🫓 הלכות מצה

הלכה א׳ – מצוות אכילת מצה

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ואף שנאמר (שם, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם, שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזה המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב – רשאי.

בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא 'רשות' (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך 'על אכילת מצה', אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח 'רשות', כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. לפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכן נהג הגר"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

הלכה ב׳ – מצה שמורה

מצווה לשמור את המצות שלא יחמיצו, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת". והכוונה למצות שאוכלים לשם מצווה בליל פסח, שנאמר בפסוק הבא: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ודין שאר המצות שאוכלים בפסח כדין שאר המאכלים, שכל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שיש בהם חמץ – מותר לאוכלם. אבל את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר נצטווינו לשמור באופן מיוחד בשמירה יתירה, והן נקראות 'מצות שמורות'.

ומאימתי צריכים לשומרן? לכתחילה מעת קצירתן. ונוהגים לקצור את החיטים בעודן לחות מעט, שאם יתייבשו לגמרי, וירד עליהן הרבה גשם, יחמיצו. וכן אח"כ כשיאחסנו את גרעיני החיטה, יקפידו לאחסנם במקומות שאין חשש שיבואו במגע עם מים.

ואפשר לצאת ידי מצוות אכילת 'מצות שמורות' גם במצות שנשמרו משעת טחינה. שכל זמן שאין סימן חימוץ בחיטים ולא הורעה חזקתן, אין לחוש שמא נרטבו והחמיצו, אלא שאין זו המצה השמורה המהודרת, מפני שנשמרה רק משעת הטחינה.

בשעת הדחק, כשאין שם קמח שנשמר משעת טחינה, אפשר לקחת קמח רגיל מהשוק, ולקיים את מצוות השמירה מעת הלישה (שו"ע או"ח תנג, ד). וגם אם רגילים באותו מקום לשטוף מעט את החיטים לפני הטחינה, עדיין אפשר בשעת הדחק ליקח קמח מן השוק, שכן מן הסתם בשטיפה קצרה החיטים עדיין לא החמיצו. אבל אם רגילים להשרותן מעט במים, אסור ליקח קמח מן השוק, מפני שהוא בחזקת חמץ (משנה ברורה תנא, כד). לכן למעשה אין לקנות קמח בחנויות בלא השגחה לפסח, משום שפעמים רבות משרים את החיטים במים, ויש חשש שהחמיצו.

למעשה, נוהגים כיום להדר במצות שמורות, וקונים לליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה, ובהן מקיימים את מצוות אכילת המצה. וכל כך נשתרש מנהג ההידור, עד שלמצות שמורות משעת טחינה קוראים מצות לא שמורות, למרות שלהלכה הן נחשבות שמורות, ואפשר לקיים בהן את מצוות אכילת המצה.

הלכה ג׳ – האם השמירה צריכה כוונה לשם מצווה

שתי משמעויות לשמירת המצות לצורך קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האחת, להוסיף שמירה מיוחדת מחימוץ. והשנייה, כוונה, שעשיית המצה תהיה לשם מצת מצווה. לפיכך, צריכים להקפיד ללוש ולאפות את המצות על ידי יהודים בני מצווה, שאפשר לסמוך עליהם שיכוונו לשם מצת מצווה, ולא על ידי גויים, קטנים או שוטים, שאי אפשר לסמוך עליהם שיכוונו כראוי (שאילתות, רשב"א).

ויש חולקים על המשמעות השנייה, ולדעתם המצווה לשמור את המצות מחייבת רק שמירה יתירה מחימוץ עבור מצת מצווה, אבל אין צורך שעצם עשיית המצה תהיה בכוונה. לכן גם גויים וקטנים כשרים ללישת ואפיית מצת מצווה, ובתנאי שיהודי מבוגר ישגיח עליהם שיזדרזו במלאכתם ובצקם לא יחמיץ, והשגחתו תהיה לשם מצת מצווה (רא"ה).

למעשה, בעת הלישה צריך להקפיד על שתי המשמעויות של השמירה, ולכן צריך להקפיד שיהודים ילושו ויאפו את מצות המצווה בזהירות כדי שהבצק לא יחמיץ, ובנוסף לכך יכוונו שעשייתם תהיה לשם מצת מצווה. אבל בעת הקציר והטחינה אפשר להסתפק במשמעות הראשונה, ולכן אפשר לקצור ולטחון את החיטים על ידי גויים, ובתנאי שיהודי יעמוד על גבם וישגיח על מלאכתם, שלא יארע בה חימוץ (שו"ע או"ח תס, א; משנה ברורה תס, ג; שעה"צ ד).

לכתחילה יש לומר בפה בתחילת העיסוק במצות, שהכל נעשה לשם מצת מצווה, ואם רק חשב על כך – יצא בדיעבד (באו"ה תס, א, עפ"י פמ"ג). ויכוון לשם מצת מצווה שאוכלים בליל הסדר, ואם כיוון לשם מצה של פסח, יצא ידי חובה (שועה"ר תנג, יד).

הלכה ד׳ – כשרות מצות יד ומצות מכונה למצוות אכילת מצה

מעת שהחלו לייצר מכונות לאפיית מצות התעוררה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, והמחלוקת נסובה על שתי שאלות: א) האם המצות המיוצרות בהן כשרות ללא חשש חימוץ? ב) אם אפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה בליל הסדר?

לגבי חשש החימוץ, הוסכם שהכל תלוי בטיב המכונה וההשגחה, ולכן כל זמן שיש משגיחים המפקחים שלא יהיה בהם חשש חימוץ – המצות כשרות. וכן נוהגים צדיקים ויראים לאכול בפסח מצות מכונה.

אולם השאלה השנייה עדיין שנויה במחלוקת. יש אומרים, שהמצווה לשמור את המצות מחייבת שכל תהליך הלישה והאפייה יעשה בכוונה מפורשת לשם מצת מצווה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות מכונה.

ודעת רוב הפוסקים שאפשר לצאת ידי חובה במצות מכונה מכמה טעמים. ראשית, כפי שלמדנו, יש סוברים שמצוות השמירה מחייבת לשמור שלא יהיה שם חימוץ, ואין זה משנה אם השימור נעשה תוך עשייה בידיים או בהשגחה על פעולת המכונה (עפ"י רא"ה). ועוד, שהאדם הוא שמפעיל את המכונה, ואם יפעיל אותה לשם מצת מצווה, ממילא כל פעולותיה יעשו לשמה.

למעשה, אפשר לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר גם במצות מכונה. ורבים מהדרים לקיים את המצווה במצות יד שנאפו בהשגחה טובה. ואין צורך לאכול בכל סעודת ליל הסדר מצות יד, אלא ההידור הוא לאכול את אותם שיעורי כזית שנצטוונו לאכול לשם מצווה ממצות יד (כמבואר בהמשך טז, כב-כה).

הלכה ה׳ – האם ראוי לאכול בכל הפסח מצות שמורות

המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטווינו לאכול בליל ט"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצות המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מותר לאכול מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו שמירה יתירה לשם מצת מצווה. לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות.

אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. שני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, אולם האוכל מצות מקיים מצווה (כמבואר בהלכה א), ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו (בהלכה ב) שמצד הדין יוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה.

הטעם השני, מפני חשש חמץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח – המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שכמה מגרגירי החיטה החמיצו. לפי זה יש מקום להידור זה של אכילת מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח.

ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים.

לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

הלכה ו׳ – מים שלנו

אסרו חכמים ללוש את המצות של פסח במים פושרים, משום שהחמימות מזרזת את תהליך החימוץ, ואם לא יזדרזו מאוד בלישת המצות ואפייתן – יש חשש שיחמיצו. ואפילו במים צוננים רגילים המצויים בבורות ובמעיינות אסרו ללוש את הבצק, שמא התחממו מהקרקע שקלטה את חום השמש. ולכן הצריכו לשאוב את המים מבעוד יום ולהלינם במשך הלילה במקום קריר. מים אלו נקראים 'מים שלנו', ומהם מכינים מצות לפסח (שו"ע או"ח תנה, א, ג).

בארצות חמות התעוררה בעיה, שבכל מקום שישהו את המים – יתחממו מעט, ואדרבה אם ישהו את המים במעיינות ישארו פחות חמים. ונפסק להלכה שאע"פ כן עליהם להלין את המים כתקנת חכמים, ואם המים התחממו מעט, יש להניחם במקררים או בחדרי קירור (מקראי קודש פסח ב, ז).

יש סוברים שאין לקחת מים מן הברז ולהלינם לילה לצורך אפיית המצות, מפני החשש שמא המים באו ממאגרים מגולים שהתחממו בשמש, ועוד, שיש חשש שהכלור המעורב במים עלול לזרז את החימוץ (שערים מצויינים בהלכה קט, ג). אמנם למעשה אין חוששים לזה, ורק מקצת מהמדקדקים במצות יד מהדרים לשאוב את המים מבארות או מעיינות, אבל במפעלי מצות המכונה נוהגים ליקח מים מהברז, ומסננים אותם היטב, ומשהים אותם במקום צונן כל הלילה, והם 'מים שלנו' (וכן נהג מו"ר הרצי"ה להכין מים שלנו מהברז).

הלכה ז׳ – שמירה מחימוץ בעת הלישה

טוחנים את הקמח למצות לפחות יום לפני לישתו, מפני שהטחינה מחממת מעט את הקמח, ואם לא ימתינו יום, יש יותר חשש שהעיסה תחמיץ (שו"ע או"ח תנג, ט).

אין נותנים מלח או פלפל בעיסה, מפני שאולי יגרמו לחימום העיסה ולהגברת הסיכון שתחמיץ (שו"ע או"ח תנה, ה-ו).

אין לשים לכתחילה יותר משיעור חלה (בערך קילו וחצי) בבת אחת, מפני שקשה לאדם אחד ללוש היטב ובזריזות כמות גדולה, ויש חשש שחלקים בעיסה יחמיצו. בדיעבד אם לש כמות גדולה יותר, כל זמן שלא שהתה שמונה עשרה דקות ולא נתגלו בה סימני חימוץ – המצה כשרה (שו"ע או"ח תנו, א-ב).

כאשר כמה אנשים עוסקים בלישה, עריכה ורידוד הבצק, לדעת כמה פוסקים אפשר ללוש כמויות גדולות יותר, וכן נהגו רבים. ואע"פ כן, לכתחילה ראוי להחמיר שלא ללוש יותר משיעור שאמרו חכמים (משנה ברורה תנו, ז).

כשהלישה נעשית על ידי מכונה, נוהגים לכתחילה ללוש עיסות גדולות.

אין ללוש את הבצק במקום חם, מפני שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך אין ללוש במקום השמש, וביום שרב אין ללוש בחוץ וסמוך לחלונות, מפני שאף שרוב קרני השמש מוסתרות בעננים, מכל הרקיע קורן חום רב. וכמובן שאין ללוש במקום שמתחמם מהתנור (שו"ע או"ח תנט, א). בדיעבד אם לשו במקום חם ולא ראו בבצק ובמצה סימני חימוץ – המצה כשרה (שו"ע או"ח תנט, ה).

לכתחילה אין להניח את העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד (שו"ע או"ח תנט, ב). כאשר ידיו של הלש התחממו, יצנן אותן במים קרים. ויש מדקדקים בכל מקרה לצנן את ידיהם במים מפעם לפעם במשך הלישה (משנה ברורה תנט, כז).

הלכה ח׳ – דינים נוספים במצות

יש לחמם את התנור היטב, כדי שמיד לאחר שיכניסו את הבצק לתוכו יתחיל להיאפות, שאם החום יהיה חלש הבצק עלול להחמיץ קודם שיאפה. וכן ברור שאין לאפות בחום השמש, ואם עבר ואפה, אף שהחום היה חזק מאוד וברור שהבצק לא החמיץ, אין יוצאים במצה זו ידי מצוות אכילת מצה, מפני שהמצה נקראת לחם עוני, והנאפה בחמה אינו נקרא לחם (שועה"ר תסא, ו).

אבל אין צורך לאפות את המצות על ידי להבות האש דווקא, אלא גם כאשר הלהבות בוערות מתחת לפלטה של מתכת או חרס, כיוון שהפלטה רותחת – אפשר לאפות עליה (שו"ע או"ח תסא, ב).

וכן מותר לאפות בתנור חשמלי שגופי החימום שלו מתלהטים, והרי זה כאש. אבל לגבי מצות שנאפו במיקרו-גל יש ספק, כי יש סוברים שהן פסולות למצוות אכילת מצה, מפני שלא נאפו באש (לרשז"א פסולות, ולרב ישראלי כשרות, מקראי קודש הררי עמ' שלה).

אין מעטרים את המצה בציורים, שמא ישהו כדי לצייר עליה, ובינתיים תחמיץ. אין עושים בפסח מצה עבה טפח (7.6 ס"מ), שיש לחשוש שהאש לא תשלוט בתוכה כראוי ותחמיץ (שו"ע או"ח תס, ד-ה). אבל מותר לעשות מצה שעובייה מעט פחות מטפח.

מנהג יוצאי אשכנז לעשות מצות דקות וקשות, שבאופן זה האש שולטת בהן היטב ואין כמעט חשש שיהיה בהן חמץ (עי' רמ"א תס, ד). ויש מיוצאי ספרד שנהגו לעשותה בעובי אצבע, ויש שנהגו לעשותה רקיקים כמנהג יוצאי אשכנז, מפני שרגילים לאפותם לפני הפסח, ואם לא יהיו רקיקים לא יישמרו כראוי (כה"ח תס, מד).

אין יוצאים ידי חובה במצה גנובה או גזולה (שו"ע או"ח תנד, ד). לפעמים הקונה לוקח את המצות לרשותו בלא לשלם, ואם המוכר גילה דעתו שהוא רוצה לקבל את התשלום מיד, הקונה צריך להקפיד לשלם לו כפי שביקש. ואם המוכר מחזר אחר הקונה כדי שישלם עבורן, והקונה דוחה אותו ב'לך ושוב', אין הקונה יוצא באותן המצות ידי חובה, מפני שאינן שלו (משנה ברורה תנד, טו).