👟 שאר עינויים

הלכה א׳ – מצוות התענית

מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ואף שעיקר מצוות העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה, מפני שעל ידם האדם מתקיים, ולכן רק העובר עליהם במזיד חייב כרת ובשגגה חטאת, מכל מקום מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, שאף בהם יש עינוי. הרי שיחד עם איסור אכילה ושתייה הם חמישה איסורים: א) אכילה ושתייה, ב) רחיצה, ג) סיכה, ד) נעילת הסנדל, ה) תשמיש המיטה (משנה יומא עג, ב).

אין מצוות העינוי מחייבת לעשות דברים שגורמים צער, כמו לשבת בצהרים בשמש, אלא המצווה היא לשבות מאותם דברים שבמניעתם יש עינוי (יומא עד, ב; עו, ב – עז, ב). היסוד לכך ממה שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", למדו חכמים: שַׁבַּת שתשבתו מאכילה ושתייה, שַׁבָּתוֹן שתשבתו גם מדברים נוספים שמפרים את העינוי (יומא עד, א). עוד למדו חכמים מכך שנאמר בתורה חמש פעמים שמצווה להתענות, שצריך להתענות בחמשת הדברים הללו (יומא עו, א).

נחלקו הפוסקים בהגדרה המדויקת של חומרת ארבעת האיסורים הנוספים. יש אומרים, שהואיל ולא נאמר במפורש שהאיסור הוא לאכול ולשתות אלא נאמר וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, הרי שהמצווה מהתורה כוללת את כל חמשת העינויים, וכפי שלמדו חכמים מהפסוקים. ולדעת רוב הפוסקים, רק אכילה ושתייה אסורים מהתורה, כי בהימנעות מהם עיקר העינוי. ומכל מקום לא כתבה התורה במפורש שהמצווה היא להימנע מאכילה ושתייה אלא כתבה שהמצווה להתענות, ללמדנו שהעינוי צריך לבוא לידי ביטוי בעוד דברים, ועל פי זה אסרו חכמים את ארבעת הדברים הנוספים.

הלכה ב׳ – רחיצה

כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת הגוף אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שכוונתו להסיר את הלכלוך ולא לתענוג. וכן כאשר מחליפים חיתול לתינוק, רוחצים את המקום המלוכלך ואת הידיים בסבון, כדי להסיר את הלכלוך והזוהמה. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג (שו"ע או"ח תריג, א).

וכן כשמכינים מאכלים לילד, מותר לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג.

מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (משנה ברורה תריג, ב, שעה"צ ד).

וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במעט מים (רמ"א שו"ע או"ח תריג, ד; משנה ברורה תריג, ט).

לא ישטוף אדם את פיו ביום הכיפורים, מפני איסור רחיצה, ומפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפת מים. וגם מי שיודע שנודף מפיו ריח רע, והוא מצטער מכך מאוד – אינו רשאי לשטוף את פיו, והעצה לכך, שיצחצח את פיו במברשת יבשה.

כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, אם היא חוששת שאם לא תרחץ את פניה תתגנה על בעלה, רשאית לרחוץ את פניה, מפני שאינה רוחצת לתענוג אלא כדי שלא תתגנה.

מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, כגון מגבת שניגב בה את ידיו, ולהעבירה על עיניו ופניו כדי לנקותם מעט ולהתרענן, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה 'טופח על מנת להטפיח', היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו שתוכל ללחלח דבר אחר (שו"ע או"ח תריג, ט). בדרך כלל גם במגבונים לחים יש רטיבות של 'טופח על מנת להטפיח', ולכן אסור להשתמש בהם לתענוג ורעננות. אבל מותר להשתמש בהם כדי להסיר לכלוך וזוהמא. ואם יתייבשו עד שלא יהיה בהם 'טופח על מנת להטפיח', מותר גם להתרענן בהם מעט.

הלכה ג׳ – רחיצה של מצווה

לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע או"ח קכח, ו). אבל מי שראה קרי ביום הכיפורים, אע"פ שבכל יום הוא רגיל לטבול, ביום כיפור לא יטבול, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה. וכן נדה שיום טבילתה חל ביום כיפור, תדחה את טבילתה למוצאי הצום (שו"ע או"ח תריג, יא-יב).

בבוקר לאחר הקימה מהשינה נוטלים ידיים שלוש פעמים עד סוף קשרי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. לאחר שמתפנים בשירותים חוזרים ונוטלים ידיים ומברכים: "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית (פנה"ל תפילה ח, ד, 2). ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כפות הידיים, ביום הכיפורים נוטלים רק את האצבעות כולל קשרי האצבעות המחברים אותן לכף היד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן לנקיות והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע או"ח תריג, ב). אמנם בדרך כלל כאשר מתכוונים ליטול עד לאחר קשרי האצבעות גם מעט מכף היד נרטבת, אבל אין בזה חשש, הואיל ואין מתכוונים לכך.

הנוגע במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, נחשב כמי שנוגע במקום מטונף, ואם ירצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (משנה ברורה תריג, ה-ו; כה"ח ו; פנה"ל תפילה ה, ב). התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים, שאולי אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע באצבעו במקום מכוסה שבגופו, ואח"כ יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי שיברך בנקיות 'אשר יצר' (שו"ע או"ח תריג, ג; משנה ברורה תריג, ד).

הלכה ד׳ – סיכה ובשמים

אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או בכל דבר שנועד להזין את העור (שו"ע או"ח תריד, א). וכמובן שכל סוגי האיפורים שאסורים בשבת משום צביעה או משום ממרח, אסורים ביום הכיפורים, שכל איסורי שבת חלים ביום הכיפורים (פנה"ל שבת יד, ד).

מי שסובל מגירודים, רשאי לסוך ביום הכיפורים את עורו בשמן נוזלי (יומא עז, ב). ובתנאי שלא יהיה בזה איסור רפואה, שדין יום הכיפורים כדין שבת, וגזרו חכמים על חולה שצערו מועט, שלא ישתמש בתרופות בשבת שמא יבוא לידי שחיקת סממנים. לפיכך, מותר למי שסובל מגירודים לסוך את עורו בשמן כזה שגם בריאים לעיתים סכים בו את גופם, שסיכה זו אינה נחשבת כפעולה רפואית. ואם הגירוד מפריע לו כל כך עד שהוא ממש מצטער, מותר לו לסוך את עורו בשמן רפואי שמיוצר בבתי חרושת (פנה"ל שבת כח, ה).

אסור להשתמש בבושם או בתרסיס (דאודורנט) שנועד לתת ריח טוב בגוף, משום איסור רחיצה, שכן הם מותירים רטיבות כזו שהנוגע בה באצבעו נרטב, שזו מדרגת 'טופח על מנת להטפיח'. אבל כדי להסיר ריח רע, מותר להשתמש בו, כפי שמותר לרחוץ מקום שהתלכלך, מפני שאז הרחיצה אינה לשם תענוג או רעננות אלא כדי להסיר זוהמא וריח רע (לעיל ב). וכן מותר להתיז על העור תרסיס נגד יתושים, הואיל ואין כוונתו לתענוג אלא להגנה מיתושים.

הלכה ה׳ – נעילת הסנדל

אסור ביום הכיפורים לנעול סנדל או נעל. בעבר היה מקובל לעשות נעליים וסנדלים מעור, מפני שמחומרים אחרים לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים. ורק לצורך ביתי היו עושים לעיתים סנדלים משעם או גומי או עץ, ואנשים היו משתמשים בהם כנעלי בית. ועניים שהיו רגילים ללכת יחפים, היו לפעמים משתמשים בהם כשהדרך קשתה עליהם. והתעוררה שאלה, האם מותר ללכת בסנדלים שאינם מעור ביום הכיפורים.

יש ראשונים שאסרו ללכת בסנדלים מעץ, מפני שההולך בהם אינו מרגיש את קושי הארץ, אבל התירו סנדלים משעם וגומי, מפני שההולך בהם מתענה, מפני שהוא מרגיש בכף רגלו את קושי הדרך (רש"י, רמב"ם, תוס' ורי"ו).

ויש ראשונים שהתירו כל סנדל ונעל שאינם עשויים מעור, מפני שכל עוד הם אינם עשויים מעור, אין הם נחשבים נעליים או סנדלים, אלא מעמדם כמעמד מלבוש, וממילא אין איסור ללכת בהם ביום הכיפורים (רמב"ן, רא"ש, רשב"א). וכן הורו רוב האחרונים למעשה (שו"ע או"ח תריד, ב).

אולם נראה בבירור, שדעתם התבססה על המציאות לפיה כל הסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים וסנדלים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, בכל נעל או סנדל שרגילים ללכת במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים או חצץ, אסור ללכת ביום הכיפורים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים.

ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים טובות מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בנעליים נוחות כל עוד לא היו מעור או מחומר סינטטי דמוי עור, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים.

לפיכך, אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. (ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הסומכים עליהם).

הלכה ו׳ – היתרים בנעילת הסנדל

מותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ – לנעול נעליים (שו"ע או"ח תריד, ג).

מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו – לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט, לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע או"ח תריד, ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר צריכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.

מי שנצרך למדרסים וסובל מאוד כשאינו עומד עליהם, גם אם המדרסים שלו עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה, ולהשתמש בהם ביום הכיפורים. וזאת משום שאין ייעודם של המדרסים לתענוג אלא להסרת צער מיוחד (חלקת יעקב ב, פג).

הלכה ז׳ – תשמיש המיטה

העינוי החמישי הוא תשמיש המיטה. כדי להתרחק מהעבירה, צריכים בני הזוג לנהוג כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו"ע או"ח תרטו, א; משנה ברורה תרטו, א).

כתבו כמה מראשוני אשכנז שיש להיזהר שלא לאכול בערב יום הכיפורים מאכלים שעלולים לגרום לראיית קרי (רמ"א תרח, ד). וכיום אין ידוע לרופאים איזה מאכלים גורמים לכך, ולכן אין חובה להיזהר שלא לאכול מאכלים אלו. נכון לצעירים להיזהר שלא ישנו באופן שידוע להם שעלול לגרום לראיית קרי. ורבים נוהגים לומר לפני השינה ארבעה פרקים ראשונים מתהילים לסגולה נגד מקרה לילה (משנה ברורה תריט, יד).

הלכה ח׳ – קטנים

משעה שהקטנים מגיעים לגיל חינוך, היינו לגיל שבו הם מבינים את מצוות יום הכיפורים, מחנכים אותם שלא לרחוץ ולא לסוך ולא לנעול את הסנדל. בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ויש מהדרים לחנכם שלא לנעול סנדל כבר מגיל שלוש.

בנוסף למצווה לחנך את הקטנים למצוות התענית, אסור לגדולים להכשיל קטנים אפילו בני יומם בדבר אסור. שכשם שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בשרצים ודם, או לטמא כהן קטן, כך אסור לגדולים לרחוץ ולסוך ולהנעיל סנדל לתינוקות (פנה"ל שבת כד, ב). אבל כאשר יש בכך צורך רפואי מסוים, מותר לרחוץ או לסוך את הקטן. ואין בזה איסור רפואה שגזרו חכמים בשבת וחג, מפני שלצורך חולי או מיחוש של קטן, התירו חכמים את האיסורים שקבעו לגדולים (שם ו). וכן כאשר הקטן עלול להינזק בלא נעליים, מותר להנעיל לו נעליים.

לגבי הצום, אי אפשר לחנך את הקטנים מגיל חמש או שש לצום, מפני שהם עדיין חלושים, והצום עלול להזיק להם. לכן ממתינים עד שיגיעו לגיל תשע, ומשיגיעו לגיל תשע מתחילים לחנך את הבנים והבנות הבריאים לצום שעות, שאם היו רגילים לאכול תמיד בשעה שמונה בבוקר, יאכלו ביום הכיפורים לקראת הצהרים. ואם הם חלושים, אין מחנכים אותם לכך מגיל תשע אלא רק מגיל עשר.

מגיל אחת עשרה מחנכים את הבנים והבנות לצום יום שלם, ואם הם חלשים יכולים להקל ולצום עד הצהרים בלבד.

בגיל שתים עשרה הבנות חייבות לצום מהתורה. והבנים צריכים לצום מדברי חכמים, כדי להתחנך למצווה. וגם בן שהוא חלוש, צריך להתאמץ לצום יום שלם. אמנם אם הבן חולה, למרות שאין במחלתו סכנת נפשות, כיוון שעוד לא הגיע לגיל מצוות, אינו חייב לצום, וישתדל לצום עד הצהרים. ומגיל שלוש עשרה, גם הבנים חייבים לצום מהתורה.

רבים נוהגים לעודד ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך שלא יאכלו וישתו בלילה. ואף שיש סוברים שאין ראוי להחמיר בזה, כך נוהגים רבים כדי לחנך את הקטנים להשתתף קצת בצום. אלא שאם הקטנים מבקשים לאכול או לשתות – יש לתת להם (אלף המגן תרטז, ה).

רבים סברו שלפני גיל תשע, צריך למנוע מהקטנים לצום אפילו מספר שעות במשך היום, שמא יסתכנו בנפשם (רמ"א תרטז, ב). אולם רוב הילדים רוצים לצום כמה שעות עוד לפני הגיעם לגיל תשע, וכיוון שהרופאים סבורים שאין בזה סכנה, נוהגים רוב ישראל לתת להם לצום מספר שעות בבוקר, ואין צריך לבטל את מנהגם (אשל אברהם בוטשאטש עפ"י רש"י).