מאוהלו הפתוח של אברהם אבינו ועד דירת האירוח שלנו – תורה, הלכה, מוסר וסיפורים על המצווה שהקב״ה עושה בכל רגע
10 שערים · 78 פרקים · מאת הרב יהודה טאוב
אברהם אבינו ישב פתח האוהל ביום השלישי למילתו, כחום היום, וחיכה לאורחים. התורה, שחוסכת במילים, מאריכה דווקא כאן: וירץ, וימהר, מהרי, רץ. ספר זה נולד מתוך דירת אירוח קטנה בקרית אתא, שנפתחה לזכר סבים שאהבו לארח, ומתוך שיעורים, מכתבים ויומן שנכתב שבת אחרי שבת. יש בו מעלת המצווה, דרכו של אברהם אבינו, הלכות הכנסת אורחים ולוויה, עצות איך לשמח את האורח, שאלות של אירוח בתשלום ואירוח גויים, הכשרת מטבח, נספח על דיני שכירות וביטול, וסיפורים רבים של גדולי ישראל ושל הדירה עצמה. הלוואי שכל מי שיקרא ירגיש מה שהרגיש אברהם: שכשאני פותח את הדלת לאדם אחר, אני הולך בדרכיו של בורא עולם, שפותח את עולמו לכולנו בכל רגע.
הגמרא (שבת קכז ע״א) לומדת מכאן: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. אברהם עמד בשיחה עם הקב״ה, ראה אורחים, ביקש מהשכינה להמתין, ורץ אליהם.
לכאורה זה קשה מאוד. מה יכול להיות גדול יותר מלעמוד לפני בורא עולם? הביאור הוא שאברהם לא עזב את הקב״ה. הוא עבר מלעמוד לפניו אל ללכת אחריו. בקבלת פני שכינה האדם עומד מול הקב״ה; בהכנסת אורחים הוא דומה לו. ״מה הוא – אף אתה״.
ומה עושה הקב״ה? הוא הכניס אותנו לעולם נפלא, מלא בכל טוב, ערך שולחן לפני כל אחד ואחד. כשאנחנו מכניסים אדם למקום טוב ונעים ונותנים לו ״מכל טוב״, אנחנו עושים בדיוק את מה שהקב״ה עושה. לכן זה לא ויתור על הקרבה אליו. זו הקרבה העמוקה ביותר.
השל״ה הקדוש (פרשת וירא, נר מצוה) כותב שהכנסת אורחים היא בכלל מצוות עשה של ״והלכת בדרכיו״, ולכן יש עליה שכר של מצווה מן התורה ולא רק של מידה טובה.
🌱 מוסר השכלכשבא אורח באמצע עיסוק רוחני, אל תרגיש שאתה מפסיד את הקדושה. אתה עובר מתפילה אל מעשה של חיקוי הבורא.
❤️ אהבת ה׳כל פעם שאני ממלא כוס מים לאורח, אני יכול לחשוב: כך הקב״ה ממלא לי את החיים בכל רגע. האורח מלמד אותי להכיר בטובו של הבורא ולאהוב אותו.
📖 שבת קכז ע״א; של״ה פרשת וירא; הביאור – מחידושי המחבר ביומן הכנסת אורחים, שבת פרשת וירא.
מה ראה אברהם בפני שלושה ערבים מאובקים שהיה חשוב יותר מן השכינה?
המהר״ל בנתיבות עולם (נתיב גמילות חסדים) מבאר שהכנסת אורחים היא כבוד האדם שנברא בצלם אלוקים. ״חביב אדם שנברא בצלם״ (אבות ג, יד). המכבד אדם מכבד את הצלם האלוקי שעליו, וזה נחשב כבוד השכינה עצמה.
ולמה זה גדול מקבלת פני שכינה? כי את השכינה עצמה אין האדם רואה, ״כי לא יראני האדם וחי״. אבל את צלם האלוקים שבאורח הוא רואה בעיניו, מכבד ומחבק. כאן הוא באמת ״מתחבר״ אל הצלם.
המהר״ל מדגיש: דווקא פנים חדשות. אדם שבא לביתי לראשונה, ואני מקבל אותו בכבוד – זה כאילו נפגשתי עם צלם אלוקים חדש.
רבי יוחנן אמר שהכנסת אורחים גדולה כהשכמת בית המדרש, ורב דימי אמר שהיא יותר. המהר״ל מסביר: השכמת בית המדרש היא כבוד התורה, והכנסת אורחים היא כבוד האלוקים עצמו, שנגלה בצלמו.
🌱 מוסר השכלכשאורח נכנס, תסתכל עליו לרגע לפני שאתה מגיש לו משהו. זה לא ״עוד מישהו שצריך מיטה״. זה צלם אלוקים שבא לבקר.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה בחר להטביע את צלמו דווקא באדם. מי שמכבד את בני האדם ומשמח אותם, אוהב את מי שברא אותם. כך אמר המהר״ל: ״מי שהוא אוהב את השי״ת – אוהב את הבריות שהם ברואיו״.
📖 מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים; שבת קכז ע״א; אבות ג, יד. הובא גם ביומן הכנסת אורחים של המחבר.
הרי תלמוד תורה כנגד כולם. איך הכנסת אורחים גדולה ממנו?
יש שפירשו שהגמרא מדברת על מי שמסדר את בית המדרש, ולא על הלימוד עצמו. אבל החפץ חיים (אהבת חסד ח״ג פ״א, בהערה) מבאר כפשוטו: גם מלימוד תורה. ויחד עם זאת הוא מגביל: אם יש מי שיקבל את האורחים כראוי, אין לבטל תורה, שהרי מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אינה דוחה תלמוד תורה.
מזה עולים שלושה מצבים:
א. אין אחר שיארח – חובה להפסיק וללכת לאורחים.
ב. יש אחר שיארח כמוהו – אסור להפסיק ללמוד.
ג. יש אחר, אבל לא טוב כמוהו – רשות להפסיק. ואם מפסיק, יש בכך מעלה, כי האדם קונה את שלמותו רק על ידי מעשים.
אברהם אבינו היה במצב השלישי. היו בביתו אחרים, אבל איש לא כיבד אורחים כמוהו, ולכן הלך בעצמו. ולפי זה מובן מה שאמרו חז״ל, שעל מה שעשה בעצמו – הקב״ה עשה בעצמו לבניו, ועל ״יוקח נא מעט מים״, שנתן לשליח – גם לבניו ניתנו המים על ידי שליח. הוא היה רשאי לתת לאחר, אבל ראוי היה שיעשה בעצמו.
🌱 מוסר השכללפני שמעבירים מצוות חסד למישהו אחר, כדאי לשאול: האם הוא יעשה את זה בלב כמו שאני הייתי עושה? ואם כן, אפשר להמשיך ללמוד בשמחה.
❤️ אהבת ה׳התורה לא מבקשת שנבחר בין לימוד לחסד. היא מלמדת אותנו לזהות מה הקב״ה רוצה ממני ברגע הזה. וההקשבה הזאת לרצונו היא אהבה.
📖 שבת קכז ע״א; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״א בהערה; בבא מציעא פו ע״ב. החלוקה לשלושה מצבים – מסיכומי השיעור של המחבר.
השל״ה כותב שהקב״ה ״מכניס אורחים בכל זמן ועידן, בכל שעה ובכל רגע״. כל העולם אורחים אצלו. ״גרים אנחנו״, והוא מכניס אותנו ומקיים אותנו בשפע שהוא משפיע. אילו הפסיק להכניס אותנו לרגע אחד – הכול היה אובד.
לכן, אומר השל״ה, התורה האריכה דווקא בהכנסת האורחים של אברהם: כי זו המידה שבה הקב״ה מנהיג את עולמו בכל רגע.
ספר החיים (לאחי המהר״ל) מוסיף צד שני: האדם בעולם הזה הוא אורח, והקב״ה הוא בעל הבית שעורך שולחן לפני כל אחד. ויש אורח טוב ויש אורח רע, כמו שאמרו חז״ל (ברכות נח ע״א). האורח הטוב אומר: ״כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה יין הביא! כל מה שטרח – טרח בשבילי״. האורח הרע אומר: ״מה כבר טרח? ומה שטרח – טרח בשביל אשתו ובניו״.
מי שמכיר בטובת הקב״ה הוא האורח הטוב של העולם.
🌱 מוסר השכלנתאמן להיות ״אורח טוב״ בעולם: לראות בכל ארוחה, בכל נשימה, את הטרחה של בעל הבית שלמעלה, ולומר תודה.
❤️ אהבת ה׳מי שמרגיש שכל העולם הוא שולחן שנערך בשבילו, לא יכול שלא לאהוב את מי שערך אותו. ההודיה היא הדרך לאהבה.
📖 של״ה, פרשת וירא, נר מצוה; ספר החיים לרבי חיים בן בצלאל; ברכות נח ע״א. ״אורח טוב – לראות את העולם כאורח טוב״ – מסיכומי השיעור של המחבר.
איך מתארת התורה צדיקים ורשעים? דרך הדלת של הבית שלהם.
החפץ חיים כותב: ״כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השי״ת, שנכתבה פרשה שלמה בתורה המדברת מענין זה״. ומיד אחריה משבח הכתוב את אברהם ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו״ – ללמדנו שנתחזק בזה כל ימינו.
כשמתבוננים, רואים שהתורה מודדת אנשים באותה מידה שוב ושוב:
אנשי סדום – מה הרשעות שלהם? שהם לא מקבלים אורחים, ואף מתנכלים למי שמארח.
רבקה – במה ניכר שהיא בעלת חסד? שהיא משקה את האורח ואת גמליו, ומזמינה אותו לבית אביה.
רחב ויתרו – שניהם הכניסו אורחים, ושניהם זכו להתקרב לעם ישראל. יתרו אמר לבנותיו: ״קראן לו ויאכל לחם״.
והמשפט החותם, מספר מיכה, מסכם את כל זה: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך״.
🌱 מוסר השכלאם רוצים לדעת מה באמת יש בבית, כדאי להסתכל מה קורה כשדופק בדלת אדם זר.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה בחר לספר לנו על גדולי עולם דרך החסד הפשוט שלהם. סימן שזה מה שהוא אוהב, וכשאנחנו עושים את זה – אנחנו עושים דבר שהוא אוהב.
📖 חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״א; בראשית יח-יט, כד; שמות ב, כ; יהושע ב; מיכה ו, ח. רשימת הנושאים – מסיכום השיעור של המחבר.
אם הכנסת אורחים היא סוג של צדקה, למה מצווה לארח גם עשירים, ואפילו מלאכים?
המחבר מנה חמישה הבדלים בין צדקה להכנסת אורחים:
א. צדקה – ככל שהיא בסתר, טוב יותר. הכנסת אורחים – ככל שמקבלים את האורח בשמחה גלויה, טוב יותר.
ב. צדקה נועדה שלעני יהיה. הכנסת אורחים נועדה שאתה תיתן ותלך בדרכי ה׳. לכן מי שנפל ממנו סלע ועני מצא אותו – קיים צדקה; ואילו אברהם קיים הכנסת אורחים גם במלאכים שלא היו צריכים כלום.
ג. צדקה היא מצווה ב״חפץ״ – הכסף; הכנסת אורחים היא מצווה ב״גברא״ – באדם עצמו.
ד. צדקה אפשר לתת על ידי שליח; הכנסת אורחים – עדיף שהאדם יעשה בעצמו.
ה. צדקה לגויים אינה בכלל מצוות הצדקה; חסד ומאור פנים – לכאורה שייכים גם בהם.
מכאן נובעת הכרעה מעשית: בצדקה, אם צריך לבחור בין סכום גדול בלי חיוך לסכום קטן בחיוך – עדיף הסכום הגדול, כי העיקר שלעני יהיה. אבל באירוח, עדיף אירוח פשוט ודל בסבר פנים יפות על פני אירוח מפואר בפנים חמוצות. כי ב״גוף״ המצווה הזאת עומד היחס החם, והאוכל הוא רק התנאי שלה.
ומכאן גם שאין לומר על בעלת חסד כמו רבקה שהיא ״פראיירית״. היא נתנה מתוך אהבה, כמו סבתא שנהנית לקנות ממתק לנכדים גם כשאין צורך. לכן אליעזר לא עצר אותה.
🌱 מוסר השכלאל תחכה ל״אירוח ראוי״ כדי להזמין. קפה ועוגה עם לב פתוח שווים יותר מסעודה מפוארת בלי שמחה.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה לא צריך שום דבר מאיתנו, ובכל זאת הוא שמח במצוותינו. גם הוא ״מארח״ אותנו בעיקר ביחס: פנים מאירות, השגחה, קרבה. מי שמארח כך – דומה לו.
📖 חידוש המחבר ביומן הכנסת אורחים, ובמכתבו לרב יצחק שכטר; רמב״ם, הלכות מתנות עניים פרק י (על הנותן בפנים זועפות ועל מעלות הצדקה).
רבי חיים מטשרנוביץ, בעל ה״באר מים חיים״ (פרשת וירא), כותב שיש שני סוגים של נותנים. בעל רחמים – כשהעני בא ומבקש, רחמיו מתעוררים והוא נותן. אבל כשאין עני לפניו, לבו לא חרד לחפש.
בעל חסד – ״דרכן של גומלי חסדים לרוץ אחר דלים״ (שבת קד ע״א). הוא קם בבוקר ושואל: אולי יש מישהו שאוכל להיטיב איתו? הוא אינו יכול להיות בלי זה. וכך היה אברהם, שכל ימיו עמד ״בפרשת דרכים״ להזמין אורחים ולערוך להם שולחן, כמו שמובא בזוהר.
על זה מביא בעל ״אורי וישעי״ מעשה מהחזון איש (אמונה ובטחון): חסיד אחד רצה שבני משפחתו יכניסו אורחים לשבת, אבל שמח גם כשמישהו אחר זכה לארח אותם, ואמר: העיקר שלאורחים יהיה טוב, אין צורך שדווקא אני אהיה העסקן. אמר החזון איש: לפי זה קשה, למה ישב אברהם פתח האוהל לחפש אורחים בחום היום, כשממילא אף אחד לא סבל בחוץ? אלא שיש שתי דרגות בחסד, והנמוכה דומה למידת הרחמים. אברהם היה בדרגה העליונה – חסד שמחפש.
החפץ חיים מסיק להלכה שמאברהם למדנו שצריך לחזר אחרי האורחים ולקבלם בחיבה, כאילו בא עשיר גדול שאפשר להרוויח ממנו הרבה.
🌱 מוסר השכללא לחכות שיבקשו. לשאול בבית הכנסת מי צריך מקום לשבת, להציע לפני שמבקשים.
❤️ אהבת ה׳מי שמחפש לתת, מרגיש כמה הקב״ה ״מחפש״ אותנו, משפיע עלינו טוב עוד לפני שביקשנו. ככל שאנחנו דומים לו, כך מתעוררת בנו אהבה אליו.
📖 באר מים חיים, בראשית פרשת וירא; שבת קד ע״א; אורי וישעי (הרב אורי שרגא יונגרייז), ענין כ״א, בשם החזון איש באמונה ובטחון; חפץ חיים, אהבת חסד.
ספר החיים כותב: ״וראוי לאדם לקרב שכניו ומיודעיו. אפילו הן עשירים, יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם. וזוהי מצות הכנסת האורחים, שמנו חכמים מכלל המצוות שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה״.
ועוד הוא כותב: ״אל תהא סעודת המרעים קלה בעיניך, בזמן שאין עמו שחוק וקלות ראש״. חז״ל אמרו ״גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים״ (סנהדרין קג ע״ב), כי היא מחזקת את האהבה שבין איש לרעהו. ולכן היה מנהג מימי קדם שלכל משפחה יש יום בשנה למשתה ולשמחה, כמו שאמר דוד: ״כי זבח משפחה לנו בעיר״.
הרמ״א (או״ח שלג) כתב שלעניין היתרים בשבת, מי שהזמין חברו לסעוד אצלו – אין זה ״אורחים״ אלא סעודת רשות. אבל ספר החיים מלמד שמצד המידה והמצווה, קירוב השכנים והמכרים לשולחן הוא חלק מדרכו של אברהם.
🌱 מוסר השכלשולחן שבת אחד בחודש עם שכנים שלא מכירים מספיק, יכול לבנות קהילה שלמה.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה רוצה שבניו יאהבו זה את זה. כשאנחנו יושבים יחד סביב שולחן, ההורים שלמעלה שמחים בבניהם.
📖 ספר החיים; סנהדרין קג ע״ב; שמואל א כ, כט; רמ״א או״ח שלג, א.
פעם, כשרוכל יהודי נדד שבועות מחוץ לביתו, שבת אצל משפחה יהודית נתנה לו כוח להמשיך. הכנסת אורחים הייתה לחם חוקה של כמעט כל משפחה. היום מעטים מגיעים לעיר בלי מקום לישון ובלי כסף לאוכל. ובכל זאת המצווה לא נעלמה, היא רק שינתה צורה:
א. עדיין יש מי שמגיע לבית הכנסת בערב שבת ומקווה שיזמינו אותו, כדי לא להיות בודד בשבת.
ב. יש עולים חדשים שמעולם לא ראו שולחן שבת, ויש תיירים שרוצים לראות איך נראית שבת יהודית. לארח אותם זו מצווה גדולה.
ג. משפחות של חולים שנמצאות בשבת בבית החולים, ומשפחות שבאות לשמחה בעיר ואין להן מקום.
ד. הנכונות לקבל אנשים עם קשיים, ולהתנדב לארגונים שעוזרים להם.
ה. נתינת כסף למוסדות חסד שמקיימים את המצווה בשליחותנו.
ו. גמ״ח של ציוד אירוח – מזרונים, כריות, מצעים, מיחם, לול – כדי שכל אחד יוכל לארח בביתו. וגם ״הכנסת אורחים רוחנית״: לפתוח את הלב לאנשים, לא רק את הבית.
🌱 מוסר השכלכל אחד יכול למצוא את ״פתח האוהל״ שלו: מיטה פנויה, שולחן שבת, ציוד להשאלה או תרומה.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה מזמן לכל דור את האורחים שלו. כשאנחנו מחפשים אותם, אנחנו אומרים לו: אנחנו רוצים להמשיך את דרכו של אברהם אוהבך.
📖 מתוך שיעור המחבר על הכנסת אורחים, וכתבה שנכתבה על דירות האירוח.
ביאור ראשון – אור שמיני. המחבר מצא רמז במילה ״אורח״: אור־ח׳, האור השמיני. השמיני רומז לספירת הבינה, שהיא עולם הברכה, מקור כל ההשפעות והישועות. הברית נעשית ביום השמיני, ורק מי שזכה למצוות השמיני יכול לזכות באורח כראוי. ולכן אורח מביא הרבה ברכה לבית. (הרעיון נבנה על דברים המובאים בשם הבעל שם טוב בפרשת וירא, ועדיין יש לעיין בו.)
ביאור שני – מילת הלב. בספר נחלת שדה מובא שהמילה מסירה גם את ערלת הלב, כמו שכתוב ״ומלתם את ערלת לבבכם״. עיקר הכנסת אורחים הוא להרגיש בלב את הקושי של האורח ולכבד אותו. לכן רק אחרי שאברהם מל את עצמו יכול היה לקיים אותה כמו שצריך.
ביאור שלישי – מנוטל לנותן. בספר אורי וישעי מבואר שכוח ההולדה הוא כוח ״לתת״, להשפיע כמו הבורא, ובו נמצא היצר החזק ביותר להפוך ל״נוטל״. הברית מתקנת את זה, ואחריה התגלה החסד של אברהם בשלמותו, כ״והלכת בדרכיו״ של מי שנברא בצלם אלוקים. וזה גם הקשר בין האירוח לבשורת הבן שבאה מיד אחריו.
🌱 מוסר השכלככל שמתקנים את הלב ונעשים פחות ״לוקחים״ ויותר ״נותנים״, כך יש מקום אמיתי לאורחים בבית.
❤️ אהבת ה׳הברית היא חותם של קשר עם הקב״ה, והחסד הוא הביטוי שלו כלפי חוץ. מי שקשור לה׳ באמת, מוצא את עצמו פותח את הבית לבריותיו.
📖 חידוש המחבר ביומן הכנסת אורחים (פרשת וירא), על פי דברים המובאים בשם הבעל שם טוב; נחלת שדה; אורי וישעי, ענין כ״א.
הפסוקים חוזרים על אותן מילים: ״וירץ לקראתם״, ״וימהר אברהם האהלה״, ״מהרי שלש סאים״, ״ואל הבקר רץ אברהם״, ״וימהר לעשות אותו״. זו לא הכנסת אורחים מתוך חובה, אלא של אדם שכל נפשו מלאה ברצון לתת.
ספר החיים מסכם מכאן את ההנהגה כלפי אורחים:
שיהא שמח לקראתם ולא יצער עצמו על הוצאתו עמהם, רק יחזיק להם טובה על שבאו לביתו, כאילו הוא מקבל הנאה מהם, כדרך שעשה אברהם, שהיה רץ לקראתם והשתחווה להם, שימלאו את בקשתו מהם שיאכלו עמו, ואפילו הוא חלש, כדרך שהיה אברהם בשלישי למילתו. ויאמר מעט ויעשה הרבה.ספר החיים, פרנסה פרק ג
שמחה – לא לחשב את ההוצאה. הכרת טובה – להרגיש שהאורח עושה לי טובה כשהוא בא. השתחוויה – לבקש ממנו, כאילו הוא מכבד אותי. גם כשחלש – לא לחכות לרגע הנוח. אמור מעט ועשה הרבה – אברהם הבטיח ״פת לחם״ ונתן שלושה בני בקר, חמאה וחלב.
ועוד דבר: אברהם שיתף את כל המשפחה – את שרה בלישת העוגות, את הנער בהכנת הבקר. החסד הפך לחינוך של בית שלם.
🌱 מוסר השכלכשאורח מגיע, תגיד לו ״תודה שבאת״ – ותתכוון. ותבטיח פחות ממה שאתה מתכנן לתת.
❤️ אהבת ה׳השמחה במצווה היא סימן לאהבה. מי שרץ לקראת אורח, רץ בעצם לקראת רצון ה׳.
📖 בראשית יח, ב-ח; ספר החיים, פרנסה פ״ג; בבא מציעא פז ע״א (״צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה״).
במשתה של רבן גמליאלרבי אליעזר, רבי יהושע ורבי צדוק היו מסובים במשתה בנו של רבן גמליאל, ורבן גמליאל עמד ומזג להם. נתן כוס לרבי אליעזר ולא נטל, נתן לרבי יהושע וקיבל. אמר רבי אליעזר: יהושע, אנחנו יושבים ורבן גמליאל עומד ומשקה אותנו? אמר לו: מצינו גדול ממנו ששימש – אברהם, גדול הדור, וכתוב בו ״והוא עומד עליהם״. ושמא תאמר שנדמו לו כמלאכי השרת? לא נדמו לו אלא לערביים. ואנחנו לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו? אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ועוסקים בכבוד הבריות? הקב״ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד – ואנחנו לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?
יש כאן שלושה לימודים. הראשון – הכנסת אורחים אינה תלויה בחשיבות האורח. אברהם שימש בעצמו אנשים שנראו לו פשוטים, נוודים מאובקים. השני – גם גדול הדור אינו פטור מלשמש בעצמו, וזה אינו פוגע בכבודו אלא מוסיף לו. השלישי – רבי צדוק מגלה את השורש: הקב״ה עצמו ״עורך שולחן לפני כל אחד ואחד״. מי שמשמש אורחים – הולך בדרכו של הקב״ה.
ומכאן גם ראיה שאברהם עשה מצווה עם אורחים פשוטים בלי שום כוונה אחרת, שהרי הגמרא לומדת ממנו לסעודת חתונה רגילה.
🌱 מוסר השכלאת הכבוד הגדול ביותר אפשר לתת דווקא למי שנראה הכי פשוט. ואת הכבוד הגדול ביותר מקבל מי שמשמש בעצמו.
❤️ אהבת ה׳בורא העולם אינו מתבייש להשקות את העולם במטר ולהצמיח לכל אחד את מזונו. כשאני מגיש כוס מים לאורח, אני לומד משהו על ענוותנותו ואהבתו.
📖 קידושין לב ע״ב; בראשית יח, ח. הדיוק שהגמרא לומדת מכאן לסעודה רגילה – ממכתב המחבר לרב יצחק שכטר.
אברהם אירח אלפי אנשים רעבים. למה התורה בחרה לספר דווקא על אורחים שלא היו צריכים לאכול?
התורה אינה ספר היסטוריה אלא ספר הוראה. מה אנחנו אמורים ללמוד מאירוח של מלאכים, שלא נזדמן לאף אחד מאיתנו?
תשובה ראשונה – העיקר הוא היחס. אילו עיקר הכנסת אורחים היה האוכל, היה מתאים לספר על אורח רעב. אבל עיקרה הוא הרגש החם שהמארח משרה על אורחו. לכן מספרת התורה דווקא על אורחים שאינם זקוקים לשום דבר גשמי – ללמדנו שהחשיבות היא בלב, בכבוד ובהרגשה הנעימה, ולא בכמות האוכל. התוספות כותבים שהמלאכים ״אוכלים ושותים מפני כבודו של אברהם״.
תשובה שנייה – חסד אלוקי. בעל ״אורי וישעי״ מביא את קושיית הגר״א גנחובסקי: לכאורה כאן לא היה חסד אמיתי, שהרי המלאכים לא נזקקו. ומיישב שהחסד של אברהם לא היה רק חסד ״אנושי״ שממלא חסרון, אלא חסד אלוקי של ״והלכת בדרכיו״: כמו שהקב״ה ברא את העולם כדי להיטיב, ולא כי היה חסר לו משהו. והוא מביא מן הילקוט שהמלאכים לא אכלו, אלא בצדקתו של אותו צדיק, ובשכר טורח שטרח, פתח להם הקב״ה פה ואכלו. כלומר: מידת החסד של אברהם הייתה כל כך גדולה, שנברא להם פה כדי שיוכלו לקבל אותה.
🌱 מוסר השכלגם כשאין ״צורך״ באירוח – לבן משפחה שיש לו הכול, לשכן שבא לביקור קצר – יש מקום מלא למצווה. העיקר הוא הלב.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה ברא עולם שלם לא כי היה חסר לו, אלא מאהבה ורצון להיטיב. כשאנחנו נותנים בלי שום צורך מצד המקבל, אנחנו טועמים טעם קטן של האהבה הזאת.
📖 דברי התוספות הובאו במכתב המחבר; אורי וישעי, ענין כ״א, בשם הילקוט; הביאור הראשון – ממכתב המחבר לרב יצחק שכטר.
הגמרא (בבא מציעא פו ע״ב) אומרת: כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו – עשה הקב״ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה על ידי שליח – עשה הקב״ה לבניו על ידי שליח. אברהם הביא בעצמו לחם, בשר וחמאה, והקב״ה בעצמו הוריד לבניו מן במדבר. את המים נתן אברהם על ידי שליח – ״יוקח נא מעט מים״ – ובמדבר יצאו המים מהסלע על ידי משה.
השל״ה מסביר מכאן כמה גדול השכר של מצווה זו, ושיש בה מצוות עשה של ״והלכת בדרכיו״.
המחבר מבאר שבהכנסת אורחים יש שני צדדים: הצד ה״טכני״ – לדאוג שלאורח יהיה מה שהוא צריך; והצד של הכבוד – לכבד את ״בן המלך״ שבא אלינו. מהצד הטכני אפשר לשלוח שליח. אבל מצד הכבוד, יש מצווה לקבל את האורח בעצמו, ולשמש אותו בעצמו כמו אברהם. ונראה שעיקר מעלת הכנסת אורחים היא משום הכבוד שנותנים לאורח.
ומאותו פסוק לומדים גם הלכה פשוטה: מצווה לדאוג לאורח למים לרחיצה – בימינו מקלחת, מגבת וסבון.
🌱 מוסר השכלאפשר לשתף את הילדים ואת בני הבית, אבל את קבלת הפנים, את ה״ברוך הבא״ – כדאי לעשות בעצמך.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה לא מסתפק בשליחים כשמדובר בבניו האהובים. כשאני עושה בעצמי, אני מראה אהבה, ולומד להרגיש את אהבתו הישירה אליי.
📖 בבא מציעא פו ע״ב; של״ה פרשת וירא; מסיכומי השיעור של המחבר.
התורה מספרת על שני מכניסי אורחים, זה אחר זה, ואותם מלאכים מבקרים אצל שניהם. ההשוואה מלמדת הרבה. המחבר מונה חמישה הבדלים:
א. מלאכים ואנשים. אצל אברהם הם נקראים ״אנשים״, ואצל לוט ״מלאכים״. אברהם קיבל גם מי שנראה כאדם פשוט; לוט היה צריך לראות מלאכים.
ב. זריזות. אברהם ״רץ״ ו״מיהר״. אצל לוט כתוב ״ויתמהמה״.
ג. מאיפה זה בא. אברהם עשה מכוח ״והלכת בדרכיו״, מתוך הכרה שהעולם מלא טוב ויש לו בעל הבית. לוט עשה מכוח מנהג בית אבא – ״כי על כן באו בצל קורתי״. ולכן, כשהמנהג התנגש עם מוסר אחר, היה מסוגל להקריב את ילדיו.
ד. שיתוף המשפחה. אברהם שיתף את שרה ואת הנער; לוט עשה לבד, ואשתו לא הייתה שותפה.
ה. תשוקה. אברהם השתוקק לחסד וחיפש אותו – ישב פתח האוהל לראות אם יש עובר ושב. לוט קיבל את מי שהזדמן לפניו.
החפץ חיים מוסיף: יש מצווה לחפש אורחים, ולא כמו לוט שקיבל רק כי הזדמנו לפניו.
🌱 מוסר השכלמנהג טוב שקיבלנו מהבית הוא אוצר, אבל הוא צריך שורש: להבין למה עושים, ולעשות מתוך אהבה ולא רק מתוך הרגל.
❤️ אהבת ה׳אברהם ראה את העולם כ״בירה דולקת״ שיש לה בעל הבית, וזה מה שהדליק בו את החסד. כשאני מכיר בטוב של הבורא, החסד שלי נעשה תשוקה ולא חובה.
📖 בראשית יח-יט; רש״י בראשית יח, א; חפץ חיים, אהבת חסד; חמשת ההבדלים – מיומן הכנסת אורחים של המחבר.
חז״ל (סוטה י ע״א) נחלקו: יש אומר שהיה זה פרדס לתת ממנו פירות לאורחים, ויש אומר שהיה פונדק ללון בו. באבות דרבי נתן מובא שבנה ״פלטרין״ על הדרכים, והניח שם מאכל ומשקה לכל עובר.
החפץ חיים מביא ש״אשל״ הוא ראשי תיבות אכילה, שתייה, לוויה (ויש אומרים: לינה). ומכאן עצה: ״מה טוב לאדם אם יכול ללמוד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיוחד בשביל האורחים, עכ״פ ללינתם, וממילא יקיים בעת צאתם בבוקר מצוות לוויה״. ואם אינו יכול לקיים אכילה ושתייה כראוי – לפחות יקיים לינה ולוויה.
והחפץ חיים מתמיה: אדם בונה בחצרו כמה חדרים לשימושים שונים, ומשכנע את עצמו שכולם נחוצים. איך לא יפנה מתוכם גם חדר קטן לנפשו – לאורחים?
ועל ״ויקרא שם בשם ה׳״ אמרו חז״ל שאברהם הקריא שם שמים בפי כל עובר: אחרי שאכלו ושתו, ביקש שיברכו את מי שנתן להם. כך הפכה הארוחה לפתח של אמונה.
🌱 מוסר השכלאם יש בבית חדר שמשמש למחסן או לחפצים, כדאי לחשוב: אולי הוא יכול להיות ״אשל״ קטן.
❤️ אהבת ה׳אברהם לא הסתפק בהאכלה. הוא רצה שכל אורח יכיר את מי שבאמת נתן לו. כשאנחנו מארחים, אפשר גם לעזור לאורח לברך ולהודות לבורא.
📖 סוטה י ע״א; אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ז; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״ב.
רש״י מפרש: ״ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם״. הסימן לכלה הראויה לבית אברהם היה הכנסת אורחים.
החפץ חיים מתבונן: נישואי רבקה ויצחק, שמהם יצא כל עם ישראל, נקבעו על ידי ״שהתקרבה את עצמה לאורח״. ורבקה הוסיפה הרבה על מה שביקשו ממנה: ביקשו ממנה מעט מים – והיא השקתה עשרה גמלים, רצה שוב ושוב אל הבאר, והזמינה את האורח ללון בבית אביה, ״גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון״.
ולמה דווקא להשקות את הגמלים? כי זה החסד שאף אחד לא מבקש. אדם צמא יבקש מים לעצמו, אבל לא ידרוש מנערה זרה להשקות את בהמותיו. מי שרואה גם את מה שלא נאמר – הוא בעל חסד אמיתי.
ומכאן, אומר החפץ חיים, ״לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצווה זו בלב טוב כראוי״.
🌱 מוסר השכלכשאורח מבקש דבר אחד, נסה לראות מה עוד הוא צריך ולא ביקש: מטען, מגבת, מידע על הדרך.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה נותן לנו יותר ממה שאנחנו מבקשים, ולפעמים יותר ממה שאנחנו יודעים לבקש. רבקה לימדה את בית אברהם להיות כך גם כלפי הבריות.
📖 בראשית כד; רש״י שם; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״א. השאלה ״למה רבקה השקתה את הגמלים״ – מסיכום השיעור של המחבר.
בחור עם כיפה ומזוודה מתקבל בערב בבית ואבא מחייך בדלת
19מצוות עשה מדבריהם, בכלל ואהבת לרעך
מה מקומה של הכנסת אורחים בין המצוות?
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך: כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים – עשה אתה אותן לאחיך.רמב״ם, הלכות אבל יד, א
הרמב״ם ממשיך (שם, ב): ״שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה – מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה... ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים״.
החפץ חיים (אהבת חסד ח״ג) מגדיר: מצוות הכנסת אורחים היא ״ההשתדלות אודותם לקבלם בפנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו״. והשל״ה מוסיף שיש בה גם מצוות עשה מן התורה של ״והלכת בדרכיו״.
נמצא שיש כאן שני שורשים: ״ואהבת לרעך כמוך״ – מה שהיית רוצה שיעשו לך כשאתה בדרך; ו״והלכת בדרכיו״ – להידמות לבורא שמכניס את כולם.
🌱 מוסר השכללפני שמכינים לאורח, כדאי לשאול שאלה פשוטה: מה הייתי רוצה שיחכה לי, אילו אני הייתי מגיע עייף מדרך ארוכה?
❤️ אהבת ה׳שני השורשים נפגשים: אהבת הבריות ואהבת הבורא. מי שמארח באמת – אוהב גם את האדם שלפניו וגם את מי שציווה עליו.
📖 רמב״ם, הלכות אבל יד, א-ב; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״א; של״ה פרשת וירא.
חבר שהוזמן לסעודה, משפחה ששכרה דירה לשבת, עובר אורח בלי בית – מי מהם נקרא אורח?
השולחן ערוך (או״ח שלג, א) מתיר לפנות אוצר תבואה בשבת לצורך הכנסת אורחים, והרמ״א מוסיף שכל שבות שהותר לצורך מצווה מותר גם לצורך אורחים. אבל הוא מגדיר: ״לא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים. אבל כשזימן חברו לסעוד אצלו – לא מקרי אורחים, ואינו סעודת מצוה אלא סעודת רשות״ (בשם תרומת הדשן).
מנגד, ספר החיים כותב שגם הזמנת שכנים, ואפילו עשירים, היא מצוות הכנסת אורחים. ועוד כותב, שמי שנותן אכסניה לאורח שבא מעצמו – ״לא מיקרי הכנסת אורחים, כי האורח מאליו הוא בא והוא לא הכניסו״.
המחבר מיישב שאין כאן מחלוקת, אלא שני דינים במצווה: יש דין מצד האורח – ״חפצא של אורח״, אדם שאין לו בית כאן. כדי להתיר איסורים (כמו בשבת) צריך אורח כזה. ויש דין מצד המארח – כל מי שפותח את ביתו ומכבד אדם לשם ״והלכת בדרכיו״. לכן מי שאין לו בית תמיד נחשב אורח; ומי שיש לו בית – תלוי בכוונת המארח, שמכוון לכבד ולהכניס.
וכך גם בלוויה: יש לוויה מדין שלא יוזק – זה דין באורח; ויש לוויה מדין כבוד – זה דין במארח.
🌱 מוסר השכלגם כשהאורח ״לא צריך״ אותנו, אפשר לקיים מצווה מלאה – אם מכוונים לכבד אותו לשם שמים.
❤️ אהבת ה׳מצווה שתלויה בכוונה מזמינה אותנו לחשוב על הקב״ה גם באמצע מעשה רגיל של חיים. וזו בדיוק הקרבה.
📖 שו״ע או״ח שלג, א ורמ״א שם (בשם תרומת הדשן סי׳ עב); ספר החיים; היישוב – מדף השיעור של המחבר ״הכנסת אורחים בגוי – מראי מקומות״.
על הפסוק בעגלה ערופה דרשו: וכי זקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא ״לא פטרנוהו בלא מזונות, ולא הנחנוהו בלא לוויה״ (סוטה מה ע״ב).
בספר ארחות חיים (דין לוויה, סימן א) מובא ש״שפכה״ כתוב בה״א, רמז לחמישה דברים שחייב אדם לעשות לאורח: אכילה, שתייה, לוויה, מזון לדרך – עד שיגיע לישוב, שמא תאחזנו חולשה ולא ימצא מי שימכור לו לחם – ויש אומרים מתנה. ויש אומרים שגם ברכה – לברך אותו כשנפרד ממנו.
ושם עוד: ״אין לו רשות לחזור מן הלוויה כל זמן שיוכל לראותו, שנאמר ׳ועינינו לא ראו׳״. מצווה ללוות את האורח עד שלא יראה אותו.
מן הפסוק ״ורחצו רגליכם״ לומדים מצווה להכין לאורח מקום לרחוץ, ומ״ולינו״ – מקום לינה נוח ונקי.
🌱 מוסר השכלצידה קטנה לדרך – בקבוק מים, כריך, עוגה – וברכה חמה בפרידה, הם חלק מהמצווה ולא רק נימוס.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה מלווה אותנו גם כשאנחנו יוצאים לדרך. ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״. כשאני מלווה ומברך אורח, אני מעביר הלאה את השמירה שקיבלתי.
📖 סוטה מה ע״ב – מו ע״ב; ארחות חיים, דין לוויה סימן א; בראשית יט, ב. ״מצווה ללוות עד שלא יראה אותו״ – מובא גם בספר ״לרעך כמוך״.
בימי חז״ל ליוו מיל ופרסה. מה עושים היום, כשהאורח יוצא אל מכונית או לתחנת אוטובוס?
הרמב״ם כותב שיעורי לוויה: הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר (שבעים אמה ושיריים מהבית האחרון), האיש לחברו עד תחום שבת, התלמיד לרב עד פרסה, ואם הוא רבו המובהק – עד שלוש פרסאות. רבינו בחיי (בראשית יח, טז) מביא שיעורים מעט אחרים, ומוסיף ״בעל הבית לאורח – מיל״.
החפץ חיים תמה: ״לפלא על העולם שמקילין בזה״. ומצא בסמ״ע (חו״מ תכז) בשם דרכי משה, שהיום אין נוהגים אפילו תלמיד לרב עד פרסה, כי מוחלים על כבודם, ויש ללכת עמו עד השער או לפחות ארבע אמות.
ועוד הוא מלמד זכות: עיקר השיעורים נאמרו כשהדרכים לא היו מסומנות, והטועה בהן היה בסכנה מחיות ומשודדים. במקומותינו, שהדרכים מיושבות ומסומנות, אין זה בכלל. ״אבל חלילה לפטור עצמו ממצוות לוויה לגמרי״, כי היא סגולה שלא יארע לו אסון בדרך, ובה נגמרת המצווה בשלמות – אש״ל.
ובפרט, אומר החפץ חיים, אם האורח אינו מכיר את הדרך והיא מתפצלת לכמה נתיבות – מצווה רבה ללכת אתו ולהראות לו, או לפחות לברר לו היטב. ״כי זהו עיקר מצוות לוויה״.
🌱 מוסר השכללמעשה: לצאת עם האורח לפחות ארבע אמות מהפתח, ואם הוא לא מכיר את המקום – ללוות אותו עד התחנה או להסביר לו היטב את הדרך.
❤️ אהבת ה׳גם ארבע אמות של ליווי מבטאות ״אני לא מוותר עליך כשאתה הולך״. כך אנחנו לומדים להרגיש שהקב״ה לא עוזב אותנו לרגע.
📖 רמב״ם, הלכות אבל יד, ג; רבינו בחיי בראשית יח, טז; סוטה מו ע״ב; סמ״ע חו״מ תכז; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״ב ובהערות.
רבינו בחיי כותב שמיד אחרי ״ואברהם הולך עמם לשלחם״ כתוב ״וה׳ אמר״ – בזכות הלוויה בא אליו הדיבור.
ביאור ראשון – הליווי מוכיח את הלב. כשאדם מארח, האורח אינו יכול לדעת אם המארח באמת שמח, או שאירח מתוך נימוס או אי נעימות. אבל כשהמארח יוצא איתו מהבית אחרי שכבר יצא ידי חובתו – זה סימן שהאירוח היה מכל הלב. לכן הלוויה ״מרובה מן הכול״, כי היא מראה שהמצווה כולה נעשתה בשלמות. ומי שאינו מלווה – ״כאילו שופך דמים״, כמו המלבין פני חברו: האורח מרגיש שלא היה רצוי, ומתמלא בושה.
ביאור שני – המהר״ל. כוחו של אדם גדול כשהוא בתוך הכלל. כשהוא יוצא לבדו, הוא ״יחיד״ ופגעים פוגעים בו. הלוויה מראה שהוא חלק מהכלל, ואז גם העליונים מתלווים אליו. מי שמניח אותו לצאת לבד – כאילו מוציא אותו מכלל בני האדם, וזו ״שפיכות דמים״. ובנתיבות עולם מוסיף: הלוויה היא כבוד לצלם האלוקים שבאדם, שאין מניחים אותו לצאת לבדו.
ביאור שלישי – שני סוגי לוויה. המהרש״א מבחין: יש לוויה מחוץ לעיר, שמירה מפני סכנות הדרך; ויש לוויה של ארבע אמות בתוך העיר, שהיא סגולה – כוונתו ורצונו של המלווה ללוות ולהציל מלווים את חברו כל הדרך, או שמלאכיו של המלווה ממשיכים במקומו.
🌱 מוסר השכלהרגע האחרון של האירוח הוא מה שהאורח זוכר. כדאי לא לסיים בדלת שנסגרת אלא בכמה צעדים יחד וברכה.
❤️ אהבת ה׳הליווי הוא הצהרה: אני שמח בך גם כשאינך צריך אותי יותר. זו האהבה שאנחנו מבקשים מהקב״ה – שילווה אותנו בכל דרכנו.
📖 רבינו בחיי בראשית יח, טז; רמב״ם, הלכות אבל יד, ב; מהר״ל, חידושי אגדות סוטה מו ובנתיבות עולם; מהרש״א סוטה מו. הביאור הראשון – ממכתב המחבר לרב יצחק שכטר.
מה הקשר בין גיד הנשה, העגלות שיוסף שלח וליווי אורחים?
גיד הנשה. בדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית לב, לג) מובא פירוש: בני יעקב עשו שלא כהוגן שהניחו אותו ללכת יחידי ולא ליוו אותו, והוא נפגע בגיד הנשה. לכן אסר הקב״ה את הגיד, כדי שיהיו זהירים במצוות לוויה מכאן והלאה. ולכן הקפיד יעקב ללוות את יוסף כששלחו אל אחיו.
העגלות. רש״י מביא שהסימן ששלח יוסף ליעקב היה פרשת עגלה ערופה, שבה עסקו כשנפרדו. המהר״ל (גור אריה) שואל: איך ידע יוסף שיעקב יזכור באיזו סוגיה למדו? ומביא: כשיעקב ליווה את יוסף עד עמק חברון, ביקש יוסף שיחזור ולא יטריח עצמו. אמר לו יעקב: מצוות לוויה גדולה היא, שהרי מי שאינו מלווה כשופך דם, כמו שכתוב בעגלה ערופה. לכן זכר יעקב את הסוגיה. והסימן רמז לו עוד: ״כל המתלווה אינו ניזוק״ – ומי שליוויתי אותו ודאי חי.
אלישע. אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אילו ליוו אנשי יריחו את אלישע, לא היה מגיע מה שהגיע לנערים שביישו אותו (סוטה מו ע״ב).
🌱 מוסר השכלגם כשהאורח מבקש ״אל תטרח״, ההלכה ממשיכה ללוות. הליווי שומר על שניהם.
❤️ אהבת ה׳יעקב ויוסף נפרדו לעשרים ושתיים שנה, והחוט שקשר ביניהם היה ליווי של אהבה ודברי תורה. כך הקב״ה קושר אותנו אליו גם כשנראה שאנחנו רחוקים.
📖 דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית לב, לג; רש״י בראשית מה, כז; גור אריה שם; סוטה מו ע״ב.
כשהתחלנו לארח בדירה, כתב לי אחי מכתב קצר: ״הדבר החשוב ביותר באירוח הוא מאור הפנים של המארח, ואת זה יש לך בשפע. לגבי הדירה עצמה, הדבר העיקרי שחייבים לשים עליו דגש הוא הניקיון והתחזוקה״. והוא פירט: פח צבע לבן לקירות, מוט וילון חדש באמבטיה, מטבח נקי ביסודיות, אוורור, מזגנים תקינים, רשתות נקיות, מפה על השולחן, אגרטל קטן, ריח נעים בכניסה.
שני הדברים האלה – פנים מאירות ובית נקי – הם רוב האירוח. האורחים מגיעים לרוב עייפים וקצת מבולבלים. צריך לתת להם הרגשה שהם רצויים מהרגע שהם נכנסים בדלת.
כבר אמרו חז״ל: ״הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״ (אבות א, טו). ושמאי, שאמר זאת, היה ידוע כקפדן. דווקא הוא לימד שהחיוך אינו עניין של אופי – זו מצווה.
🌱 מוסר השכללפני שמשקיעים ברהיטים, להשקיע בניקיון ובחיוך. הם עולים מעט ומשנים הכול.
❤️ אהבת ה׳״יאר ה׳ פניו אליך ויחנך״. הברכה הגדולה ביותר שאנחנו מבקשים מהקב״ה היא פנים מאירות. כשאנחנו מאירים פנים לאורח, אנחנו נותנים לו טעם של הברכה הזאת.
📖 מכתב שקיבל המחבר מאחיו (בקובץ ״כיצד לשמח את האורחים״); אבות א, טו; במדבר ו, כה.
מה גורם לאורח לזכור את השבת שלו אצלנו שנים אחר כך?
לא תמיד הדברים הגדולים. לפעמים דווקא מחווה קטנה, שעולה מעט:
שתייה קרה במקרר, ארטיקים במקפיא, אבטיח קר, סוכריות לילדים. המשפחה מגיעה אחרי נסיעה ארוכה ומתישה, והריענון שמחכה לה שווה הרבה יותר ממחירו. הבונוסים הקטנים יוצרים הרגשה טובה ואף מונעים תלונות.
מזגן שכבר פועל – לכוון את שעון השבת כך שהחדר יהיה נעים בשעת ההגעה.
סלסלת קבלת פנים – כמה דברים לאכול, ומשהו מיוחד מהמקום.
מכתב ברכה בכתב יד, מזכרת קטנה, פרחים, כריות מסודרות, ערימת מגבות מקופלות בחדר הרחצה.
האם מותר לחסוך ולא להחליף מצעים כשהם ״נראים נקיים״?
פעם, ביום שישי, החלטתי לחסוך ולא להחליף את כיסויי השמיכות. ביום ראשון הגיעו פועלים שהזמינו את הדירה, וראיתי אותם מגיעים ממש בהשגחה פרטית – באתי לדירה עם מישהי אחרת דקה לפניהם. הם לא היו מרוצים מהניקיון, והלכו.
חשבתי: מה זה בא ללמד אותי? והבנתי. אורח מניח שהמצעים שהוא מקבל הם מכובסים. מצעים משומשים, אפילו נראים נקיים, הם מעין גניבת דעת. וכך אמרו לי כולם.
קיבלתי על עצמי: מצעים מכובסים לכל אורח – חובה. לנקות את הדירה בקביעות, לאוורר אותה הרבה ולדאוג לריח טוב. ולהתפלל שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
ולמחרת, אחרי שעשיתי תשובה, הזמינו את הדירה באותו מחיר, ועוד בתוספת דמי ניקיון. ובמוצאי שבת המנקה סיימה ממש ברגע שהגיע האורח הבא. הרגשתי ממש פרנסה מהבורא.
🌱 מוסר השכלניקיון אינו מותרות באירוח. הוא חלק מהיושר ומהכבוד לאורח.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה מקבל את התשובה שלנו מיד, ולפעמים אף מראה לנו את זה. כשהוא מעיר אותנו דרך דבר קטן, זו לא נזיפה – זו הדרכה של אב אוהב.
האורחות שהקדימובשבת פרשת ויצא היו אמורות להגיע שתי קבוצות. אחת – בנות לשבת כלה, שקיבלו הנחה. השנייה – אורחות שבאו לכבוד רב, ושילמו מחיר מלא. בגלל תאונה בכביש, האורחות שקיבלו הנחה הגיעו חמש דקות לפני האחרות. וכך, כשקיבלתי את פניהן, לא יכולתי לקבל את פני האחרות עד שגמרתי איתן. חשבתי הרבה מה בורא עולם רצה ללמד אותי. ואולי זה: הדבר החשוב ביותר בעיניו הוא הרצון לכבד את האורחים, לתת להם הרגשה שהם חשובים מאוד. ואת אלו שקיבלו הנחה רציתי לכבד כל הזמן – והן היו חביבות מאוד בעיני הבורא.
הזוג המבוגרהזמינו פעם את הדירה לתשעה אורחים. כשהגיעו, ראיתי שמדובר בשני אנשים מבוגרים שהגיעו עכשיו מחוץ לארץ. טרחנו בשבילם רבות. והיה בזה מוסר השכל: צריך לדאוג לכל אורח כאילו הוא אדם חשוב מאוד.
עיקר הכול – לתת לאורח כבוד אלוקים, כי הוא צלם אלוקים. כמו שאמר יעקב לעשו: ״ראיתי פניך כראות פני אלוהים״.
🌱 מוסר השכלהמחיר קובע את מה שסיכמנו. הכבוד לא תלוי במחיר.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה אוהב כל אחד מבניו, בלי קשר למה שהוא ״מביא״. כשאני מכבד את מי שלא משתלם לי, אני מתקרב לאהבה הזאת.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים ומיומן הכנסת אורחים של המחבר.
מה האורח לא יודע על הבית שלנו, ואנחנו כבר שכחנו שצריך לספר לו?
דברים כב, חוְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
בעל הבית רגיל לבית שלו. הוא יודע איזה ברז צריך לסובב חזק, איפה הבוילר ואיפה המדרגה המחליקה. האורח לא יודע. לכן כדאי לתלות במקום בולט דף מסודר וברור, מוקלד ועדיף למינציה:
הוראות הבית – איפה נמצאים הדברים החשובים, איך מדליקים בוילר, מה מכינים לשבת, מתי מפנים.
הסביבה – בתי כנסת וזמני תפילה, מכולת, תחבורה ציבורית, מקומות טיול. ואפשר להציע לאורחים להראות להם את המקום.
בטיחות – חלון בלי סורגים, מעקה נמוך, רצפה מחליקה, שקע בעייתי. זה חשוב ואפילו קריטי. ״ולא תשים דמים בביתך״ חל גם על מה שאנחנו יודעים והאורח אינו יודע. ובבית שמארחים בו כדאי שיהיו גלאי עשן וערכת עזרה ראשונה.
שכנים – לבקש בעדינות לשמור על השקט בשעות המנוחה ועל ניקיון חדר המדרגות, ״משום דרכי שלום״.
כשרות – אם משאירים סיר או מחבת, לסמן בבירור: בשרי או חלבי.
וגם להשאיר מספר טלפון ולומר בפירוש: שכחתם משהו? חסר משהו? אין מה להתבייש – דפקו או התקשרו.
🌱 מוסר השכלדף אחד ברור חוסך לאורח מבוכה, שיחות טלפון ועוגמת נפש, ולפעמים גם סכנה.
❤️ אהבת ה׳השמירה על חיי האדם היא מצווה שהקב״ה הקפיד בה מאוד. כשאני חושב מראש על שלום האורח, אני שומר על צלם אלוקים.
📖 דברים כב, ח; מתוך הוראות הדירות של המחבר ו״המדריך לשוכרים ולמשכירים״.
איך מקיימים לוויה כשהאורחים יוצאים מוקדם בבוקר, כשאנחנו לא שם?
בהוראות שהשארנו באחת הדירות כתבנו: ״נשמח שתתקשרו להודיע לנו שהגעתם. וכן לפני היציאה נשמח שתתקשרו – אנחנו אוהבים להגיד שלום לאורחים״.
זו לוויה בגרסה של ימינו. כשאי אפשר ללכת עם האורח ארבע אמות, אפשר לפחות להיפרד ממנו בחום, לברך אותו לדרך, לוודא שהוא יודע איך להגיע לתחנה או לכביש.
ועוד דבר: לבקש משוב. ״אנחנו רוצים שיהיה לכולם אירוח מושלם כדרכו של אברהם אבינו. נשמח לקבל כל רעיון והצעה״. משוב הוא הדרך לדעת מה חסר ולשפר. וכמו שכתבנו בשלט קטן בדירה: ״אנחנו עושים כל מאמץ כדי שתיהנו, נשמח לשמוע רעיונות נוספים״.
ואפשר להוסיף גם מזכרת קטנה בסיום – ספר, עלון, דיסק שירי הודיה – שהאורח ייקח איתו לדרך.
🌱 מוסר השכללא לתת לאורח ללכת בלי ״שלום״ ובלי ברכה. גם טלפון קצר הוא ליווי.
❤️ אהבת ה׳הפרידה היא רגע של אהבה. מי שמתרגל להיפרד מאורחיו בברכה, מתרגל גם להיפרד מכל יום בתודה לבורא.
חז״ל (ברכות נח ע״א) לימדו: ״אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני – וכל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי״. האורח הרע אומר: ״מה טורח טרח בעל הבית?״
מתוך הניסיון, הנה כמה דברים שאורח טוב עושה:
שואל מראש – מה יש בדירה ומה לא. כל מה שלא שאלתם עליו, אל תניחו שהוא קיים. כדאי לסכם בכתב תאריכים, מחיר ותנאים.
מעדכן – שברתם משהו בטעות? ספרו לבעל הבית. אל תתנו לו לגלות לבד. ברוב המקרים הוא יעריך את זה וימחל בקלות.
משאיר נקי – לנקות כיורים, לטאטא, להוריד או לקפל את המצעים. הדבר החשוב ביותר לרוב בעלי הדירות הוא אורח מתחשב.
מפנק בחזרה – נשארו מוצרי חלב, שתייה, חד פעמי? להשאיר לבעלי הבית. גם הם ייהנו מבונוס קטן.
שומר על השכנים – לא להרעיש בשעות המנוחה, ולא לקיים מסיבה בשעות הלילה.
🌱 מוסר השכלגם כשמשלמים על האירוח, יש מצווה להכיר טובה למארח ולהשאיר אחריך ברכה.
❤️ אהבת ה׳בעולם הזה כולנו אורחים אצל הקב״ה. האורח הטוב בדירה מתאמן להיות אורח טוב בעולם, שמכיר בכל טרחה של בעל הבית.
זה היה בשבת פרשת תולדות. משפחה שהייתה אמורה לבוא ביטלה, וגם אחרים שהתקשרו ביטלו, ועד ליל שישי לא היה אף אורח. בליל שישי הגיעה הודעה שרוצים לבוא. הייתי בטוח שמדובר ביהודים, ורק אחרי שאישרתי התברר שהם אינם יהודים.
התלבטתי מאוד אם יש בזה מצווה. באותה שבת קניתי את עליית ״חמישי״, והרגשתי שאולי שם תהיה לי תשובה. והנה כך מתחילה העלייה: ״ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישכימו בבוקר... וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום״.
התורה מספרת שיצחק עשה משתה לאבימלך ולאנשיו, הם לנו אצלו, והוא שלח אותם – כלומר ליווה אותם – בשלום. ומזה שהתורה מספרת זאת, משמע שיש בזה מעלה. כך עשיתי, ב״ה, והיה בזה קידוש שם שמיים גדול.
מכאן התחיל בירור ארוך: שיעורים, מראי מקומות, מכתב לרב יצחק שכטר שליט״א ותשובה ממנו, ומכתב שני. הפרקים הבאים מביאים את עיקרי הדברים.
🌱 מוסר השכלכשמתעוררת שאלה במצווה, לא להכריע מהבטן. ללמוד, לשאול רב, ולקשב לרמזים שהשגחה שולחת דרך התורה.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה עונה לפעמים בתוך פרשת השבוע עצמה. מי שמחפש את רצונו באמת, מרגיש שהתורה מדברת אליו אישית.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״אורחים של אברהם אבינו״); בראשית כו, ל-לא.
א. אברהם אבינו. הגמרא אומרת במפורש שהאורחים ״לא נדמו לו אלא לערביים״ (קידושין לב ע״ב). אברהם הפסיק את השיחה עם השכינה כדי לקבל אנשים שחשב שאינם יהודים, והתורה שיבחה אותו על כך.
ב. החפץ חיים. הוא כותב שהכנסת האורחים של אברהם הייתה גם קריאה בשם ה׳, ובכל זאת: ״בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו... משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא״ (אהבת חסד ח״ג פ״א בהערה).
ג. ספר החיים – אחי המהר״ל – כותב בלשון מפורשת: ״ויעשה כן אף לאיש נכרי, כי בלב שלם הוא עושה להם... כדרך שעשה אברהם, אף על גב שהיה סבור שהיו ערביים״ (פרנסה פ״ג).
ד. הרמב״ם (הלכות מלכים י, יב) כותב שצוו חכמים לבקר חוליהם, לקבור מתיהם ולפרנס ענייהם מפני דרכי שלום, ומסיים: ״הרי נאמר טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״. משמע שיש כאן גם ״והלכת בדרכיו״.
ה. רבי חיים מבריסק. כשאורח שנראה תלמיד חכם גנב את כליו ובני ביתו העירו לו, ענה: כשרצה הקב״ה לזכות את אברהם במצוות הכנסת אורחים, שלח לו מלאכים שנדמו כערביים עובדי עבודה זרה, להורות לזרעו שבהכנסת אורחים אין לחקור מי האורח. ״הדלת צריכה להיות פתוחה לכל אחד״.
המחבר מסכם שהשאלה תלויה בשורש המצווה: אם הכנסת אורחים היא ענף של ״ואהבת לרעך כמוך״ – היא נאמרה ב״רעך״. אבל אם היא ענף של ״והלכת בדרכיו״ – הקב״ה זן ומפרנס את כל בריותיו, ויש בה מקום גם לאורח שאינו יהודי.
🌱 מוסר השכלחסד אמיתי אינו בודק תעודת זהות בפתח. ובכל זאת, ההיקף וההנהגה נקבעים על פי ההלכה ועל פי רב.
❤️ אהבת ה׳״טוב ה׳ לכל״. מי שמתבונן ברחמים של הקב״ה על כל מעשיו, מתמלא התפעלות מגודל טובו, ורוצה להידמות לו.
📖 קידושין לב ע״ב; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״א בהערה; ספר החיים, פרנסה פ״ג; רמב״ם, הלכות מלכים י, יב; הסיפור על רבי חיים – אוצר פנינים ועובדות (בשם ״מעשיהם של צדיקים״). הסיכום – משאלת המחבר לרב יצחק שכטר.
הרי נאסר לתת מתנת חינם לגוי. איך אפשר להגיש לו קפה ועוגה בחינם?
הקושיה חזקה. הרמב״ם (הלכות עבודה זרה י, א) מביא את האיסור ״ולא תחנם״ – שלא לרחם על עובדי עבודה זרה. ויש שכתבו (ספר מאה שערים, פרשת דרכים) שאברהם הכניס את הערבים רק כי רצה לגייר אותם, ובלי זה אין מצווה. ויש שכתבו שפרנסת עניי נכרים היא רק משום דרכי שלום, ואין בה מצווה.
תירוץ ראשון – שלל זאב. בספר שלל זאב (עמ׳ קנד) מחדש: באמת יש ״ורחמיו על כל מעשיו״ ו״והלכת בדרכיו״ גם כלפי גוי. אלא שאיסור ״לא תחנם״ מונע מאיתנו לקיים זאת. אבל במקום שחכמים התירו משום דרכי שלום – בטל האיסור, וממילא חוזרת המצווה למקומה. ולפי זה, במקום שמארחים מפני דרכי שלום, מותר לתת כיבוד ומזון בשפע.
תירוץ שני – מהות המצווה. כפי שהתבאר, בצדקה העיקר הוא שהעני יקבל; בהכנסת אורחים העיקר הוא המארח – שהוא נותן והולך בדרכי ה׳. כשמטרת הנתינה היא שהמארח יזכה להידמות לבורא, ולא עצם המתנה לגוי, אין כאן ״לא תחנם״. וכך כתב בספר אש תמיד (וירא עמ׳ קח).
ונגד הטענה שאברהם כיוון לגייר: הגמרא בקידושין לומדת ממעשה אברהם לסעודת חתונה רגילה, שאין בה שום גיור. ואילו עיקר המעשה היה בשביל גיור – איך אפשר ללמוד ממנו לחתונה?
ועוד: כמעט תמיד יש בהכנסת אורחים כזו קידוש שם שמיים. האורחים רואים איך מתנהגים יהודים שומרי מצוות, ולפעמים רואים בעיניהם שבת, קידוש ונרות חנוכה – וזה משפיע עליהם מאוד.
🌱 מוסר השכללפני שמכריעים בשאלה הלכתית עדינה, צריך להכיר את הקושיות ולא רק את הראיות. שאלה טובה היא חצי תשובה.
❤️ אהבת ה׳בתורה יש גבולות, ובתוך הגבולות – אהבה. כשלומדים לעומק, מגלים איך שתי המידות של הקב״ה, הדין והחסד, מתחברות.
📖 רמב״ם, הלכות עבודה זרה י, א; שלל זאב עמ׳ קנד; אש תמיד, וירא עמ׳ קח; קידושין לב ע״ב. מתוך המכתב הראשון והשני של המחבר לרב יצחק שכטר.
גם אם יש מצווה – האם צריך לחזר אחרי אורחים שאינם יהודים, כמו שמחזרים אחרי יהודים?
כאן עולה הבחנה חשובה. בהלכות צדקה לעניי נכרים מצאנו גישות שונות: יש שלא נתנו כלל, יש שאמרו שבמקום שיש מנהג – ממשיכים, אבל אין להנהיג מחדש, ויש שהתירו לכתחילה. והמחבר מבין שההלכה נוטה לדרך האמצעית.
ולפי זה גם בהכנסת אורחים: אין לחפש אורחים גויים, אבל אם כבר באו וביקשו – יש בזה מצווה.
וזה מתאים להבחנה בין חסד לרחמים. ביהודי – יש מצווה לחזר אחר החסד, כמו אברהם שישב פתח האוהל. בגוי – אין מצווה לחזר, אבל כשהוא עומד לפניך, יש מקום לרחמים ולמאור פנים. אברהם שחיזר אחר כולם עשה זאת לפני מתן תורה, וגם לימד אותם אמונה. ויצחק, שעשה משתה לאבימלך, לא חיפש אותו – אבימלך בא אליו.
ויש שהציעו לבאר את מחלוקת הפוסקים בשאלה: האם תקנות ״מפני דרכי שלום״ נועדו בשביל הגויים, שלא ישנאו אותנו, או בשבילנו, שאנחנו לא נלמד לשנוא. מלשון הרמב״ם, שמסיים ב״טוב ה׳ לכל״, נראה שיש כאן גם עניין שלנו – לגדל לב של רחמים.
🌱 מוסר השכלבתוך הבית פנימה – מחזרים. כלפי חוץ – לא מחפשים, אבל כשבאים, מקבלים בכבוד ובמאור פנים.
❤️ אהבת ה׳גם במידה שבה הקב״ה מנהיג את עולמו יש סדר: ״בני בכורי ישראל״, ו״רחמיו על כל מעשיו״. הלומד את הסדר הזה, אוהב גם את בחירתו בנו וגם את טובו לכל.
📖 מדף השיעור ״הכנסת אורחים בגוי – מראי מקומות״ ומסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״משמים מסכימים עם ספר החיים״); רמב״ם, הלכות מלכים י, יב.
מה עושים כשרבנים חשובים חלוקים בשאלה שנוגעת אליך כל שבוע?
על השאלה הזאת היה ויכוח בין רבנים. הרב יצחק שכטר שליט״א השיב בכתב שאין מצווה בהכנסת אורחים לגוי, ושאברהם כיוון לגייר. המחבר שמח מאוד על התשובה, וכתב מכתב שני בכבוד, עם הערות וראיות לצד השני.
באותם ימים הלך המחבר להתייעץ עם האדמו״ר ממאקווא שליט״א, והאדמו״ר אמר: ״כדאי הוא ספר החיים לסמוך עליו״, שיש מצווה. ובהמשך שוחח האדמו״ר עם הרב שכטר ושאלו מדוע לא הביא את דברי ספר החיים. השיב הרב שהפוסקים לא הביאו אותו. אמר האדמו״ר שאין זו ראיה, כי ייתכן שהספר לא היה לפניהם.
ופעם, ביום שישי, שלח הרב שכטר את המחבר להביא את תשובתו לאדמו״ר. וכך זכה המחבר להיות שליח בין שני תלמידי חכמים שדנים בתורה מתוך כבוד.
למעשה, המחבר נהג כדברי האדמו״ר. וכשבאו שוב אורחים כאלה, השתדל לכבד אותם כראוי. ופעם, כשזלזל מעט והביא להם מצעים משומשים כי שילמו מחיר נמוך, שאלה האורחת אם הם נקיים. הוא הבין: גם כאן יש מצוות הכנסת אורחים, והיה צריך לכבד.
🌱 מוסר השכלמחלוקת לשם שמיים נעשית בכבוד, בכתב ובראיות. ואת ההכרעה למעשה מקבלים מהרב שאתה שואל.
❤️ אהבת ה׳״אלו ואלו דברי אלוקים חיים״. כשרואים איך גדולי תורה דנים זה עם זה מתוך אהבת האמת, מתמלאים אהבה לתורה ולנותן התורה.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״יום ראשון ח׳ טבת״, ״דירה מן השמים״, ״משמים מסכימים עם ספר החיים״) וממכתבו השני לרב יצחק שכטר.
איך מחזיקים בשתי האמיתות יחד: מעלת ישראל, וכבוד לכל אדם?
המהר״ל (דרך חיים, אבות ג, יד) כותב שמעלת ״אדם״ בשלמותה היא לישראל, ובכל זאת צלם אלוקים נמצא בכל אדם, ״כי הצלם האלקי הוא שייך לאדם במה שהוא אדם״. ובמקום אחר: ״מי שהוא אוהב את השי״ת – אוהב את הבריות שהם ברואיו״.
הרמ״ק בתומר דבורה כותב: ״לכבד הבריות כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה... ואילו יבזה אותם, חס ושלום נוגע בכבוד יוצרם״. ועוד: ״צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם״.
בספר מגדל עוז: ״ואפילו עובדי אלילים יאהב בבחינה שהם יצורי ה׳, ולא ישנא אלא מעשיהם בלבד... אבל יתפלל עליהם שיחזירם השי״ת בתשובה״. ובשערי קדושה (ח״א שער ה): ״ויאהב את כל הבריות, אפילו גויים״.
ומעשי חז״ל: רבן יוחנן בן זכאי – לא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז ע״א). ואביי לימד: ״לעולם יהא אדם... מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק – כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה״. ובמדרש מסופר על נכרי שניצל מספינה טובעת בלי בגדים, וביקש עזרה. היו שענו לו בקשיחות, ורבי אלעזר בן שמוע, ״זקן ומכיר בכבוד הבריות״, עזר לו.
המחבר מציע הבחנה: מי שעובד עבודה זרה ממש – אין מצווה לרחם עליו. אבל רבים מהגויים בימינו אינם עובדים עבודה זרה, ואף מאמינים בבורא עולם, אף שלא קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח. בהם יש מצווה לכבד ולנהוג בשלום.
🌱 מוסר השכללא לזלזל באף אדם. גם כשמתרחקים ממעשיו, לכבד את הצלם שבו.
❤️ אהבת ה׳כבוד הבריות הוא כבוד לבורא. כל פעם שאני נמנע מלבזות אדם, אני אומר בלב: הוא יציר כפיו של מי שאני אוהב.
📖 מהר״ל, דרך חיים אבות ג, יד; תומר דבורה פ״ב-ג; מגדל עוז, עליית אהבה פי״ב; שערי קדושה ח״א שער ה; ברכות יז ע״א. מתוך דף השיעור ״היחס לגוי״ של המחבר.
מה ראה קיסר אוסטריה בבית של פונדקאי יהודי פשוט, שגרם לו לבכות?
בלילה, בפונדקהקיסר ליאופולד, ידידו של הגאון רבי שמשון ורטהיימר, שאל אותו פעם: מכיר אני את אצילותו של העם היהודי. למה הוא נשאר בגלות כל כך הרבה שנים? השיב רבי שמשון: על כל מעלותיו של עמו, מעיבה עננה אחת – שנאת חינם. הקיסר לא האמין. ימים אחדים אחר כך, בציד ביער, נקלע הקיסר לבדו, אבד מפמלייתו, נפל לנהר וניצל בקושי. רטוב, רועד ובבגדים קרועים, הגיע בלילה לכפר. איש לא פתח לו, עד שהגיע לפונדק של יהודי. הפונדקאית לחשה לבעלה: אולי זה שודד מן היער? הלא גוי הוא! ענה לה בעלה: ״מה לי גוי, מה לי יהודי? הלא אדם הוא, אשר נברא בצלם, ושומה לרחם עליו!״ הוא הגיש לו כוס חמה, אוכל, וכשראה שהאורח רועד – כיסה אותו בפרוות החורף היקרה שלו. וכשהאשה דאגה שהאורח יברח עם הפרווה, ענה: אני עוסק בהצלת נפש, ואת חסה על פרווה? הקיסר שמע כל מילה, ועיניו התמלאו דמעות.
בארמוןבבוקר ביקש הקיסר שיסיעו אותו לווינה, והבטיח לשלם בעין יפה. שם נגלה מי הוא. הוא הזמין את הפונדקאי לארמון ואמר: בקש מה שתרצה. אמר הפונדקאי: פרנסתי מצויה לי. אבל יש לי בקשה אחת: בכפר הסמוך גר רוכל יהודי, שבא לכפר שלי כל שבוע לקנות מהאיכרים. אני מעולם לא הלכתי לכפר שלו. יואיל הקיסר להוציא צו שיאסור עליו לדרוך בכפר שלי. הקיסר נדהם. הוא קרא לרבי שמשון ואמר: צדקת. בלילה למדתי להכיר את אצילות נפשו של העם היהודי, שגם הפשוטים שבו עולים בטוב לב על אצילינו. ועכשיו למדתי להכיר גם את העננה – שנאת החינם.
רבי מאיר מפרמישלאן נהג לספר את הסיפור הזה בכל שבועות, לעורר את ישראל לפני קבלת התורה לסלק את שנאת החינם.
🌱 מוסר השכלאותו לב שפתח את הדלת לזר בלילה, צריך להיפתח גם למתחרה שגר בכפר הסמוך. הכנסת אורחים אמיתית מתחילה בעין טובה כלפי אחינו.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה אוהב את בניו כשהם אוהבים זה את זה. מי שמכניס אורח ומפרגן לחברו, מקרב את הגאולה ומשמח את אביו שבשמים.
📖 על פי ״אמוני עם סגולה״ (מרדכי גרליץ), חלק ד, סיפור סא – ״ועדיין מרקד בינינו״. הסיפור נמסר בקיצור ובשם אומרו.
מי שמשכיר דירת אירוח בכסף – האם הוא מקיים הכנסת אורחים, או סתם מנהל עסק?
הרבה פעמים קל לנו להפריד: יש מעשים שהם מצווה בלבד, ויש מעשים שהם פרנסה בלבד. אבל אירוח הוא לרוב מצווה משולבת – מצווה עם כסף. רוב מי שמחפש דירה לשבת אינו בא לטייל אלא לצורך אמיתי: לבקר את ההורים, שבת חתן, שמחה במשפחה, לבוא אל הרב. לארח בחינם כמעט אינו מעשי – יש חשמל, מצעים, כביסה, ניקיון והרבה טרחה – ובלי תשלום המקום היה מוזנח תוך זמן קצר.
השולחן ערוך (או״ח לח, ח) כותב שכותבי תפילין ומזוזות ״ותגריהם ותגרי תגריהם״ נחשבים עוסקים במצווה. והמשנה ברורה (ס״ק כד) מסביר: ״אף שמרוויחין מזה, ודווקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם. אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר – לא מיקרי עוסק במצוה״.
מכאן, שגם באירוח כמו שלנו הכול תלוי בכוונה. מי שמכוון לשם מצווה, ומוסיף דברים קטנים שלא שילמו עליהם – קפה, עוגה, קבלת פנים, ליווי – מקיים הכנסת אורחים, אף שהוא מקבל תשלום. ומי שאין לו כוונה מיוחדת – עיקר דעתו על התשלום, ואין זו מצווה.
וכדי לחזק בלב את המצווה, כדאי להתבונן בה מפעם לפעם: בעזרה ובטובה שבדבר, ללמוד את ההלכות, ולחשוב איך לעשות את זה טוב יותר.
🌱 מוסר השכללפני כל אירוח בתשלום אפשר לומר בלב: אני עושה את זה כדי שליהודי יהיה מקום טוב לשבת. התוספת הקטנה שאינה במחיר היא הסימן לכוונה.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה נותן לנו גם פרנסה וגם מצווה באותו מעשה. מי שמרגיש זאת, רואה בעבודתו מתנה ולא רק עול.
📖 שו״ע או״ח לח, ח ומשנה ברורה ס״ק כד; מתוך ״הלכות והנהגות דירת אירוח״ ויומן הכנסת אורחים של המחבר.
הרב יואל שוורץ זצ״ל, רבו של המחבר, הביא את מה שאמר הסבא מסלבודקה על שואב המים בעיירה: לכאורה הוא בעל החסד הגדול ביותר – בקור המקפיא ובחום הלוהט הוא הולך מבית לבית ומביא את המים הנחוצים לחיים. אם כוונתו באמת החסד, והפרנסה היא רק אמצעי שיוכל להתקיים – הוא איש חסד גדול. אבל אם כוונתו רק הפרנסה והחסד אמצעי לה – הוא גימד את מידת החסד והפך אותה למסחר רגיל.
הרב שוורץ סיפר על הוריו, שהכניסו לחנותם סחורות שנחוצות יותר לקונים מאשר לפרנסתם: חומר מלבין לטליתות צמר לפני פסח, ודברים קטנים שנמכרו בפרוטות. הם ראו בזה עזרה לקונים.
וסיפר על חמיו, שהיה לו מאפיית עוגות. ביום שישי, כשרצה לסגור, ראה שקונים קבועים עוד לא הגיעו – והמתין להם, כי חשב על עונג השבת שלהם. ובמיוחד המתין לאלמן אחד שקנה עוגות ליתומיו. הרווח היה קטן; לנגד עיניו עמדה ההטבה לזולת.
🌱 מוסר השכלבאותה עבודה בדיוק אפשר להיות סוחר או בעל חסד. ההבדל הוא מה עומד לנגד העיניים.
❤️ אהבת ה׳כשהפרנסה נעשית שליחות, כל יום עבודה הופך ליום של עבודת ה׳ ושל אהבת הבריות.
📖 הרב יואל שוורץ זצ״ל בשם הסבא מסלבודקה; הובא ב״הלכות והנהגות דירת אירוח״ של המחבר.
הכנסת אורחים – גם כשהאורח אינו חסר בית, הוא רוצה להיות כאן, וקבלת פניו בשמחה היא מצווה.
ואהבת לרעך כמוך – כל טובה שאתה מחפש לעשות לאדם כדי שייהנה.
והלכת בדרכיו – מה הקב״ה הכניס אותנו לביתו, הוא העולם, אף אנחנו מכניסים אורחים לביתנו.
ישוב ארץ ישראל – החתם סופר כותב שכל מלאכה שמשפרת את הישוב בארץ היא בכלל המצווה, ויש גם לדאוג לכבוד ארץ ישראל, שיאמרו שיש בה כל מה שצריך. מקום אירוח טוב בעיר מוסיף לישוב.
קידוש ה׳ – כשהאורחים רואים יושר, נועם וטוב לב, מתקדש שם שמיים.
אהבת המלאכה – באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק כא): ״חייב אדם להיות אוהב את המלאכה״, שהרי גם הקב״ה ״עשה מלאכה״. וחובות הלבבות (שער הביטחון פ״ג) מלמד לעסוק במלאכה שמתאימה לטבעו של אדם, לסבול את מתיקותה ומרירותה ולבטוח בה׳.
ישוב העולם – ״לא תוהו בראה, לשבת יצרה״.
🌱 מוסר השכללפני שמתחילים לנקות לשבת, אפשר לבחור מצווה אחת מהרשימה ולכוון אליה. הניקיון נעשה עבודת קודש.
❤️ אהבת ה׳כשאדם מגלה כמה מצוות מסתתרות בעבודה פשוטה, הוא מרגיש שהקב״ה מזמן לו בכל רגע הזדמנות להתקרב אליו.
📖 מתוך ״הלכות והנהגות דירת אירוח״ של המחבר; חתם סופר; אבות דרבי נתן נו״ב פכ״א; חובות הלבבות, שער הביטחון פ״ג.
זוג בא לשבת ומשלם מעט, והטרחה גדולה. האם לוותר ולהשאיר את הדירה ריקה?
יש פעמים שהתשלום אינו שווה את הטרחה. מחשבים הפסד כנגד שכר, וזה ממש לא רווחי, ומתחשק לוותר. אבל כאן נכנסת המצווה: מצד העולם הזה זה אולי לא רווחי, אבל מצד העולם הבא זו ודאי מצווה גדולה – וממנה מקבלים כוחות.
ההזמנה לחנוכהבמוצאי שבת חזרתי מלימוד עם הילדים, וראיתי הזמנה לדירה לחנוכה במחיר נמוך מאוד, לאדם אחד בדירה גדולה. חשבתי לסרב: חנוכה הוא זמן של משפחות וקבוצות. ואז נזכרתי שרגע קודם אמר לי חבר: ״דע לך, הפרנסה משמיים, רק צריך לעשות את ההשתדלות שלנו״. אמרתי לעצמי: בשביל השתדלות מספיק לקבל את מה שהגיע. אישרתי, אף שבלב הרגשתי החמצה. ובסוף בורא עולם הראה לי שהיה כדאי לאשר.
פעם חשבתי לפרסם את הדירה בפרסום יקר ובמקום שאינו עושה נחת לבורא עולם. ובחסדי שמיים, במקום להשקיע אלפים בפרסומת, קיבלתי פתאום הכנסה בקלות: ביקשו לשכור דירה לחודש שלם, וכל הדירות הושכרו לשבת. למדתי: גם כשמישהו מבטל – אין לדאוג, הפרנסה מן השמיים. ובוודאי לא כדאי לפרסם במקום שאינו עושה נחת לבורא.
🌱 מוסר השכללעשות את ההשתדלות הסבירה ולקבל את מה שבא בשמחה. הפרנסה אינה תלויה בכל חישוב שלנו.
❤️ אהבת ה׳מי שמשליך את יהבו על ה׳ בעניין הפרנסה, לומד להרגיש שאביו שבשמיים דואג לו. זו אהבה של בן שסומך על אביו.
📖 מיומן הכנסת אורחים של המחבר (מוצאי שבת ויצא; י״א סיון).
קבוצה רוצה לבוא אליי, אבל אני יודע שאצל השכן יהיה להם נוח יותר. האם עליי לספר?
פעם ביקשה קבוצה גדולה להתארח, וידעתי שאצלי יהיה להם צפוף, ויש מקום נוח יותר. שאלתי את אבי מורי שליט״א, והוא אמר: זה תלוי במידת הביטחון של האדם. אם האדם רגוע ושליו כשהוא מגלה לחברו שיש מקום טוב או זול יותר אצל אחר – באמת לא יפסיד. אבל אם הוא לא רגוע, ומרגיש שלא עשה את המוטל עליו – אינו צריך לגלות, וייתכן שיפסיד.
והבנתי שמוטל עליי לעבוד על הרוגע: להרגיש שה׳ שולח את הברכה, ואני רק עושה את ההשתדלות. ולתת לכל אחד לבחור בנחת.
הדירה שבקרבת מקוםאשה הזמינה דירה, ובאה לראות אותה ולא הייתה מרוצה. התלבטתי אם לספר לה שיש דירה מתאימה יותר בקרבת מקום. בחסדי שמיים התגברתי, סיפרתי לה, והיא סגרה שם – ולא קיבלתי אפילו דמי תיווך. ולמחרת שלח לי ה׳ אורח לתקופה, ערב אחרי ערב, וגם לשבת היו אורחים בשפע. לא הפסדתי מאומה.
וזה אחד הדברים החזקים שאני צריך לעבוד עליהם – לזכור שפרנסה מבורא עולם.
🌱 מוסר השכליושר כלפי האורח, גם כשהוא בא על חשבון הרווח שלי, הוא מבחן של ביטחון. וכל אחד יפעל לפי מדרגתו, בלי לחץ.
❤️ אהבת ה׳״הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ״. מי שנותן לאחר מתוך ביטחון, מרגיש את ה״כלכלה״ של הקב״ה בחייו, ואוהב אותו יותר.
📖 מיומן הכנסת אורחים (כ״ח חשון) ומסיפורי הכנסת אורחים (״פרנסה משמים״) של המחבר; תהלים נה, כג.
מבקשים חדר רק ללילה של שבת. האם מותר לגבות עליו תשלום?
להלכה אסור לקבל שכר על שבת בלבד (שו״ע או״ח שו, ד). מי שמשכיר לשבת לבדה מקבל ״שכר שבת״. ההיתר הוא ״בהבלעה״ – כשהתשלום כולל גם ימי חול, כגון לינה מיום שישי עד מוצאי שבת, או שירותים נוספים.
החדר שניתן בחינםבשבת פרשת ויחי באו אורחים, והביאו איתם אשה וביקשו חדר בשבילה ללילה. בהתחלה חשבנו לבקש תשלום על דירה נוספת. ואז נזכרנו: יש בזה שכר שבת, שהרי היא רק ישנה בלילה ואינה שם ביום חול. נתנו לה את הדירה בחינם. ובאותו לילה נכנס לחשבון הבנק סכום של השכרת דירה מלאה: אדם שהזמין דירה לשבת לא הגיע, וחברת ההזמנות גבתה ממנו והעבירה אלינו. באותו לילה שוויתרנו על הכסף בשביל ההלכה – שלח הקב״ה את הכסף בדרך אחרת.
אוהב את קרוביובשבת פרשת שמות הזמנו קרובי משפחה לבוא אלינו, וכמובן לא גבינו מהם כסף. במוצאי שבת הזמינו את אותה דירה אורחים אחרים, בדיוק במחיר הרגיל שלה. מיד ביציאת השבת שלח בורא עולם את הסכום.
🌱 מוסר השכלכשמשכירים לשבת, לתמחר את האירוח כולו – חול ושבת יחד. וכשאי אפשר – לוותר בשמחה.
❤️ אהבת ה׳השבת היא מתנה של הקב״ה, ואין לסחור בה. מי שמוותר על רווח לכבוד השבת, מגלה שבעל השבת יודע לשלם.
📖 שו״ע או״ח שו, ד; מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״שכר שבת״, ״אוהב את קרוביו״).
אני רוצה לארח עוד ועוד, ואשתי מרגישה שזה בא על חשבון הבית. מה קודם?
בפעם אחת, כששיתוף הבית באירוח גרם לאשתו מצוקה של ממש, ביקשה ממנו לסגור את קבלת ההזמנות באתרי האינטרנט. היה לו קשה מאוד. הם החליטו לשאול רב. הרב השיב: מכיוון שזה גורם לה מצוקה ממש, הרי זו חובה גמורה. הוא סגר את הכול, אחרי מאמצים לא קטנים.
ולמחרת, כשכבר לא האמין שיבואו, הגיעו אורחים מחו״ל ושילמו סכום גדול מכל מה שקיבל עד אז. ״והרגשתי שבורא עולם מדבר איתי ומראה לי שמלעשות רצון ה׳ ולכבד את האשה – לא מפסידים״.
וכך גם בפעם אחרת: אשתו ביקשה מאוד שהדירה תהיה פנויה לשבת למשפחה. היה לו קשה לדחות את האורחים הקבועים, אבל כשראה כמה זה חשוב לה – שלח להם הודעה. ואחר כך התברר שהם בלאו הכי חזרו לביתם באותו יום.
הכלל העולה: הכנסת אורחים היא מצווה גדולה, אבל היא אינה רשות להזניח את בני הבית. הבית הוא המקום הראשון שבו מקיימים חסד. אם האירוח נעשה על חשבון הכבוד והמנוחה של בני הבית – הסדר הפוך. המארח צריך להכין גם לבני ביתו בכבוד ובהתלהבות, להתייעץ, להקשיב, ולהביא שאלות קשות לרב.
🌱 מוסר השכללפני שפותחים את הבית לאחרים, לוודא שהבית עצמו שמח בזה. ואם יש מתח – לשאול רב, ולא להכריע לבד.
❤️ אהבת ה׳גדול השלום, שהקב״ה מוותר על כבודו בשבילו. מי שמוותר על מצווה שהוא אוהב למען שלום הבית, עושה בדיוק את רצון ה׳.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״לכבד את האשה״, ״יום שלישי י׳ טבת״). הפרטים האישיים הושמטו.
דירה שנפתחה לזכר צדיקים ולשם הכנסת אורחים צריכה לשמור על קדושתה. היו פעמים שביקשו את הדירה לשימושים שאינם צנועים או אינם עושים נחת לבורא עולם. במקרים כאלה אין לתת יד לדבר, ומי שהשכיר בתום לב ונודע לו – ראוי שיסיים את ההשכרה בדרכי נועם.
ובכמה מקרים הרגיש המחבר שהמקום ״שומר על עצמו״: אורחים שלא התאימו לרוח המקום עזבו מעצמם, ממש לפני שנוצרה בעיה. ״הרגשתי ממש שה׳ שומר על המקום של סבא, שיישאר בקדושה״. וכשנפטר מאורחים כאלה – שמח והודה לה׳, ובחסדי שמיים הגיעו אחריהם אורחים טובים לשבוע שלם.
וכן יש לדאוג שבמקום יהיו מזוזות כהלכה, ושלא יהיה בו דבר שגורם מכשול.
🌱 מוסר השכלגם בעסק של אירוח, הקדושה קודמת לרווח. כסף שבא ממכשול אינו ברכה.
❤️ אהבת ה׳מקום שנבנה לכבוד ה׳ – ה׳ שומר עליו. מי שמרגיש את השמירה הזאת, מרגיש את קרבתו.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״הדירה מצילה מעבירה״, ״השכרת דירה לדבר האסור״, ״הקדושה מפקיעה את הטומאה״). הפרטים הושמטו מטעמי צניעות.
כוחה של תפילהביום חמישי אחד התפללתי הרבה שנזכה להשכיר את הדירה לשבת. היה לי חבל מאוד שאף אחד לא שכר. ויצאתי בשעה אחת מהכולל – והטלפון לא הפסיק לצלצל, כמו אחרי פרסומת ענקית בעיתון. שתי הדירות הושכרו לשבת. פשוט מדהים לראות כמה גדול כוחה של תפילה.
שבת הודיהבשבוע אחר התקשרו רבים, ואף אחד לא סגר סופית. נתן ה׳ בלבי שאני צריך להתחזק בהודיה לה׳ על הדירה החדשה. השתדלתי הרבה להודות. ביום ראשון, בברכת ״מודים״ בחזרת הש״ץ, הגיע אורח. וביום שני, בברכת ״נודה לך״ שבברכת המזון, התקשרו להזמין לשבת הבאה.
פשוט נפתח השפעביום שבו עשינו סעודת הודיה בדירה, עם חתן ומשפחתו, חשבתי להודות לה׳ שנתן לי את הדירה. ובאותו ערב התקשר אדם והזמין, ובאותו לילה, לראשונה, הגיעה הזמנה מהאינטרנט, ונשלחו תמונות יפות של הדירה. הרגשתי כמה נפתחים שערי שמיים כשמודים לה׳.
🌱 מוסר השכללפני שמחפשים עוד פרסום, כדאי להתפלל ולהודות על מה שכבר יש. הודיה על הקיים פותחת את הבא.
❤️ אהבת ה׳ההודיה היא המפתח לאהבת ה׳. מי שמתרגל להודות על כל אורח, על כל הזמנה, על כל טובה – לבו נפתח לאהוב את נותן הטובות.
📖 מיומן הכנסת אורחים ומסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (כ״ז חשון, כ״א כסלו, ״שבת הודיה״).
המחבר נשאל פעם בכתבה: האם זה משתלם כלכלית? וענה בכנות: בהשכרה רגילה מרוויחים יותר, כי בימי החול כמעט אין אורחים. אבל מצוות הכנסת אורחים היא מצווה גדולה מאוד. ״אנו רואים בפרשת וירא שהדבר שבו התורה משבחת את אברהם הוא מצוות הכנסת אורחים שלו״. וגם כשמקבלים תשלום, אם חושבים על המצווה ומחפשים איך לעשות טוב לאורחים – מקיימים מצווה גדולה.
ההמלצה שלו: מי שיש לו דירה ריקה, ומסיבה כלשהי אינו רוצה להשכיר אותה דרך קבע – כדאי מאוד לפתוח אותה לאורחים. וכדאי לקחת תשלום מסוים, כי בלי תשלום המקום ייראה תוך זמן קצר מוזנח, ואנשים לא ירצו לבוא אליו אפילו בחינם.
ועוד כדאי להציע מקום פשוט וזול לצד מקום מושקע, ולתת לאנשים לבחור.
וגם מי שאין לו דירה יכול לעזור: גמ״ח לציוד אירוח – מזרונים, כריות, מצעים, מגבות, לול לתינוק, מיחם לשבת, שמיכות קיץ וחורף – בהשאלה חינם לכל מי שמארח בביתו.
🌱 מוסר השכלדירה ריקה היא הזדמנות. גם כמה שבתות בשנה של אירוח יכולות להפוך אותה ל״אשל״ קטן.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה נתן לנו ״בתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת״. כשאנחנו משתפים אחרים בבית שקיבלנו, אנחנו מודים לו בדרך הטובה ביותר.
📖 מתוך הכתבה על דירות האירוח ויומן הכנסת אורחים של המחבר.
בדירה מתארחים אנשים מכל הסוגים. במה מותר להשתמש בלי הכשרה?
בדירת אירוח שמתארחים בה כל סוגי האנשים, ולפעמים גם מי שאינם יהודים, אין אפשרות לשמור על כשרות הכלים. לכן כדאי לכתוב לאורחים בפירוש שהכלים אינם בחזקת כשרות, ולהדריך אותם. אלו הכללים שהמחבר כתב לדירותיו (לשאלה מעשית – לשאול רב):
מאכל קר – אפשר להשתמש בכלים נקיים למאכל קר.
שיש וכיור – אפשר להניח עליהם סיר שאינו רותח. סיר רותח – רק על גבי מפסיק, כמו מגבת. ואם הונח סיר רותח בטעות על השיש, האוכל מותר והסיר צריך הגעלה. (יש מהספרדים שמקלים גם בסיר רותח.) בכיור – לא לשטוף במים רותחים ולא לשפוך מים רותחים כשיש בו כלים.
כיריים – מותרות, כי האש מכשירה אותן כל הזמן. הרוצה להחמיר ידליק אותן כחמש דקות לפני השימוש.
50הכשרת המטבח בחצי שעה – כיריים, סירים, מיקרוגל וסכו״ם
באתם לדירת אירוח ורוצים לבשל. איך מכשירים מהר?
המחבר הכין לאורחיו מדריך קצר, והנה עיקריו בסדר העבודה:
כיריים – לוודא שהמסגרת שעליה מניחים סירים נקייה לגמרי משאריות, ולהדליק את האש כחמש דקות בלי סירים. כך גם בכיריים חשמליות.
סירים – למלא מים עד השפה, לכסות ולהרתיח, עד שהמים גולשים על הדפנות (שו״ע או״ח תנב, ו). לכתחילה מגעילים את הכלי כולו, שמא נבלע גם בצדדים; ובדיעבד סומכים על הרתיחה בפנים, כשהמים גולשים על הדפנות. בכיריים חשמליות, שבהן המים לא גולשים, אפשר להסתפק ברתיחה.
מיקרוגל – לשטוף היטב את הצלחת המסתובבת, להניח עליה כוס מלאה מים ולהפעיל זמן ארוך, עד שהחלל מתמלא אדים (בדרך כלל 5-10 דקות). את הצלחת להגעיל, או להניח את האוכל על צלחת נוספת.
סכו״ם – להרתיח שוב את המים בסיר שהוכשר, ולהטיל לתוכו את הסכו״ם, כלי אחר כלי ולא כולם יחד, כדי שלא יגעו זה בזה ויחצצו. אפשר להגעיל סכו״ם גם בקומקום חשמלי.
המחבר רשם לעצמו גם שאלות לבירור: האם צריך להדליק את הכיריים, או אפשר לסמוך על מה שכבר דלק? למה בפסח מכסים גם בנייר כסף? ואיך מועילה ההכשרה, אם הצדדים אינם רותחים? שאלות כאלה מביאים לרב.
🌱 מוסר השכלחצי שעה של הכשרה מסודרת מאפשרת לבשל בשקט כל השבת. כדאי להשאיר את המדריך מודפס במטבח.
❤️ אהבת ה׳הכשרת כלים היא מעשה של טהרה: לקחת דבר רגיל ולהכין אותו לשימוש של יהודי. כך גם הלב שלנו מוכשר מחדש לקב״ה.
📖 ״הכשרת מטבח האירוח בחצי שעה״ (שלוש מהדורות, כולל ״עם הארות״) של המחבר; שו״ע או״ח תנב, ו.
תנור – להדליק בחום הגבוה ביותר, אחרי ניקוי. במהדורה אחת כתב המחבר 20 דקות ובאחרת כשעה. התבניות קשות להכשרה, ולכן אופים רק בתבניות אלומיניום חד פעמיות על הרשת. וכתב בפירוש: ״הכשרה זו אינה מהודרת, לכן עדיף שלא להשתמש בתנור״. בהערותיו הוסיף שתנור צריך ליבון, ובתבניות צריך ליבון חזק. אותו דבר בטוסטר אובן.
תנור פירוליטי – שמנקה את עצמו בחום של כ-500 מעלות – החום הזה הוא כדין ליבון, ותנורים כאלה מוכשרים בכך, כולל התבניות והמדפים.
מנגל – ללבן באש את הרשת, ורק אחרי כחמש דקות להניח עליה את הבשר.
זכוכית – עדיף חד פעמי. במים צוננים אפשר להשתמש בכוס נקייה. במים חמים – הספרדים מקילים בשטיפה טובה במים וסבון; האשכנזים נוהגים לעשות עירוי של מים רותחים. בכלל זה גם דורלקס, פיירקס וכדומה.
חרס וחרסינה – לכתחילה אין להם הכשר. בשעת הצורך – הגעלה בסיר רותח, אפשר גם חצי צלחת בכל פעם.
פלסטיק – אפשר להגעיל.
מחבת – קשה להכשיר, כי יש ספק אם צריך ליבון או הגעלה. עדיף להביא מחבת מהבית – מחבת שטוחה נכנסת בקלות למזוודה. בשעת הצורך – להניח על האש עד שכל הכלי רותח.
🌱 מוסר השכלמה שקשה להכשיר – עדיף להביא מהבית או להשתמש בחד פעמי. לא כל דבר שאפשר, כדאי.
❤️ אהבת ה׳ההלכה מדריכה אותנו בדיוק עד הפרט הקטן, כי הקב״ה רוצה בקרבתנו גם במטבח. אין מקום בחיים שאין בו עבודת ה׳.
📖 ״הכשרת מטבח האירוח בחצי שעה״ (כל המהדורות) ו״הלכות המטבח״ של המחבר. בכל שאלה מעשית – לשאול רב.
איך מכינים דירה זרה לשבת, כשהאורחים לא מכירים את המתגים והשעונים?
נרות שבת – אורחים שאינם אוכלים בדירה, אלא אצל משפחה, יוצאים מהדירה מיד אחרי ההדלקה, ועד שחוזרים הנרות כבר כבו. לכן כדאי, על פי ההלכה, להדליק לפני הדלקת הנרות גם אור חשמל שידלק עד שיחזרו, ולכוון בברכה על שניהם. או להישאר ליד הנרות עד השקיעה. בעל הבית ישאיר נרות וגפרורים במקום בולט.
מיחם – להכין לאורחים מיחם מוכן לשבת, או להסביר בבירור איך מעבירים אותו למצב שבת אחרי שהמים רתחו.
אור לשבת – לסדר מנורה שאפשר ״לכסות״ בלילה, כמו מנורה בתוך ארון שסוגרים את דלתו, או שעון שבת לחדר. לכתוב לאורחים בדיוק מה דולק ומה כבוי.
מקרר – למהדרין, להעביר את המקרר למצב שבת.
מים חמים – להסביר מתי להדליק את הבוילר לפני שבת.
חשמל – לכל מזגן יש שעון שבת. לבקש מהאורחים בעדינות לחסוך בחשמל כשאין צורך.
הזמינו את הדירה ושילמו מקדמה, ואחר כך ביטלו. האם מחזירים?
דמי קדימה הם קניין. כשהשוכר שילם מקדמה, נעשה קניין כסף, ויש כאן התחייבות גמורה. לכן, אם ביטל וגרם הפסד – עליו לשלם. ואם לא נגרם הפסד, כגון שהדירה הושכרה לאחר – אינו צריך לשלם עוד. אבל את דמי הקדימה עצמם אין מחזירים, כי כך דעתם של בני אדם: מקדמה אינה חוזרת בביטול (ספר עמק המשפט).
יש שרצו לדמות זאת לשוכר שעזב באמצע השכירות, שמשלם עד הסוף, ואם המשכיר השכיר לאחר – מחזיר לו, ״כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו״. אבל יש לחלק: שם הדירה עדיין שלו; כאן הוא ביטל את המקח.
אם היה אונס – נחלקו הפוסקים, והדין תלוי במי שהכסף בידו.
העצה המעשית: לקחת מקדמה בכל הזמנה, ולומר מראש ובמפורש מה דין ביטול. למשל: ״בכל מקרה של ביטול, מכל סיבה שהיא, יש לשלם את מלוא המחיר״, או כל תנאי אחר שמוסכם. כך אין מחלוקת, אין עוגמת נפש, ואין חשש גזל.
🌱 מוסר השכלתנאים ברורים מראש הם חסד לשני הצדדים. הם מונעים מחלוקת ושומרים על הממון ועל השלום.
❤️ אהבת ה׳״צדק צדק תרדוף״. מי שמקפיד על ממון חברו גם בדברים קטנים, מכבד את מי שציווה על היושר.
📖 משו״ת שכירות בתים של המחבר; ספר עמק המשפט; בבא מציעא מט ע״א.
סיכמו בטלפון, בלי מקדמה, ואחר כך ביטלו. האם יש כאן משהו מעבר לאכזבה?
בדברים בלבד – אין חיוב ממוני. אבל יש דין ״מחוסר אמנה״: מי שחוזר בו מדיבורו, ״אין רוח חכמים נוחה הימנו״ (בבא מציעא מט ע״א). נחלקו הראשונים אם מותר לחזור כשהשתנה המחיר (״תרי תרעי״), ולפי רוב האחרונים מעיקר הדין אינו מחוסר אמנה בכהאי גוונא, ורק ממידת חסידות ראוי שלא יחזור.
כשלא צריך את הדירה כלל – המחבר כתב לפי עניות דעתו שאין בזה מחוסר אמנה. מחוסר אמנה נאמר כשאדם עדיין רוצה בדבר, אלא מעדיף מקום אחר או מחיר אחר. אבל מי שאינו צריך את הדבר כלל – כגון שהקרובים לא הגיעו לשמחה – אינו בכלל זה. וכך כתב בספר משפטי יושר על מי שהזמין ציוד לחולה ובינתיים נפטר החולה. ועדיין צריך עיון.
בדפי עיון על בבא מציעא (עו ע״ב) דנו במשפחה שסיכמה בטלפון ארבעה ימי נופש וביטלה כשסבתם חלתה. המסקנה: בלי קניין, למשכיר יש רק ״תרעומת״ – והתרעומת עצמה, אם אינה מוצדקת, אסורה. ואם בכל זאת יש כאן מחוסר אמנה – מוטל על השוכר לשלם בערך חצי מהמחיר, כ״פועל בטל״, כי המשכיר חסך גם הוצאות.
ומנגד, גם בעל הדירה צריך להיזהר בדיבורו. כשאמר למשפחה ״תתקשרו בעוד שלושה חודשים ואתן תשובה״, והם הבינו שאישר – הם טענו: ״איך יהודי דתי חוזר בו?״ ולכן כדאי לדבר בבהירות, ולשלוח אישור בכתב.
🌱 מוסר השכלגם כשהחוק וההלכה אינם מחייבים, המילה של יהודי שווה משהו. ומי שמשנה תוכניות – יודיע מוקדם ויפצה כפי יכולתו.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה ״אל אמונה״ ומקיים את דברו. מי שעומד בדיבורו מידמה לו, ונעשה כלי לאמונה.
📖 בבא מציעא מט ע״א, עה ע״ב – עו ע״ב; משו״ת שכירות בתים של המחבר; משפטי יושר; דפי עיון לבבא מציעא, ״חזרה משכירות דירת נופש״.
ביטלו ברגע האחרון, וכבר אי אפשר להשכיר לאחר. האם יש חיוב לשלם?
המשנה (בבא מציעא עה ע״ב): ״השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת״. והגמרא מבחינה: אם הפועלים כבר הלכו לעבודה ולא מצאו אותה – משלם להם כפועל בטל, כי כבר לא ימצאו עבודה אחרת. התוספות לומדים מכאן שכל מי שגרם הפסד ודאי – חייב מדין ״דינא דגרמי״.
האם זה חל גם בשכירות דירה? כאן נחלקו:
קצות החושן – החיוב בפועלים הוא משום ״שבת״, ובשכירות בתים אין חיוב.
הריטב״א – כל צד התחייב לשני כעין ערבות, ולכן חייב.
הנתיבות – זו תקנת חכמים, ויש לעיין אם נאמרה גם בבתים.
המרדכי – חייב מכוח התחייבותו של השוכר.
למעשה: זו מחלוקת, ולכן אי אפשר להוציא ממון מהשוכר בבית דין, שהרי הוא יכול לומר ״קים לי״ כקצות החושן. אבל נשארת ״תרעומת״ – ומי שרוצה לצאת ידי שמיים, ישתדל לפצות.
המחבר הציע עצות: לבקש מראש התחייבות לפחות למקרה של ביטול, ולומר שהתשלום כולל גם את עבודת הניקיון וההכנה.
🌱 מוסר השכלמה שבית דין לא יכול לגבות, האדם הישר משלם מרצונו. ומה שאפשר לסכם מראש – עדיף לסכם.
❤️ אהבת ה׳דיני ממונות הם חלק מהתורה כמו תפילין. מי שלומד אותם לעומק, מגלה כמה הקב״ה רוצה שנחיה בהגינות זה עם זה.
📖 בבא מציעא עה ע״ב ותוספות שם; קצות החושן, ריטב״א, נתיבות המשפט ומרדכי – כפי שסוכמו בשו״ת שכירות בתים של המחבר ובדפי עיון לבבא מציעא. ראו גם ״תשלום על ביטול הזמנה לנסיעה״ (הרב אהרן מיטלמן, קובץ בית דוד).
קרוב נפטר והשוכר צריך לשבת שבעה, או שפרצה מלחמה באזור. מי מפסיד?
בעלון של מכון ״דין״ (שכירות בתים, חלק ז) סוכמו הדינים כך:
אונס בלתי צפוי לשוכר, שמחמתו הוא מוכרח לעזוב – נחלקו הראשונים אם שכירות בתים דומה לשכירות פועלים, ואז השכירות בטלה, או דומה למכר, ואז ממשיך לשלם. מכיוון שזו מחלוקת, אי אפשר לחייב את השוכר; אבל אם כבר שילם מרצונו מראש – אינו יכול לבטל.
דוגמאות לאונס – שוכר שחלה ואינו יכול לגור שם, מי שפוטר מעבודתו ואין לו לשלם, ומי ששכר דירת נופש ונפטר לו קרוב והוא יושב שבעה.
דוגמאות שאינן אונס – קיבל עבודה במקום אחר, או ירש דירה ואינו צריך את השכורה.
מכת מדינה – אונס שפוגע בכלל הציבור, כמו מגפה או מלחמה. אם השוכר לא שילם – אי אפשר לחייבו. ואם שילם מראש – נחלקו הפוסקים: יש אומרים שיחזיר הכול, יש אומרים שיתחלקו, ויש אומרים שלא יחזיר, כי הבית עומד. במלחמת לבנון השנייה, כשרבים ביטלו נופש בצפון, נחלקו הפוסקים למעשה, והומלץ להתפשר.
ובדפי עיון הובא מקרה של מוסד שביטל נופש באמצע בגלל אותה מלחמה.
🌱 מוסר השכלכשקורה אונס, ההלכה מחפשת דרך הוגנת לשני הצדדים. וכשיש ספק – הפשרה היא לרוב הדרך הטובה.
❤️ אהבת ה׳גם בצרות, הקב״ה נותן לנו דרך להתנהג ברחמים זה כלפי זה. מי שמוותר בשעת צרת חברו, מעורר רחמים גם עליו.
📖 עלון ״דין״, שכירות בתים ז – ביטול השכירות מחמת אונס השוכר (כ״ט תשרי תשע״ז), בשם אומרו ובקיצור; דפי עיון לבבא מציעא עז, ״ביטול נופש בגלל מלחמת לבנון״.
ילד קלקל שעון, המקלחת לא עבדה, המיחם נשאר דולק יומיים. מי משלם?
נזק של ילד – המשנה אומרת שקטן שהזיק פטור. אבל בדירה שכורה כתב המחבר בשם הרב דניאל אליהו שליט״א שההורים חייבים: מי שמכניס את הילד לבית דומה ל״המעמיד בהמת חברו על קמת חברו״, ועוד – השוכר התחייב לשמור על המקום, וזה בכלל חיובי השמירה שלו.
מיחם שנשאר דולק – השיב מכון ״דין״: אם השוכר הדליק את המיחם, תפקידו לנתק במוצאי שבת, וחייב על בזבוז החשמל. אין זו טענה ״חשבתי שהבא אחריי יבדוק״. והוא הדין במזגן שנשאר דולק.
אין דוד שמש – מי ששכר דירה וחשב שיש בה דוד שמש, ולא דיברו על כך במפורש – אינו יכול לקזז, כי דירה עם דוד חשמלי נחשבת דירה ראויה.
מקלחת שהתקלקלה בדירה שהושכרה בהנחה – מעיקר הדין, מי שמצא מום במקח יכול לבטל או לשלם מחיר מלא, ולא לדרוש הנחה (שו״ע חו״מ רלב, ד). ובשכירות נהוג להפחית לפי שווי הדירה עם המום. ומכיוון שהמחיר מראש היה זול מן המקובל, ומצדיק גם דירה עם התקלה – אין להפחית. ואין תשלום על עגמת נפש.
ובכל זאת, כשהאורחים הצטערו בגלל תקלה, ראוי לפעמים לתת הנחה מרצון כדי לעשות להם נחת רוח – לפנים משורת הדין.
🌱 מוסר השכללדעת את הדין – ואז להחליט, בעין טובה, מתי להתנהג לפנים משורת הדין.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה מנהיג את עולמו בדין ומשתף בו רחמים. כשאנחנו עושים כך במשא ומתן, אנחנו הולכים בדרכיו.
📖 משנה בבא קמא ח, ד; משו״ת שכירות בתים ומסיפורי הכנסת אורחים של המחבר; לקט תשובות מאתר ״דין״ (אב תשפ״ג); שו״ע חו״מ רלב, ד.
שוכר שמצא את הדירה דרך אתר הזמנות מציע לסגור ישירות, ״ולחסוך את העמלה״. מותר?
מתווך הוא כפועל. מי שתיווך בשבילך – חייבים לשלם לו כמו לפועל (שו״ע חו״מ קפה, י, ברמ״א; גר״א שם בשם מהר״ם). אם ביקשו ממנו לתווך – החיוב מדין פועל, ויש בו גם מצוות ״ביומו תתן שכרו״. ואם לא ביקשו ממנו – החיוב מדין ״נהנה״.
על השאלה הזאת השיב מכון ״דין״: לכתחילה אסור להשכיר לשוכר שמבקש לעקוף את האתר. כיוון שנרשמת לאתר, אסור לך להתעסק עם אנשים שייהנו מהשירות ולא ישלמו עליו. גם אם בעלי האתר אינם יהודים, יש אומרים שגזל הגוי אסור מהתורה ויש אומרים מדרבנן, ואסור לסייע לכך – ובפרט שגם המשכיר נמנע כך מתשלום שמגיע לאתר. ״הדבר אסור מדין מסייע לדבר עבירה״.
והמחבר מסכם: ״ונראה לי שכדאי מאוד להיות יהודי ישר״. ועוד הוסיף, שראה משמיים שהרבה פעמים לא שילמו לו דמי תיווך, וחשב שאולי זה כנגד מה שהוא עצמו לא הקפיד לשלם כראוי.
ביטול פועלסיכמתי עם פועל שינקה לשבת, ואחר כך התברר שהמנקה הקודם חזר ואין בו צורך. אמרתי לו שאצטרך אותו לשעה שעתיים, ובסוף גם זה לא יצא. באותו שבוע הגיעו ביטולים בזה אחר זה – דייר עזב, הזמנה התבטלה, אורחים עזבו כי לא היה נקי. הרגשתי שמשמיים צועקים לי ״ביטול! ביטול!״. וכשחשבתי, נתן ה׳ בלבי: הכול בגלל שביטלתי את הפועל. אף שלא היה הדבר בידי, הייתי צריך לבקש ממנו סליחה מאוד.
🌱 מוסר השכלכסף שנחסך בעקיפת התחייבות אינו רווח. ומי שגרם הפסד לפועל, גם בלי כוונה – יבקש סליחה ויפצה.
❤️ אהבת ה׳״מדה כנגד מדה״ אינה עונש אלא שיחה. הקב״ה מדבר איתנו דרך מה שקורה לנו, ומי שמקשיב – מתקרב.
📖 שו״ע חו״מ קפה, י ורמ״א; ביאור הגר״א חו״מ פז; תשובת אתר ״דין״ כפי שנרשמה בשו״ת שכירות בתים של המחבר; בבא מציעא סג ע״ב.
השלט של המהרש״אביתו של המהרש״א היה פתוח לרווחה, ונתן לכל עובר אורח ועני לחם לאכול ומקום ללון. על משקוף ביתו היה חרוט הפסוק ״בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח״. השלט היה מתנוסס על הבית עד שנשרף הבית, שנים רבות אחר כך.
הגר״א והעשיר מווילנהבווילנה היה עשיר גדול, מכניס אורחים, שביתו וכל אשר לו עלה באש. שאלו את הגר״א: מדוע לא הגינה עליו מצוות הכנסת האורחים שהיה זהיר בה? הסביר הגר״א: הוא נהג לתת לאורחיו אכילה ושתייה בלבד, ולא קיים מצוות לוויה. נשארו ממצוותו ראשי התיבות א״ש – ולכן נפגע באש. המצווה הפגומה לא הייתה בכוחה להגן עליו. ועל הגר״א עצמו מסופר שקיים את המצווה בגופו, וסיפק לאורחיו ״אש״ל״ כדין – אכילה, שתייה, לינה – והוסיף גם לוויה.
את הסיפור השני מביא גם החפץ חיים, ״ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו״, ומסיים: ״כי שם אשל אינו מונח אלא אם כן השלימה כראוי״.
🌱 מוסר השכלמצווה שלמה כוללת גם את הסוף. אל תעצור בארוחה – לווה את האורח.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה רוצה מצוות שלמות, כמו שהוא נותן לנו טובה שלמה. כשאני משלים מצווה עד הסוף, אני מראה שאני עושה אותה בשבילו ולא רק כדי ״לסמן״.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – בשם ״עולם חסד יבנה״ ו״הגאון החסיד מווילנא״; חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״ב בהערה.
בלילה הקרבתקופת גלותו נקלע הגר״א לביתו של רב זקן באחת העיירות בליטא. הרב הציע לו מיטה, והמשיך בעצמו ללמוד. באמצע הלילה נעשה קר, והגר״א התעורר, אך לא רצה לומר כלום כדי לא להפריע לרב בלימודו. ראה הרב שקר לאורחו, הוריד את פרוותו מעליו והניח אותה על הגר״א. אבל הגר״א השמיט את הפרווה, כי לדעת הרמב״ם יש בה חשש שעטנז. כעבור זמן ראה הרב שהפרווה על הארץ, הרים אותה והניח שוב – והגר״א שוב השמיט. כך כמה פעמים, עד שהבין הרב שאורחו אינו ישן, ושאל אותו. אמר לו הגר״א שהוא חושש לדעת הרמב״ם שיש בה שעטנז. מיד לקח הרב סכין, פרם את הפרווה, הוציא את השעטנז והביא אותה לגר״א. ותמיד היה הגר״א מספר זאת בהתפעלות: לכאורה זו חומרא בלבד, ויש בדבר משום חוצפה כלפי רב זקן – ובכל זאת לא שם על לבו, וקיים את מצוות הכנסת אורחים בשלמותה: התבטלות מוחלטת כלפי האורח.
🌱 מוסר השכלהכנסת אורחים אמיתית היא לראות את העולם מנקודת המבט של האורח, גם כשהיא שונה משלי.
❤️ אהבת ה׳המארח ויתר על דעתו כדי שהאורח יוכל לקיים את דעתו בתורה. זו אהבה כפולה – לאורח ולתורה של הקב״ה.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״תורת חיים״ אבות עמ׳ שכה.
חמישה זהוביםבערב שבת אחר חצות עברו סוחרים יהודים דרך העיירה זוכוביץ, בדרכם חזרה מיריד. יצא לקראתם רבי ישעיה, מתלמידי הגר״א, וביקש שישבתו אצלו. הם לא הכירו אותו, וחשבו שהוא רוצה להרוויח מהם, וסירבו. נסעו כמה מילין, ונשבר גלגל העגלה. נאלצו לחזור לביתו של רבי ישעיה. הוא קיבלם במאור פנים, ואמר בחיוך: אני פונדקאי, ואיני אוהב לעמוד על המקח אחרי שבת – המחיר הוא חמישה זהובים לכל אחד. הם השתוממו על המחיר, אך לא הייתה ברירה, ולכן דרשו את מיטב המאכלים, והוא שירת אותם בכל דרישותיהם. במוצאי שבת הניחו את הכסף – ורבי ישעיה סירב לקבל אף פרוטה. אמר: כפרי פשוט אני, איני למדן. אבל פעם שמעתי את הגר״א מזכיר ״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה״, ומוסיף: אמרו בקידוש לבנה ״אילמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמיים אלא פעם אחת בחודש – דיים״, והרי הכנסת אורחים זמנה בכל יום ובכל שעה. הנה אפשר לזכות לקבל פני שכינה לא פעם בחודש אלא בכל עת. עכשיו זכיתי אני, הכפרי הפשוט, במצווה גדולה כזאת – ואיך אמכור אותה בכסף?
🌱 מוסר השכליש רגעים שבהם הוויתור על הכסף הוא מה שהופך את המעשה למצווה גמורה.
❤️ אהבת ה׳קידוש לבנה פעם בחודש – והכנסת אורחים בכל רגע. מי שחי כך, מרגיש שהוא ״מקבל פני שכינה״ כל יום.
האורח שגנבפעם בא לביתו של רבי חיים מבריסק יהודי שנראה כתלמיד חכם. רבי חיים קיבלו בסבר פנים יפות, נתן לו לאכול ולשתות, ובעצמו הציע לו את המיטה. בבוקר השכים האיש, שם בכליו כל מה שמצא, ועזב. בני הבית טענו: הנה, אתה מכניס כל אורח בלי להבחין בין טוב לרע. השיב רבי חיים: כשרצה הקב״ה לזכות את אברהם במצוות הכנסת אורחים, שלח לו מלאכים שנדמו לערביים, להורות לזרעו שבהכנסת אורחים אין לחקור מי הוא האורח. ״הדלת צריכה להיות פתוחה לכל אחד, גם אם יודעים שהאיש מוחזק לגנב, לרמאי ולעובד עבודה זרה״.
ארבעים חיילים בסוכהבערב חג הסוכות נקלעו לבריסק הרבה חיילים יהודים. יהודי אחד, שמסר נפשו על הכנסת אורחים, רץ מבית לבית לסדר להם מקומות, אבל ארבעים נשארו בחוץ. בא לרבי חיים בצער גדול. שאל רבי חיים: כמה נשארו? ארבעים. אמר לו: הכניסם אליי. תמה האיש: ארבעים נפש, בלי עין הרע – איך אפשר להטיל את כולם על כבודו? אמר רבי חיים: אל תרבה שיחה. חג היום לישראל, ואי אפשר שהחיילים שלנו יעמדו בחוץ. צא והכניסם, ונסב יחד לסעודת יום טוב. וכל ימות החג היו ארבעים החיילים סמוכים על שולחנו.
ההגבההפעם היה אורח אצל רבי חיים, והוא טיפל בו בעצמו בכל דבר – הביא לו אוכל, סידר לו את המיטה. שאל האורח: למה הרב טורח כל כך? למחרת בבית הכנסת אמר רבי חיים לגבאי לתת לאורח הגבהה. כשניגש האורח, אמר לו רבי חיים: בוא אעזור לך, למה לך לטרוח כל כך? הבין האורח: כמו שאיש לא יאמר על הגבהה ״אל תטרח״ – כי זו מצווה – כך גם בהכנסת אורחים.
🌱 מוסר השכללא לבחור אורחים לפי מראה. ולא לחשוש מגודל המשימה כשמדובר באנשים שעומדים בחוץ.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה פותח את עולמו לכולם בכל בוקר. רבי חיים לימד שהמצווה היא לחקות את הפתיחות הזאת, ולשמוח בטרחה כמו בהגבהת ספר תורה.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – בשם ״מעשיהם של צדיקים״, ״מדור דור״ ו״עובדות והנהגות לבית בריסק״ (מפי הגר״מ סולובייצ׳יק).
הגשם בדרך לראדיןאורח אחד בא לראדין לבקש ברכה מהחפץ חיים, ולא היה לו כסף לעגלה, והלך ברגליו בגשם חזק. כשהגיע, ציווה עליו החפץ חיים שילך לישון בחדרו מעייפות הדרך, וגם ציווה לקחת את בגדיו ולשים אותם ליד התנור כדי שייבשו. ולמרות זקנותו וחולשתו, שהיה קשה לו ללכת אפילו צעד ברגליו, ניגש בעצמו למיטה שנתנו לאורח, ומישש לבדוק אם המשכב רך ואם הוא מכוסה בשמיכה טובה וחמה.
לנסות את המיטה בעצמורבי שכנא קולדצקי סיפר שאביו התארח פעם אצל החפץ חיים. אחרי שהחפץ חיים טרח להאכילו ולהשקותו, סידר לו את מצעו – ועלה על המיטה ושכב עליה, לבדוק אם היא נוחה לשכיבה.
🌱 מוסר השכללפני שמכניסים אורח לחדר, כדאי לשבת רגע על המיטה שלו. מה שנוח לי – יהיה נוח לו.
❤️ אהבת ה׳גדול הדור שוכב על מיטת האורח כדי לבדוק אותה. כך נראית אהבת הבריות שנובעת מאהבת ה׳ – בפרטים הכי קטנים.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״שיחות החפץ חיים״ ו״לשכנו תדרשו״.
פטור ולא פטורהגאון רבי שרגא פייבל איידלמן התאכסן אצל החזון איש. כשהגיע זמן תפילה, שלחו החזון איש להתפלל, והוסיף שהוא עצמו פטור עתה מן התפילה מחמת חוליו. אמר האורח: אם כן, איני רוצה להטריח את הרב, ולא אשוב להתאכסן כאן. אמר לו החזון איש: ״אמנם פטור אני מן התפילה, אבל מהכנסת אורחים – אינני פטור!״
האתרוג אינו מחליטהגאון רבי חיים ברים סיפר: נשארתי פעם ללון בבני ברק, בשעה מאוחרת מאוד. החזון איש, יחד עם גיסו הסטייפלער, עסקו בהכנסת האורחים בנעימות ובחביבות – הסטייפלער ורעייתו סחבו את המזרון וכלי המיטה, והחזון איש הלך לפניהם להראות היכן להניח. החזון איש אף הכין בעצמו כלי עם מים לנטילת ידיים והעמידו ליד המיטה. לא יכולתי לסבול את הכבוד הזה וניסיתי להתנגד. ענה החזון איש במתק לשונו: וכי יש לאתרוג זכות לומר מה יעשה בעל הבית עמו? כלומר: האורח הוא ״חפצא של מצווה״, כמו האתרוג, ואין לו לחוות דעה לבעל הבית המקיים את המצווה. ובבוקר הכין החזון איש סעודת שחרית, ואמר דברי תורה.
🌱 מוסר השכלהאורח אינו ״מטריח״ אותנו. הוא נותן לנו מצווה. לכן לא נותנים לו להרגיש שהוא עול.
❤️ אהבת ה׳האורח הוא כמו אתרוג בידי המארח – כלי שבו מקיימים רצון ה׳. מי שמרגיש כך, מחבק כל אורח באהבה.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – בשם ״מעשה איש״ ח״ה ו״מרבה חיים״ (מועדים).
בסוכה הקרהפעם הצטנן רבי חיים עוזר גרודזנסקי בחג הסוכות, ומחמת הכפור ששרר בחוץ בווילנה לא ישב בסוכה, מדין ״מצטער״ הפטור מן הסוכה. בהמשך החג הגיעו אליו אורחים, והוא הלך איתם לסעוד בסוכה. תמהו האורחים: רבי, הרי אתה מצונן ומצטער – למה אתה יושב איתנו בסוכה? השיב להם: ״אמנם מצטער פטור מן הסוכה, אבל אין זה פוטר ממצוות הכנסת אורחים״.
🌱 מוסר השכלגם כשיש לנו ״פטור״ – כדאי לבדוק אם אין מצווה אחרת שמחייבת אותנו לקום.
❤️ אהבת ה׳מי שמחפש מצוות ולא פטורים, מראה שהוא אוהב את מי שציווה אותן.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״ילקוט דברי אסף״.
הרב שך בתש״חהרב יוסף פינק סיפר: בזמן המצור על ירושלים במלחמת תש״ח, דירתו של מרן הרב אלעזר מנחם מן שך נחשבה בטוחה יחסית, כי הייתה היחידה בשכונה שלא קורתה בגג רעפים, אלא הייתה קומה בנויה מעליה. לכן באו אליו שכנים רבים להסתופף בצלו, והוא קיבל את פני כולם בשמחה. כשהגיע הלילה הפקיר את מיטתו לאורחים, והוא עצמו ישב בפינת החדר ושקע בתלמודו עד תפילת שחרית.
ישן על דלתרבי זיידל אפשטיין, בצעירותו, למד בישיבת גרודנא וגר בבית אמו. פעם הגיע לישיבה בחור שלמד שם בעבר, ולא היה לו היכן לישון. הזמינו רבי זיידל לביתו, והציע לו מיטה. בבוקר השכים הבחור, ובצאתו לחדר השני ראה את רבי זיידל ישן על דלת. התברר: מחמת העוני לא היו בבית מיטות מיותרות, אבל הוא רצה לקיים מצוות הכנסת אורחים – ונתן לאורח את מיטתו שלו, ולעצמו הוציא דלת מציריה וישן עליה.
החדר של הרב שטיינמןהגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, כאברך מיד אחרי נישואיו, פגש את ידידו שהיה מאורס, וראה אותו עצוב. שאל: אתה הולך להקים בית בישראל, למה פניך רעים? השיב: מחר חתונתי, ועוד לא השגתי לנו מקום ללון. אמר רבי אהרן לייב: אל תדאג, בוא עמי. הלכו כמה רחובות, הגיעו למחסן ובו שתי מיטות, ואמר: ״זה שלך״. לאחר זמן התברר לחתן שהחדר היה מושכר לרב שטיינמן ולרעייתו, ובעקבות המעשה הזה עברו הם לגור חצי שנה בעזרת נשים של אחד מבתי הכנסת.
🌱 מוסר השכללפעמים הכנסת אורחים פירושה לוותר על הנוחות שלי. וזה בדיוק מה שהופך אותה לגדולה.
❤️ אהבת ה׳גדולי התורה העדיפו את מיטת האורח על מיטתם. לב שמוותר כך מתמלא אהבה לאדם ולקב״ה שברא אותו.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״לולי תורתך״ (וירא), ״לעבדו בלבב שלם״ עמ׳ 298, ו״איש לרעהו״ (הובא ב״אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים״).
קבוצת בחורים תועים בירושלים בחצות. מה עושה יהודי שעוד ער ולומד?
בחצות במטרסדורףקבוצת בחורים מחו״ל הגיעו לארץ לסמינר, והוזמנו ללון בבית אחד הרבנים בשכונת מטרסדורף. התוכניות השתבשו, והם הגיעו לירושלים בשעה מאוחרת מאוד ולא מצאו את הבית. בבניין הראשון של השכונה ראו אור דולק, ויהודי מבוגר יושב ולומד. היה זה רבי זיידל אפשטיין. הם דפקו ושאלו אם הוא מכיר את כתובת הרב. הוא השיב שהוא מכיר, ״אבל – למה לכם להפריע את מנוחתו בשעה כזאת? עצתי אמונה שתישנו בביתי הלילה, ובבוקר תמשיכו לדרככם״. הוא פרש להם מזרונים ושמיכות בסלון הגדול, והם נכנסו לישון, והוא שב לתלמודו. בבוקר, כשקמו, כבר חזר מתפילת ותיקין והיה שוב ליד הגמרא. הוא שלחם לבית הכנסת, וביקש שישובו לארוחת בוקר – ורק אז הראה להם היכן מתגורר אותו רב.
🌱 מוסר השכלאורח שתועה בלילה אינו צריך רק כתובת. הוא צריך מיטה, ארוחת בוקר ומישהו שילווה אותו בבוקר.
❤️ אהבת ה׳רבי זיידל חשב גם על מנוחתו של הרב האחר. כך נראית אהבת ישראל: לראות את כולם יחד, את האורח ואת המארח הבא.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״לעבדו בלבב שלם״ עמ׳ 299.
החיפוש אחרי אורחהגאון רבי יצחק אליעזר הירשוביץ נהג שלא לסעוד אף פעם לבדו, אלא התאמץ שיהיה אורח זר על שולחנו בכל ארוחה שהיא. פעם, בחג הסוכות, האריך בתפילתו עד בוש, וכל האורחים שבבית הכנסת כבר יצאו והשיגו להם מקום. לא נותר אפילו אורח אחד לסוכתו. הצטער רבי יצחק אליעזר, ומיאן לקדש על הכוס, והתמהמה שעה ארוכה, עד שבני ביתו פשטו בכל פינות העיר לערוך ״חיפושים״ – ולבסוף מצאו אורח אחד והזמינוהו להסב על שולחנו.
אורחת קבועההרב משה אהרן שטרן היה מזמין כל שבת אורחת קבועה – אשה שבורה ומעורערת בנפשה. לא אחת דרשה שכל הילדים יעזבו את השולחן, וללא אומר ודברים העביר אותם לשולחן אחר. לפעמים לא נתנה לעבור מצד זה, ולפעמים גם מצד זה – אך הוא בשלו: לא להפריע לה! לימים עבר דירה, ובשבת אחרי התפילה נזכר: ״אוי, הרי לא מסרתי לה את הכתובת... ואיך תדע מקום מגורינו?״ מיד רץ כמטחווי קשת לביתה, וב״ה מצא אותה בבית, והביא אותה שוב לביתו – לשנים נוספות.
🌱 מוסר השכליש אורחים שנעים לארח, ויש אורחים שקשה. החסד הגדול הוא דווקא כלפי השבורים, בלי לוותר עליהם.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה ״קרוב לנשברי לב״. מי שמקרב שבורי לב לשולחנו, עושה בדיוק את מה שהקב״ה עושה, ומתקרב אליו.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״מרביצי תורה ומוסר״ ח״ב, ו״המשגיח דקמניץ״ עמ׳ 110; תהלים לד, יט.
69הסלט של רבי יחזקאל סרנא, והקשיש של רבי יהושע לייב
מי מכין את ארוחת הבוקר לאורח קבוע? ומי מבחין שהוא צריך עזרה?
כמה שמן ומלחהגאון רבי ישעיהו גולדשמידט סיפר: קבצן תמהוני מירושלים ״התארח״ מדי בוקר במעונו של ראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא. ראש הישיבה הכין לו בידיו חביתות, סלט, קפה ותופינים. ה״אורח״ ניצל את רוחב הלב, והעביד את ראש הישיבה: תן עוד שמן, לא סחטת מספיק לימון... עם הזמן למד רבי יחזקאל את כל טעמיו – כמה שמן בסלט, כמה חלב בקפה, איזה סוג. פעם ניסיתי לעזור לו בהכנת הארוחה, והוא הזדעזע: ״רבי ישעיה! אתה הרי לא יודע כמה שמן ומלח רבי... אוהב!״
כשרוצים – רואיםעל שולחנו של רבי יהושע לייב דיסקין היו מסובים מדי יום אורחים, והוא ישב עם ספרו בקצה השולחן. פעם, באמצע הארוחה, קם לפתע והתיישב ליד אורח קשיש שלא היו לו שיניים, והלעיסה הייתה קשה עליו. הפריד לו את החלק הקשה של הלחם וחתך את הפרוסה לחתיכות קטנות במאור פנים. שאל אותו תלמידו: הרב היה שקוע בלימודו – איך הבחין? ענה רבי יהושע לייב: מדוע לא תשאל זאת על אברהם אבינו, שהיה באמצע התגלות אלוקית, והבחין בשלושה עוברי אורח? אלא, כשצריך ורוצים לעשות חסד – רואים.
🌱 מוסר השכלחסד אמיתי זוכר את הפרטים של האורח – את הטעם שלו ואת הקושי שלו. מי שרוצה לעשות חסד, עיניו פתוחות.
❤️ אהבת ה׳״כשרוצים לעשות חסד – רואים״. הקב״ה רואה כל פרט בחיינו, כי הוא רוצה להיטיב. כשאנחנו לומדים לראות, אנחנו לומדים לאהוב כמותו.
📖 אוצר פנינים ועובדות (גרשוני), ערך הכנסת אורחים – על פי ״נפשי יצאה בדברו״ עמ׳ 367 ו״מקראי קודש״ (וירא).
בדרך לכלארבי איסר זלמן מלצר היה מפורסם במידת הכנסת האורחים. כשהיה רבה של סלוצק, גזרה הממשלה הרוסית שלא ללמד תורה, והוא לימד תלמידים בסתר. נודע הדבר לשלטונות, ושלחו שוטרים לאסור אותו. בדרך ראה רבי איסר זלמן רב שהיה אורח בעיר, וביקש מהשוטרים רשות לומר לו דבר. השוטרים היו בטוחים שיבקש ממנו לפעול לשחרורו, ואחד מהם, שהיה יהודי והבין את השפה, הקשיב היטב. פנה רבי איסר זלמן לרב: ״רבי אברהם, במטותא ממך – אולי תוכל לבוא אליי לשבת קודש, להיות אורחי?״ השוטר היהודי נדהם מגילוי כזה של ביטחון, שלווה וצדקות, ואחר כך עזר ככל יכולתו לשחרורו.
🌱 מוסר השכלמי שהכנסת אורחים היא חלק מנשמתו, חושב על האורח גם ברגע הקשה ביותר.
❤️ אהבת ה׳הביטחון בה׳ משחרר את הלב לחשוב על אחרים. מי שסומך על הקב״ה – לבו פנוי לאהוב.
החדר בבית הכנסתרבי ישראל דמבינסקי, שתרם את הקרקע לבית הכנסת של הרב ממאקווא בכפר עטה, הקים בקומת הקרקע ״בית הכנסת אורחים״. כל מי שנקלע לעיר קיבל שם חדר בלי תשלום. הוא הקים גם קרן גמ״ח להלוואות, וכל מי שביקש קיבל הלוואה בשמחה. הקרן קיימת עד היום.
ארוחת הבוקר של ר׳ יודלרבי אריה יהודה (ר׳ יודל) פלדמן, המחנך האהוב של כפר עטה, גר בבית פשוט וצנוע, ולא רצה לעבור לדירה מרווחת יותר, כדי להיות ליד בית הכנסת, המקווה ותלמידיו. ביתו היה בית הכנסת אורחים. בתום תפילת שחרית, תמיד מצא את האורח, גבאי הצדקה, הגלמוד או המדוכא – שיתלווה אליו הביתה לארוחת בוקר ולמילוי כל צרכיו.
🌱 מוסר השכלגם בעיר קטנה ובבית צנוע אפשר לבנות ״אשל״. מה שחסר בגודל – משלימים בלב.
❤️ אהבת ה׳הצדיקים של עירנו הראו שאהבת ה׳ נמדדת בדלת שנפתחת כל בוקר. הזיכרון שלהם מעורר אותנו להמשיך.
📖 מתוך חוברת הסיור ״מקומות ביקור בעיר הקודש קרית אתא״ שחיבר המחבר לאורחי הדירות.
איך מזוודה שנשכחה באוטובוס הובילה לאורח הראשון שבאמת לא היה לו בית?
חלק א׳ – האבדההמחבר נסע לירושלים לשמחה משפחתית, ובדרך קנה ארבעים חוברות ״מפתח החיים״ שאנשים כבר הזמינו ושילמו עליהן. בתחנה בחיפה פגש ילד שאמר לו: ״אתה הרב שלימד אותנו על מזמור לתודה. מאז אני אומר מזמור לתודה על כל דבר – גם על הטוב וגם על מה שנראה לא טוב, כי הכול לטובה״. כשהגיע הביתה, נזכר: המזוודה עם החוברות נשארה באוטובוס. ניסה במחלקת האבדות, נסע לתחנה – ולא מצא. אחרי שבוע קנה עוד שישים חוברות, והתייאש. לבסוף פנה לנהג אגד בגמלאות שעוזר לפעמים לאנשים במצב כזה, ותוך חצי שעה קיבל תמונה של המזוודה. היא נמצאה – בדיוק בתחנה שבה אמרו לו שאינה.
חלק ב׳ – האורחכעבור שבועיים התקשר אותו נהג. אחיו נסע לקרית אתא לעזור לדודתו לעבור דירה, לא הספיק לגמור, והוא מחפש היכן לישון. ״איזו השגחה פרטית! כבר שנה, מאז שסבי נפטר, הפכנו את דירתו לדירת הכנסת אורחים. אני מחכה ומחפש אורחים – והוא שואל אם אני מכיר מקום לישון? בוודאי, רק שיבוא!״ האח היה מאושר, והנהג שמח שזכה לעזור לאחיו, ולראות במו עיניו איך ״אוכל פירותיהם בעולם הזה״. ״הרגשתי שהיה שווה לאבד את המזוודה רק בשביל הכנסת אורחים כזאת, לאדם שבאמת אין לו בית״.
חלק ג׳ – החייםלמחרת התקשרה אשה, שרצתה לזכות את הרבים ולחלק לאימהות לקראת לידה – מאה חוברות ״מפתח החיים״. כמות כזאת לא הייתה אמורה להיות בבית. אבל מכיוון שקנה פעמיים, היו שבעים ושלוש. ״כמה טוב שאבדה המזוודה!״ צדק הילד מהתחנה. והחפץ חיים כותב שהכנסת אורחים היא סגולה לילדים. ואכן, אחרי זמן ארוך של המתנה, נפקדה המשפחה לטובה, וכנראה באותו לילה שבו הגיע האורח. לבן קראו בשם שמזכיר את אברהם אבינו ואת מידתו – ״כי בה אני זוכה להכניס אורחים״. ובפרשת השבוע של יום הברית נקרא הפסוק: ״ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת״.
🌱 מוסר השכלמה שנראה כהפסד יכול להיות פתח לברכה. מזמור לתודה – גם על מה שעוד לא הבנו.
❤️ אהבת ה׳הקב״ה ״מגלגל״ אבדה, אורח וישועה לסיפור אחד. מי שרואה את השרשרת, אינו יכול שלא להודות ולאהוב.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״סיפורה של מזוודה״), שהתפרסם בעיתון המקומי בקרית אתא. פרטים אישיים קוצרו.
שני אוטובוסיםביום שישי, בשובנו מבית העלמין, הורידו אותי ליד הדואר. הרגשתי שלא לחינם – יש לי שליחות בדרך. כשהגעתי לתחנה, ראיתי אורחים שעלו לאוטובוס הלא נכון וירדו ממנו. הם היו צריכים להגיע לירושלים. חשבנו יחד מה לעשות. יכולתי להסביר להם ולתת להם ללכת לבד, אבל אמרתי: הנה הזדמנות לקיים מצוות לוויה. הלכתי איתם, והתברר שהם חשבו ללכת לתחנה רחוקה, ואני הראיתי להם תחנה מול הדואר. מיד הגיע הקו הראשון, ומיד כשירדו ממנו הגיע הקו לירושלים. בזכות הלוויה הספיקו את שניהם – ומי יודע מתי היו מגיעים אחרת. והבנתי שבאמת הורידו אותי בדואר כי היה לי שם תפקיד.
🌱 מוסר השכלהחפץ חיים כתב שעיקר מצוות לוויה הוא להראות לאורח את הדרך. גם היום, ליווי של חמש דקות יכול לחסוך לאורח שעות.
❤️ אהבת ה׳כשאדם מרגיש שהקב״ה שלח אותו למקום מסוים כדי לעזור, הוא מרגיש שהקב״ה סומך עליו. זו אהבה הדדית.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״מצוות לווי״); חפץ חיים, אהבת חסד ח״ג פ״ב.
שבוע אחדבשבוע אחד הבאתי לדירה מקרר שמסר מישהו בקבוצת החסד, וההובלה עלתה כסף. למחרת בא יהודי טוב לעזור, ורצה להסיר את האהיל מהמנורה כדי שיהיה יותר אור. התברר שהאהיל מחובר היטב, ובסוף נשארו רק חוטי חשמל. לא הייתה ברירה אלא לקנות מנורה חדשה, ובאותה הזדמנות התקנתי גם אור לשבת, שלא היה עד אז. שאלו אותי: איך תממן את כל זה? ובאותו שבוע ביקשו מאוד את הדירה שלמטה, ועברנו אנחנו לדירה העליונה – שעכשיו, עם מקרר גדול ואור לשבת, התאימה לשבת. והדירה הושכרה במחיר שכיסה הכול. ה׳ שילם את הכול באותו שבוע.
🌱 מוסר השכלכל שיפור שעושים לכבוד האורחים – הקב״ה יודע לשלם עליו. רק צריך לשים לב ולהודות.
❤️ אהבת ה׳מי שרואה איך ההוצאה והפרנסה מגיעות באותו שבוע, מרגיש את יד ה׳ מלווה אותו. וזה מעורר אהבה ובטחון.
📖 מסיפורי הכנסת אורחים של המחבר (״סיפורי ניסים בדירת האורחים״).
הדירה שבה מתארחים היום הייתה שייכת לבית משפחת שפרבר, שגרה לפני השואה ברומניה. היא מוקדשת גם לזכרו של אבי המשפחה – רבי אברהם אבא שפרבר זצ״ל.
הטנא הייתה כפר קטן במזרח רומניה, כעשרים משפחות, אבל קהילה מלוכדת עם חיים יהודיים תוססים. בכפר הייתה תחנת רכבת, צומת תחבורה חשוב, ובה פונדק עם מסעדה ומקום לינה לנוסעים שחיכו שעות, ולפעמים לילה שלם, לרכבת הבאה.
תקיעת כףפעם, בנסיעה ברכבת, נכנס רבי אברהם אבא לפונדק התחנה, הזמין את בעליו לכוס בירה, ושאל כמה הוא רוצה עבור הנכס. הבעלים לא חשב למכור, ולכן נקב בסכום גדול. רבי אברהם אבא לא חשב הרבה, תקע את ידו בידו ואמר: ״תניתו״ – שלך. לא היו בכיסו אפילו דמי הקדימה. אבל בביטחונו קנה את הכול, וזו הייתה ראשית דרכו.
רבי אברהם אבא, יהודי שמוצאו מפרנקפורט ושהיה מורה שם, היה תלמיד חכם. בשבתות התפללו בביתו, הוא נתן שיעורים בתנ״ך, ופיקח על הלימוד בחדר. אחרי התפילה הוגש קידוש עשיר, ויהודים מהכפרים הסמוכים באו להתפלל.
הקיסר וספר התורהלפני מלחמת העולם הראשונה עבר הקיסר פרנץ יוזף ברכבת בהטנא. קומץ יהודים, ובראשם רבי אברהם אבא עם ספר תורה בידו, יצאו לקבל את פניו. הקיסר ירד מהרכבת, ניגש ראשון לספר התורה ונשק אותו. אחרי נאומו של רבי אברהם אבא שאל אותו הקיסר במה הוא עוסק. ענה: יהודי פשוט אני, ומשרת בצבא הוד מלכותו בחזית. אמר הקיסר: אזרח כמוך ייתן שירות טוב יותר בעורף – אתה משוחרר מהחזית. כך נעשה לו נס, והשתחרר מהצבא.
🌱 מוסר השכלביטחון בה׳ אינו עצלות. הוא אומץ לתקוע כף ולהתחיל, גם כשהכיס ריק.
❤️ אהבת ה׳יהודי שיוצא עם ספר תורה לקבל קיסר, ופונדק שנפתח לכל נוסע – זו אהבת ה׳ שמתבטאת בגאווה יהודית ובחסד.
📖 מתוך ״דירת אירוח זו היא גם לזכרו של אבי המשפחה״, על פי זיכרונותיו של מאיר שפריר (שפרבר לשעבר).
מה ראה צדיק בפונדק קטן בתחנת רכבת, שבגללו שינה את כל תוכניותיו?
האדמו״ר מוויז׳ניץהאדמו״ר מוויז׳ניץ, רבי ישראל הגר, עבר פעם בתחנת הטנא עם שלושת בניו ופמליה של חסידים, ונאלץ להמתין כשעה וחצי לרכבת הבאה. הביקור תוכנן מראש: הכניסה קושטה בשלט ״ברוכים הבאים״, שולחנות כבוד נערכו בחצר, כל הבית פונה מאורחים אחרים, ויהודים מכל הסביבה באו. סבי, מאיר שפריר, זכר: ״הספקתי לתת להם שלום ולנשק את ידיהם... הם בירכו את כל המשפחה, את האכסניה ואת בעל האכסניה ובעלתה – ובוודאי ברכתם מתקיימת ותתקיים בנו״.
שבת עם הרבי מקוסובביקור אחר, בלתי מתוכנן, היה של הרבי מקוסוב, שנסע לשבות בעיר אחרת, וכל העיר חיכתה לו. כשעברה הרכבת בהטנא, עלה רבי אברהם אבא לקרון לקבל את ברכתו. הרבי ביקש לדבר איתו ביחידות, ואמר: אני רוצה לשבות אצלך בשבת זו – בתנאי שלא יתפרסם, ובצנעה ובפשטות. ענה רבי אברהם אבא מיד: ״ברוך הבא!״ הרכבת נעצרה לכמה דקות, והרבי ופמלייתו ירדו. הסבתא לא נבהלה, הפשילה שרוולים והכינה שבת – כנראה ביום חמישי לפנות ערב. ואף שלא התפרסם, באו שלושה-ארבעה מניינים במקום המניין הרגיל, ולנו בבית ואצל השכנים. השבת הייתה בשירים ובריקודים עד יום ראשון בבוקר. ואיש לא ידע מה הניע את הרבי לבטל את ביקורו בעיר שחיכתה לו, ולשבות דווקא כאן.
🌱 מוסר השכל״ברוך הבא״ מיידי, בלי לחשב, ואשה שמפשילה שרוולים בשמחה – זה בית של הכנסת אורחים.
❤️ אהבת ה׳צדיקים מרגישים מקום שבו שורה חסד, ובוחרים לשבות בו. מי שבונה בית כזה, בונה משכן קטן לשכינה.
📖 על פי זיכרונותיו של מאיר שפריר, כפי שהובאו ב״דירת אירוח זו היא גם לזכרו של אבי המשפחה״.
השואה עברה על המשפחה בניסים שלא שמענו כמותם. היו בה שבעים נפשות – אחד עשר ילדים, חתנים, כלות, ילדים ונכדים. הסבא היה מלא אמונה חזקה בבורא עולם, ובזכות זה כל המשפחה נשארה בחיים. אף אחד מאלו שהיו איתם לא נהרג בשואה. נס ופלא שאולי אין כמותו.
אחרי השואה החליט סבי, רבי מאיר שפריר ז״ל, לעלות לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. בדרך עבר את כל ארבעת החייבים להודות – חולה, אסיר, יורדי הים והולכי מדברות – וה׳ שמר עליו. הוא כתב מגילה לזכור את הניסים, והיא מובאת בספר ״לכו נרננה״.
בארץ למד חקלאות וזכה ללמוד תורה בישיבת הדרום. הוא נעשה מורה לחקלאות ואהב מאוד את אדמת ארץ ישראל, ולזכרו יצא ספר על מצוות נטיעת אילנות בארץ. אחר כך היה מנהל בית הספר ״יבנה״ בקרית אתא, מנהל ברמה שכולם אהבו. כשלא רצה לשלוח את בנותיו למוסד שלא הקפיד מספיק על המצוות, ושלח אותן למקום דתי יותר, הוא שילם על כך במשרתו. ״בורא עולם שילם לו בזכות זה בחתנים תלמידי חכמים נפלאים״. הוא המשיך ללמד במקומות אחרים, גם מורים.
🌱 מוסר השכלמי שעבר ניסים כותב אותם, כדי שהדורות הבאים יודו. וגם מסירות נפש על חינוך הילדים אינה הולכת לאיבוד.
❤️ אהבת ה׳ארבעה שחייבים להודות – והוא עבר את כולם. חיים שלמים של הודיה הם התשובה הטבעית לאהבה של בורא עולם.
📖 מתוך ״סיפורה של דירה״ ו״דירת אירוח זו היא גם לזכרו של אבי המשפחה״ של המחבר.
כשכל בנותיו של סבי התחתנו, נשארה לו דירה ריקה, והוא התחיל להפוך אותה לדירת הכנסת אורחים. הוא נתן אותה בלי שום תמורה לכל מי שבא לשבת לעיר. והמדהים מכול: הוא גם סידר מצעים לכל הבאים, וסבתי כיבסה אותם בעצמה במשך שעות רבות, בלי שום תמורה.
אחרי פטירתו שאלתי את האדמו״ר ממאקווא מה לעשות בדירה. והאדמו״ר אמר: לעשות כמו שהוא עשה – הכנסת אורחים. ומאז, ב״ה, כמעט לא הייתה שבת בלי אורחים. ״היה פשוט מדהים לראות את הסייעתא דשמיא של המקום״.
ועוד ראינו את זכויותיו: ספר שרצה להוציא ולא הצליח – יצא מהר מיד אחרי פטירתו, עם הסכמה נפלאה. ספריו, שהיו עלולים ללכת לגניזה, התבקשו ונשלחו ללומדים בכל הארץ. ואל העצים שנטע בחצר באו ילדים ויהודים רבים. ״אדם שמחפש כל חייו לעשות מצוות, ללמוד תורה ולעזור ליהודים – מזכים אותו גם אחרי פטירתו, שנכדיו וילדיו יעשו עוד מצוות ומעשים טובים״.
ביום היארצייט של סבא משה ביקשה סבתי ללמוד לעילוי נשמתו. הצעתי לעשות בביתו הכנסת אורחים לעילוי נשמתו. ובאותה שעה ביקשו בחורים לבוא, הגיעו בלילה, ושרו הרבה שירים.
המחבר כותב לאורחיו: ״קשה לנו לתת את הדירה בחינם לגמרי, כי יש הרבה הוצאות. אבל אנחנו שואפים ללכת בדרכיו של בורא עולם ושל הסבא, ולתת לאורחים כל מה שרק אפשר. ואני ממש שמח בכל שבת שבאים אורחים. יהי רצון שתזכו, ואזכה גם אני, ללכת בדרכיו של בורא עולם ולקבל כל אדם בשמחה״.
🌱 מוסר השכלהדרך הטובה ביותר לזכור צדיק היא להמשיך את המצווה שלו. דירה שנפתחת לאורחים היא מצבה חיה.
❤️ אהבת ה׳״דירה זו מזמינה אתכם לשהות בה וליהנות ממנה, ולעשות בה נחת לבורא עולם״. כל אורח שנכנס הוא עוד נחת לסבים ולבורא שאהבו.
📖 מתוך ״סיפורה של דירה״, ״סיפורי הכנסת אורחים״, ״כתבה על הדירות אירוח״ ו״דירת אירוח זו היא גם לזכרו של אבי המשפחה״ של המחבר.
שולחן ליל שבת עם גביע מיץ ענבים שתי חלות מכוסות ונרות דולקים
אברהם אמר ״מעט מים״ ו״פת לחם״, ונתן הרבה יותר. מה ההבדל בין מארח שמבטיח הרבה ועושה מעט, לבין מארח שאומר מעט ועושה הרבה?
למה לדעתכם התורה בחרה לספר דווקא על אירוח של מלאכים, שלא היו צריכים לאכול?
מה ההבדל בין לוט לאברהם? איזה מההבדלים קיים גם בבית שלנו?
החזון איש אמר שהאורח הוא כמו ״אתרוג״ בידי בעל הבית. מה המשמעות של זה למארח, ומה המשמעות לאורח?
למה הלוויה ״מרובה מן הכול״? איך אפשר לקיים אותה היום, כשהאורחים יוצאים במכונית?
כשמקבלים תשלום על אירוח – מה הופך אותו למצווה? מה הייתם מוסיפים ״מעבר למחיר״?
מתי הכנסת אורחים צריכה לוותר בשביל שלום הבית? ואיך עושים אותה כך שכל בני הבית ישמחו בה?
הקב״ה מכניס אותנו לעולמו בכל רגע, ערוך ומלא כל טוב. יהי רצון שנזכה להיות אורחים טובים אצלו, להודות על כל טרחה שטרח בשבילנו, ולפתוח את בתינו ואת לבנו לכל אדם בשמחה, כדרכו של אברהם אוהבו.