוא נזכר שנשאר חמץ בביתו. אם הזמן מספיק – יחזור, יבער, וימשיך למצוותו. אבל אם החזרה תגרום לו להפסיד את המצווה – אינו חוזר, אלא מבטל את החמץ בלבו וממשיך בדרכו.
"וטעמא משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, אלא שחכמים הצריכו ביעור כמו שנתבאר בסימן תל"א, ובמקום ביטול מצוה אוקמוה אדאורייתא."
בית יוסף, אורח חיים סימן תמדמן התורה די בביטול. חכמים הוסיפו חובת ביעור – אבל כשהיא מתנגשת במצווה, העמידו את הדין על עיקר הדין שמן התורה. וכך נפסק בשולחן ערוך:
"ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו – אם יוכל לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו... ואם יצא לצורך עצמו – יחזור מיד."
שולחן ערוך, אורח חיים סימן תמד סעיף זשימו לב להבחנה: מי שיצא לצורך עצמו – חוזר מיד. סעודת האירוסין אינה "צורך עצמו"; השולחן ערוך מגדיר אותה במפורש "דבר מצוה".
"אמר רבי יוסה בי רבי בון: בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת – מילת בנו ושחיטת פסחו."
תלמוד ירושלמי, פסחים פרק גהירושלמי שם לב לחידוש שבמשנה: קרבן פסח וברית מילה הן שתי מצוות העשה היחידות שיש בביטולן כרת. והנה, באמצע הרשימה החמורה הזו – סעודה! סעודה בבית החותן. מה מקומה כאן?
❓ מה הקשר בין פסח ומילה, שיש בהם כרת, לבין סעודת אירוסין?
💡 כשם שבביטול מילה ופסח יש כרת – כך גם מקום שאין בו שלום בית, יש בו מציאות של כרת, ניתוק. מכאן נלמד כמה חשובה כל תוספת של אהבה בין איש לרעייתו – עד שהתורה שוקלת אותה כמצוות שבהן נכרתת הברית בין ישראל לאביהם שבשמים.
"ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו – שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו, ואחר כך לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת. ופירשו בגמרא שאף סעודה זו השנייה בכלל אלו השנויות במשנתנו, שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא. והוא שאמרו בתלמוד המערב: בוא וראה כמה גדול כח השלום, שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת, פסח ומילה."
בית הבחירה למאירי, פסחים מט.זהו יסוד העניין כולו. המצווה איננה רק מעשה הקידושין. כל דבר שמרבה חיבה בין החתן לכלה – סעודה, מתנות, שמחה משותפת – הוא מצוה. התורה רואה בבניית האהבה עצמה בניין של קדושה.
נתבונן במה שמדובר כאן: לא בזוג נשוי, שכבר יש לו בית ומשפחה, אלא רק ביצירת חיבת אירוסין – ואפילו בסעודת מתנות בלבד. ובשביל זה, כדי שתרבה החיבה, התירו לוותר על ביעור החמץ הרגיל, אף שוודאי יש לו חמץ בתוך ביתו.
"וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק, משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי; הא כל שבספק – אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור."
כלומר: כשיש רק ספק (לא בדק), אינו חוזר אפילו כשיש לו זמן.
"ונזכר שיש לו חמץ – וה"ה אם מסתפק שמא יש לו חמץ" (סימן תמד, בשם חידושי מהר"ם חלאווה), וכן כתבו האחרונים.
כלומר: גם בספק – אם יש שהות, חוזר.
ויש שיישבו (משנה סדורה) שהמשנה ברורה מדבר בספק גמור – שהיה לו חמץ במקום מסוים ואינו זוכר אם ביערו; אבל כשרק לא בדק את ביתו, ייתכן שגם למשנה ברורה אין צריך לחזור.
מכאן למדנו: שלום בית קודם לחומרות בבדיקת חמץ. מי שחושש שאם יחמיר ויקפיד בבדיקה יבוא לידי מתח ופגיעה בשלום ביתו – ילמד מן המשנה. אם בשביל סעודה שמרבה חיבה בין מאורסים מוותרים על ביעור, קל וחומר שאין לפגוע בשלום הבית הקיים בשביל דקדוקי בדיקה.
הגמרא מקשה על המשנה מברייתא, שבה נאמר שההולך לסעודת אירוסין – יחזור מיד:
"אמר רבי יוחנן, לא קשיא: הא – רבי יהודה, הא – רבי יוסי. דתניא: סעודת אירוסין רשות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: מצוה. והשתא דאמר רב חסדא: מחלוקת בסעודה שנייה, אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה... תניא, אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין, אבל לא סבלונות. אמר לו רבי יוסי: אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות."
בבלי, פסחים מט.| הסעודה | מה היא | דינה |
|---|---|---|
| סעודה ראשונה | בשעת הקידושין, בבית החותן | לדברי הכל – מצוה |
| סעודה שנייה – סבלונות | כשהחתן שולח מתנות לכלה, לפני החתונה | לרבי יוסי – מצוה, וכן נפסק (רי"ף ובעל העיטור, הובאו בבית יוסף) |
"תניא, רבי שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה – אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה."
בבלי, פסחים מט.השאלה "מצוה או רשות" איננה תיאורטית. בה תלוי אם מותר לתלמיד חכם להשתתף, אם מותר לעשותה בערב שבת, ואם היא דוחה ביעור חמץ. וחשוב מכול: סעודת הסבלונות – שאין בה שום מעשה קנין – נפסקה כסעודת מצוה. הרי שהמצווה אינה תלויה במעשה הקידושין, אלא בחיבה שנבנית.
עד כאן ראינו שהשולחן ערוך בהלכות פסח (סימן תמד) מחשיב את סעודת האירוסין ל"דבר מצוה". אבל בהלכות שבת הוא כותב:
"אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בחול, ואפילו היא סעודת אירוסין."
שולחן ערוך, אורח חיים סימן רמט סעיף בועל כך הוסיף הרמ"א: "וסעודה שזמנה בערב שבת, כגון ברית מילה... מותר". והקושיה גדולה, וכבר עמד עליה המגן אברהם (הובא בשלמי תודה שם): בערב פסח סעודת האירוסין חשובה עד כדי לדחות ביעור חמץ – ובערב שבת היא נדחית מפני כבוד שבת?
❓ האם בערב פסח היא מצוה, ובערב שבת – רשות?
💡 שתיהן סעודות מצוה. ההבדל אינו בחשיבות הסעודה, אלא בזמנה. בערב שבת התירו רק סעודה שזמנה קבוע באותו יום – כמו ברית מילה או פדיון הבן, שאי אפשר להקדים או לאחר אותם. סעודת אירוסין אפשר לעשות ביום אחר, ולכן אין סיבה לקבוע אותה דווקא בערב שבת ולפגוע בכבוד השבת.
ובערב פסח המצב הפוך: האדם כבר בדרך לסעודה. אם יחזור לבער – יפסיד אותה. כאן הברירה היא בין המצוה לבין ביעור מדרבנן, ובזה הסעודה גוברת.
וכך מדויק גם בלשון המאירי: "שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה" – ובכל זאת אינו חוזר. מצוה היא, גם כשאינה קבועה בזמן; אלא שבערב שבת אין לקבוע אותה מלכתחילה.
בזמן חז"ל "אירוסין" היו קידושין גמורים – האישה נעשתה אשת איש, וזמן מה אחר כך הייתה החתונה. בימינו הקידושין נעשים תחת החופה, יחד עם הנישואין. את מקומו של שלב האירוסין בחיים תפס השידוך – הסכמת המשפחות, כתיבת התנאים והקנין. ומכאן השאלה: האם סעודת השידוכין יורשת את דין סעודת האירוסין והסבלונות?
"צ"ע אי מקרי סעודת מצוה."
מגן אברהם, סימן תמד ס"ק ט (ובמחצית השקל שם: "ר"ל הסעודת קנין")"וכן סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מקרי סעודת מצוה" – כך כתבו חמרא וחיי, אליה רבה, חק יוסף, מקור חיים ושולחן ערוך הרב (הובאו בכף החיים סימן תמד ס"ק מט).
בטעם הדבר נראה: כדברי המאירי – "כל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא". גם הסבלונות אינם מעשה קנין, ובכל זאת מצוה. השידוך של ימינו הוא שלב החיבה וההתקשרות שלפני החתונה, ולכן סעודתו מצוה.
הפרי מגדים (משבצות זהב סימן תמד ס"ק ח), וכן פסק הכף החיים (סימן רמט ס"ק י): "סעודת שידוכין לא הוי מצוה... וע"כ אסור לעשותה בע"ש, אבל מה שאוכלין מיני מתיקה אחר כתיבת התנאים – פשיטא דשרי, דלא מקרי סעודה".
בטעם הדבר נראה: סעודת אירוסין באה אחרי מעשה מצוה – הקידושין, כמו סעודת מילה. בשידוכין לא חל שום קשר הלכתי; יש רק הסכם ממון עם קנס, ואין כאן "מצוה" שעליה שמחים.
"וסעודת שידוכין, דהיינו בעת שעושים תנאים עם קנין, יש אומרים שאסור לעשותה בערב שבת... ויש מקילין בזה, ולדינא, גם סעודה זו נחשבת לסעודת מצוה, וכדעת רוב האחרונים שהובאו בכף החיים (סימן תמד ס"ק מט). [ודלא כהפרי מגדים... וכדבריו פסק בכף החיים (סימן רמט ס"ק י) – וליתא להלכה]. ולכל הדעות, מה שנוהגים לאכול מיני מתיקה אחר כתיבת התנאים – פשיטא דשרי, דלא מקרי סעודה."
קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, אורח חיים סימן רמט סעיף הבאמת קשה להבין את השיטה שסעודת השידוכין אינה מצוה. ברגע השידוך האדם מתחייב שתהיה חתונה – הוא מתחייב לבנות בית בישראל, להקים משפחה, לקיים "פרו ורבו". זו תחילת קיום המצוה הגדולה ביותר שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. וכשם שהגמרא קבעה שגם הסבלונות – שאין בהם קנין – הם מצוה, כך ודאי השידוך, שבו נקבע הבית כולו.
📌 להלכה: כדעת רוב האחרונים, וכך הכריע הילקוט יוסף – סעודת השידוכין והתנאים היא סעודת מצוה.
בשטר התנאים, כפי שנהגו בקהילות אשכנז, הפתיחה קבועה: "מזל טוב! המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית..." (על פי ישעיה מו, י: "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית"). מדוע דווקא הפסוק הזה?
"ע"כ נ"ל לתת ג"כ טעם דבתנאים ראשונים יכתוב המגיד וכו' שהוא תפלה על העתיד שיגיע לאחרית טוב, כי כמה פעמים אינו מגיע לאחרית טוב ונתפרדו זה מזה... השם ב"ה שיודע מה שיהיה באחרית, הוא יתן גם פה אחרית טוב."
נחלת שבעה, סימן טהזרע קודש (לט"ו באב) מקשר את התנאים ל"מעשי בראשית": "ורמז בהמגיד מראשית אחרית – שיהיה אחרית כראשית", ו"כדת משה וישראל" רומז לגאולה, "כשיבוא משיח בן דוד".
זרע קודש, על המועדים, חמשה עשר באבכל זיווג נקבע עוד לפני יצירת הוולד – "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב.). והנישואין הם הסיבה שהעולם ממשיך מדור לדור. כל זוג שנקשר הוא חוליה בשרשרת אחת – מאדם הראשון, דרך כל הדורות, עד הגאולה השלמה. לכן פותחים ב"המגיד מראשית אחרית": מי שרואה את הסוף כבר בהתחלה, הוא שחיבר את השניים.
אחד התנאים המופיעים בשטר: "ומעתה מחוייבים הזוג הנ"ל לנהוג ביחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו זה מזה" – כלומר שלא יסתיר אחד מבני הזוג רכוש או כסף מן השני (נוסח זה מובא בנחלת שבעה, סימנים ח ו־י). הנחלת שבעה אף דן מה דינו של מי שעבר על התנאי לאחר הנישואין.
זה תנאי מעשי מאוד גם בימינו. כששני בני הזוג משתכרים, שאלת "של מי הכסף" מסובכת יותר, וגם הפוסקים מתקשים בה. אבל רוח השטר ברורה: שקיפות ואמון – ביתם יתנהל באהבה ובחיבה, בלי הסתרות.
את התנאים מקיימים בקנין סודר, ואת הקנסות שבהם (קנס על מי שחוזר בו) גובים מטעם המנהג ומשום שהחוזר בו מבייש את שכנגדו (נחלת שבעה סימן ח, בשם מהרי"ו). הסדר הראוי: קודם קוראים את השטר ועושים קנין, ורק אחר כך העדים חותמים.
מעניין לראות את התמונה ההיסטורית שעולה מן הפוסקים. בקהילות אשכנז "סעודת הקנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין" הייתה אירוע ממשי – כתיבת התנאים, שבירת כלי חרס ("כשם שכלי חרס אחר שנשבר אין לו תקנה", כדברי טעמי המנהגים בשם הבעל שם טוב), וסעודה. לכן הוצרכו האחרונים לדון אם היא סעודת מצוה.
אצל הספרדים כותבים תנאים ועושים קנין – כבר הבית יוסף (אבן העזר סימן נ) עוסק ב"תנאין שבין אדם לאשתו בשידוכין" לפי "דרך חכמי ספרד". אבל לשון הכף החיים, "מה שאוכלין מיני מתיקה אחר כתיבת התנאים", מלמדת שבמקומו נהגו בכיבוד משפחתי צנוע, ולא בסעודה גדולה. השמחה הגדולה שלפני החתונה הייתה סמוך אליה.
הספרדים נוהגים עד היום לקרוא בחג השבועות, לפני קריאת התורה, את "הכתובה" – שטר הנישואין שבין הקב"ה לכנסת ישראל. ויש מקהילות אשכנז, בעיקר בין החסידים, שקוראים "שטר תנאים" בין הקב"ה לישראל. מדוע אלה בחרו בשטר של נישואין, ואלה בשטר של אירוסין? הרי מתן תורה מפורש במשנה כיום החתונה: "ביום חתונתו – זה מתן תורה" (תענית כו:)!
תירוץ א – לפי חשיבות המעמד
אצל האשכנזים כתיבת התנאים היא מעמד גדול, עם קנין, קנס, שבירת צלחת וסעודה. אצל הספרדים העיקר הוא החופה, והכתובה היא לב הטקס. כל עדה קוראת את השטר שמבטא אצלה את רגע ההתקשרות.
תירוץ ב – העולם הזה עדיין אירוסין
"בעולם הזה היו אירוסין... לימות המשיח יהיו נישואין" (שמות רבה טו, לא, על "וארשתיך לי לעולם"). לפי זה, כל ימי הגלות אנחנו "מאורסים" – החתונה השלמה תהיה בגאולה. הספרדים חוגגים את מה שכבר היה בסיני; האשכנזים מזכירים שאנחנו עוד מצפים לחופה.
תירוץ ג – יראה ואהבה
אירוסין הם מלשון איסור: האישה נאסרת לכל העולם – זו בחינת יראה, "סור מרע". נישואין הם התחלת החיים המשותפים – בחינת אהבה, "עשה טוב".
ידוע שהאשכנזים הרבו בדקדוק ובזהירות – בחומרות, בבדיקת חמץ, בהקפדה על כל פרט. הספרדים הרבו בהתעוררות הלב ובאהבה – בשירה, בפיוט, ובסליחות הנאמרות בהתלהבות. לכן מתאים שהאשכנזים, שעבודתם ביראה, יקראו את שטר האירוסין, והספרדים, שעבודתם באהבה, יקראו את שטר הנישואין.
ושתי הדרכים אמת. בשבועות קיבלנו גם את הלאווים וגם את העשין – גם יראה וגם אהבה, גם אירוסין וגם נישואין.
בדורנו, כשגם בקהילות הספרדים עושים "מסיבת אירוסין" של ממש, הכריע הילקוט יוסף כרוב האחרונים – שזו סעודת מצוה.
מסיבת האירוסין איננה "רק מסיבה".
כל חיוך, כל ברכה וכל מתנה שמוסיפים חיבה בין החתן והכלה –
הם מצוה, שהתורה שוקלת אותה כפסח וכמילה.
📚 עוד חומרי לימוד בהלכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/halacha/
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/