שמחת הפורים מבטאת את הקדושה הנצחית שבישראל, שאף כי לעיתים היא נסתרת על ידי החטאים, מכל מקום אין היא זזה ממקומה, וישראל אף שהם חוטאים נקראים בנים למקום, והקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.
באותה התקופה עם ישראל היה שרוי במצב קשה מאוד, בית המקדש הראשון נחרב וישראל גלו מארצם, ואמנם כבר הוכרזה הצהרת כורש לפיה הותר ליהודים לחזור לארצם, אולם רק מעטים עלו. האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. ובשושן הבירה, יהודים השתתפו בסעודת המלך אחשוורוש וראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש, שנפלו בשבי האויב בעת החורבן, ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע. נדמה היה כי החזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל הולך ונגוז, לא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון, העם היהודי כבר לא יביא את דבר ה' לעולם.
אז התעורר בשמים קטרוג נורא על ישראל, שאחר שה' בחר בהם מכל האומות ונתן להם את תורתו והשרה את שכינתו בתוכם, הם נוהגים כגויי הארץ, משתחווים לצלם ואינם עולים לארצם לבנות את בית המקדש. במקביל, כנגד זה על פני האדמה קם המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא היתה כמותה בעולם – "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג).
אגב, היו יהודים שטענו כנגד מרדכי, שהוא גרם לגזירה, בזה שעמד בשער המלך ולא הסכים לכרוע ולהשתחוות להמן הרשע, ובכך עורר את חמתו כנגד כל היהודים (אסתר ג, ב-ו).
והנה התברר שהקב"ה מסבב הסיבות, וכבר הקדים תרופה למכה בלקיחת אסתר לאחשוורוש, וכך יכלו מרדכי ואסתר להפר את עצת המן. ונהפוך הוא, במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי, ונעשתה תשועה לישראל, וקרנם התרוממה בין העמים, ונתעוררו בישראל הכוחות לעלות לארץ ישראל וליישבה ולבנות את בית המקדש השני.
כשנתבונן יותר לעומק, נמצא כי גזירת המן הרשע עוררה את הסגולה שבישראל. על ידי הגזירה התברר כי ישראל דבקים באמונתם במסירות נפש, שהרי יכלו להיטמע בין הגויים ולהינצל מגזירת ההשמדה, ואע"פ כן לא ניסו להימלט מגורלם היהודי. להיפך, מתוך הגזירה חזרו בתשובה, והתחזקו באמונה ובשמירת התורה והמצוות.
וכל כך גדולה היתה אותה השעה, עד שאמרו חכמים, שישראל חזרו וקבלו עליהם את התורה בימי אחשוורוש. וקבלתם אז היתה במידה מסוימת גדולה מקבלת התורה בהר סיני. כי בזמן מתן תורה, קיבלו את התורה מתוך כפייה, שנאמר (שמות יט, יז): "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", אמרו חז"ל (שבת פח, א): "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. (מודעא היא הודעת ביטול, שכיוון שקבלו את התורה בכפייה אין עליהם חובה לקיימה). אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, קיימו מה שקיבלו כבר".
רבים ביארו שכפיית ההר כגיגית היתה במובן רוחני, שאחר כל הנסים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף והגילויים הנוראים שבמעמד הר סיני, לא היתה כלל אפשרות שישראל לא יקבלו את התורה. אולם עדיין נותרה השאלה האם גם אח"כ, כאשר עם ישראל יתרחק מהאותות והמופתים, ימשיך להיות קשור לה' ותורתו. אכן היו עליות וירידות, עד שהגיעו ימי הפורים, בהם התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה מוחלט. מתוך הגזירה הנוראה התברר לכל ישראל שמחיר אמונתם עלול להיות כבד מנשוא, ואע"פ כן, בלא שום כפייה, בחרו להישאר דבוקים באמונתם, לחזור בתשובה, להתפלל אל ה' ולהתחזק בקיום תרי"ג המצוות, ולא זו בלבד, אלא שלאחר שניצלו עוד הוסיפו ותקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים.
מתוך כך זכינו לבניית בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהיה המפעל הרוחני העיקרי שבתקופת הבית השני.
אף שהשמחה על ההצלה היתה עצומה, מתחילה לא היה ברור כיצד צריך לציין זאת. שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות", שיכתבו את מעשה הפורים ויכללוהו בכתבי הקודש שבתנ"ך. ועוד ביקשה אסתר מחכמים: "קבעוני לדורות", שיקבעו את יום הפורים כיום שמחה ומקרא מגילה לדורות. בתחילה התלבטו חכמים בזה, הן מצד שהדבר עלול לעורר קנאה מצד אומות העולם שיראו שישראל שמחים במפלתם, והן מצד שהסתפקו אם יש מקום להוסיף ולכתוב עוד פעם בכתובים על מלחמת ישראל בעמלק. עד שלבסוף למדו מרמזי הפסוקים שיש מקום לכתוב שוב על המלחמה בעמלק, וכתבו אנשי כנסת הגדולה את מגילת אסתר ברוח הקודש, וקבעו את פורים לדורות (מגילה ב, א; ז, א; ב"ב טו, א).
אנשי כנסת הגדולה הם בית הדין הגדול שהיה בראשית תקופת בית המקדש השני, והיו בו מאה ועשרים זקנים, וביניהם נביאים וחכמים, ומהם: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, עזרא הסופר, נחמיה בן חכליה, מרדכי וזרובבל בן שאלתיאל. מרדכי הוא מרדכי היהודי. ועזרא הסופר היה החשוב שבהם, עד שלפעמים אנשי כנסת הגדולה נקראים בית דינו של עזרא הסופר. והם היו בית הדין הגדול שייסד את התקנות הגדולות הראשונות שנחשבות כמצוות מדברי חכמים, ומכוחם נמשכה פעולתם של חכמי תורה שבעל פה.
נס פורים נחשב לנס האחרון שניתן להיכתב בתנ"ך, וכפי שאמרו חז"ל (יומא כט, א): "אסתר סוף כל הנסים". בכתיבת מגילת אסתר נחתם למעשה התנ"ך.
פורים הוא החוליה המקשרת שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכך אכן מעמדן של מצוות הפורים, שהן מצוות מ'דברי קבלה', שהוא מעמד ביניים בין מצווה מהתורה שבכתב למצווה מדברי חכמים. מצד אחד אינן במעלת המצוות שכתובות בחמישה חומשי תורה, ומצד שני אינן כמעמד מצוות מדברי חכמים, שכן מגילת אסתר נכללת בכתובים. ונחלקו הראשונים מה הדין במצב של ספק בדיני פורים, האם ההלכה להחמיר כדין מצווה מהתורה, או שההלכה להקל כדין מצווה מדברי חכמים.
שבע מצוות ישנן בפורים. מתוכן ארבע מיוחדות לפורים, והן: א) קריאת המגילה. ב) משלוח מנות איש לרעהו. ג) מתנות לאביונים. ד) משתה ושמחה. ועוד שלוש מצוות מדברי חכמים, שכמותן יש גם בימים טובים אחרים: א) קריאת התורה (לגברים). ב) הזכרת היום באמירת 'על הניסים' בתפילה וברכת המזון. ג) איסור הספד ותענית.
הלכה מיוחדת ישנה בפורים, שיש לו שני תאריכים: ברוב המקומות עושים את הפורים ביום י"ד באדר, ובכרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון ובשושן עיר הבירה של אחשוורוש, עושים את הפורים ביום ט"ו באדר.
החילוק שבין המקומות מבוסס על מעשה הנס: גזירת המן הרשע היתה שביום י"ג לחודש אדר יוכלו כל שונאי ישראל להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים שבכל העולם. ואף לאחר עלייתם המופלאה של מרדכי ואסתר, לא נתבטלה הגזירה, מפני שהחוק היה, שכל גזירה שנכתבה ונחתמה בטבעת המלך שוב אינה בטלה. ולכן כל מה שיכלו לעשות היה, לחתום בטבעת המלך פקודה נוספת, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם.
ואכן עד ליום י"ג באדר לא היה ברור היאך יתפתחו העניינים, אמנם כבר הותר ליהודים להתגונן ללא הפרעה מצד חיילי הצבא הפרסי, אבל מי יודע אם יצליחו להתגבר על שונאיהם. כשהגיע י"ג לחודש אדר, נפל פחד היהודים על שונאיהם והצליחו להכותם. וביום שלאחר מכן, בי"ד באדר, נחו מהקרב ועשו אותו יום משתה ושמחה. אבל בשושן הבירה היו שונאי ישראל מרובים, וביום אחד לא הצליחו היהודים להרוג את כולם. לכן באה אסתר המלכה אל המלך אחשוורוש וביקשה שתינתן ליהודים רשות לנקום בשונאיהם יום נוסף. לאחר שהסכים, המשיכו היהודים שבשושן הבירה להרוג בשונאיהם גם ביום י"ד, ובט"ו באדר נחו היהודים בני שושן מהקרבות, ועשו אותו יום משתה ושמחה.
וכיוון שכבר מתחילה עשו את הפורים בשני ימים שונים, תקנו לציין זאת בכל הדורות. שבכל המקומות יעשו את הפורים ביום י"ד, ובשושן הבירה שבה הנס היה יותר גדול, שבה התרחשו כל המעשים שבמגילה, ובה נקמו היהודים בשונאיהם במשך יומיים, יעשו את הפורים ביום ט"ו. ותקנו שבכל הערים החשובות, כדוגמת שושן הבירה, יהיו עושים את הפורים ביום ט"ו, והביטוי לחשיבות העיר שהיא מוקפת חומה כמו שהיתה שושן.
אלא שבאותו הזמן היתה ארץ ישראל חריבה, ואם היו קובעים את התקנה לפי אותו הזמן, היה יוצא שבכל ארץ ישראל לא תהיה אפילו עיר אחת מוקפת חומה שיעשו בה את הפורים ביום ט"ו באדר. על כן, מפני כבודה של ארץ ישראל, תקנו שכל הערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אם עתה הן חריבות, יעשו את הפורים ביום ט"ו, וכל הערים שלא היו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, יעשו את הפורים בי"ד, זולת שושן הבירה, שלמרות שנוסדה לאחר מכן, הואיל והתרחש בה הנס, עושים בה את הפורים בט"ו.
כיום ירושלים היא העיר היחידה שעושים בה את הפורים בט"ו, כי רק לגביה יש מסורת ברורה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ויש ערים שיש לגביהן ספק. ואפילו על מקום שושן הבירה התעורר ספק. ודינים אלה יבוארו בהמשך בפרק יז.
הכל חייבים במקרא מגילה, גברים, נשים וגרים. והשומע את קריאת המגילה יוצא ידי חובה, ובתנאי שישמע את הקריאה ממי שחייב במצווה, אבל השומע מקטן שאינו חייב במצוות, לא יצא (שו"ע או"ח תרפט א-ב).
עיקר עניינה של מצוות קריאת המגילה לפרסם את הנס, ולגלות ולהודיע שה' הוא מנהיג את העולם ומשגיח עליו, ומכוון את הכל לטובה, ואפילו הצרות הנוראות ביותר מתהפכות לבסוף לטובה. ומתוך כך תתחזק האמונה בלבבות, ונפעל יותר לגילוי שמו יתברך ולתיקון העולם.
וכל כך חשובה הקריאה ברוב עם כדי לפרסם את הנס, עד שאפילו הכהנים שעבדו בבית המקדש, היו דוחים את הקרבת קרבן התמיד של שחר כדי לשמוע את מקרא המגילה יחד עם הציבור, ורק לאחר מכן היו מקריבים את התמיד. וכן תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, למרות שהם יכולים לקרוא את המגילה במניין במקום תלמודם, מבטלים מלימודם כדי ללכת לבית הכנסת ולשמוע את המגילה יחד עם הציבור ברוב עם (מגילה ג, א).
לפיכך, בית כנסת שרגילים לקיים בו בכל יום כמה מניינים, ראוי שבפורים יתאספו כולם יחד לקריאת המגילה ברוב עם. אמנם מי שרגיל להתפלל בבית כנסת קטן, למרות שמספר המתפללים בו מועט, אינו צריך לבטל את קביעותו כדי לשמוע מקרא מגילה בבית כנסת גדול, ובתנאי שישמע את קריאת המגילה במניין (שו"ע או"ח תרפז, ב, ח"א, משנה ברורה ז, שעה"צ ח, י).
ורק בדיעבד, כשאין אפשרות לקוראה במניין, אפשר לקיים את המצווה ביחיד ובברכה (רמ"א ושו"ע או"ח תרצ, יח).
חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור לקוראה ביום. והטעם, כמו שזעקו בעת צרתם אל ה' ביום ובלילה, כך צריך לקרוא את המגילה ביום ובלילה (מגילה ד, א; רש"י שם).
קריאת המגילה בלילה זמנה כל הלילה, מצאת הכוכבים ועד עמוד השחר. וקריאת היום זמנה כל היום, מהנץ החמה (ובדיעבד מעמוד השחר) ועד שקיעת החמה. וזריזים מקדימים למצוות וקוראים את הקריאה של לילה מיד אחר תפילת ערבית, ואת הקריאה של יום מיד אחר תפילת שחרית (שו"ע או"ח תרפז, א; תרצג, א, תרצג, ד).
אסור לאכול או לישון קודם קריאת המגילה של לילה. אבל ללמוד תורה מותר. מי שקשה לו להמשיך בצום תענית אסתר עד אחר קריאת המגילה, רשאי לשתות לפני קריאת המגילה, ובתנאי שלא ישתה שתייה משכרת. וכן מותר למי שרעב לאכול אכילת ארעי לפני קריאת המגילה, היינו פירות בלא גבול, ומזונות עד שיעור כביצה (שו"ע או"ח רלב, ג; משנה ברורה רלב, לה. רמ"א תרצב, ד, מ"א ז, משנה ברורה יד-טו).
וכן הדין לפני קריאת מגילה של יום. אלא שהואיל וזמנה סמוך לתפילת שחרית, ממילא צריך להיזהר בכל האיסורים שלפני שחרית, שהם חמורים יותר. ומכל מקום, מי שכבר התפלל שחרית ועדיין לא קרא את המגילה, לא יאכל לפני שיקיים את המצווה. ובשעת הדחק, מותר לו לאכול אכילת ארעי לפני שישמע את המגילה. גם לאשה אסור לאכול לפני שתשמע את קריאת המגילה. ואם היא רעבה, מותר לה לאכול אכילת ארעי אבל לא אכילת קבע (משנה ברורה תרצב, טו-טז. במקום שיש צורך גדול מאוד, תוכל לבקש ממישהו שיזכיר לה, ותוכל לאכול סעודת קבע לפני קריאת המגילה).
לדעת כמה מגדולי הראשונים, עיקר מצוות הקריאה ופרסום הנס הוא ביום, כמו שאר מצוות הפורים שמצוותן ביום. ועל כן צריכים לדקדק יותר בקריאת היום, וכן צריך להתאמץ יותר שתהיה ברוב עם, ולכל הפחות במניין.
לדעת רש"י ורמב"ם, נשים חייבות במקרא מגילה כגברים, ואשה יכולה לקרוא לבני ביתה את המגילה. לעומת זאת דעת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל, שחיוב הנשים שונה מחיוב הגברים, שגברים חייבים במקרא מגילה, ואילו נשים חייבות בשמיעת מגילה בלבד. לשיטה זו אשה אינה יכולה להוציא את בעלה בקריאתה. בשו"ת 'אבני-נזר' (או"ח תקיא) פירש שטעם ההבדל נובע מכך שנשים צריכות לשמוע מגילה רק כדי לפרסם את הנס, ולכן חיובן בשמיעת המגילה ולא בקריאה. ואילו גברים מצווים גם בפרסום הנס וגם בזכירת עמלק כדי להתעורר למחייתו, ולכן הגברים מצווים גם בקריאת המגילה.
כיוון שהדין שנוי במחלוקת שקולה בין הראשונים, הורו רוב האחרונים שאשה לא תוציא איש ידי קריאת המגילה. ורק בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות שהאיש יקרא לעצמו או ישמע מאיש אחר, תקרא לו אשה, כדי שיצא ידי המצווה לפי הסוברים שאשה יכולה להוציא איש.
אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן. ואמנם יש אומרים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות, מפני שדין קריאת המגילה לנשים רבות כדין קריאת התורה, וכשם שאשה אינה קוראת בתורה כך לא תקרא לנשים רבות מגילה. ויש אומרים, שכאשר הקריאה נעשית עבור נשים אין מברכים עליה (בן איש חי ש"א תצוה א, כה"ח תרפט, יט). אולם העיקר כדעת רוב רובם של הפוסקים, שאשה יכולה להוציא נשים אחרות בקריאת המגילה, ותברך בתחילה כנוסח הגברים. ואם הן עשר נשים, הקוראת תברך אחר הקריאה את ברכת 'הרב את ריבנו'. והרוצות להדר לצאת ידי כל הדעות, ישמעו את קריאת המגילה מגבר. ואם אפשר, ישמעו את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הנס מתפרסם יותר.
כאשר גבר קורא לנשים את המגילה, המנהג הרווח שהקורא מברך עבור כולן, ואם הן עשר, יברך בסוף 'הרב את ריבנו'. ויש נוהגים שאשה אחת תברך עבור כולן. ושני המנהגים כשרים.
מצווה לחנך את הילדים למצוות, ומשעה שהבן או הבת הגיעו לשלב שבו הם מבינים את המגילה ויכולים לשמוע את כל קריאתה כהלכה, צריך לחנכם לכך. ואין הדבר תלוי בגיל אלא בהתפתחות האישית של כל ילד וילדה. וכיוון שמשך קריאת המגילה ארוך, רבים מהילדים מגיעים לשלב שבו הם יכולים לשמוע את כל המגילה כהלכתה לאחר גיל תשע.
מנהג טוב להביא לבית הכנסת לשמיעת המגילה גם קטנים יותר, כבני חמש או שש. ואף שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לגיל חינוך למקרא מגילה, כי אינם יכולים לדקדק לשמוע את כולה, מכל מקום כיוון שהם מבינים את עיקר העניין, טוב להביאם. אבל קטנים שעלולים להפריע לשמיעת המגילה, אין להביא לבית הכנסת. וצריך אדם להיזהר שלא להדר בחינוך ילדיו על חשבון שאר המתפללים, שעלולים לסבול מהפרעת ילדיו.
כדי לעורר את השמחה ולמשוך את תשומת ליבם של הילדים, נהגו הקהל לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם, פסוקים שהם עיקר התחלת הנס וסופו, ולאחר מכן החזן חוזר וקוראם מהמגילה (רמ"א תרצ, יז, משנה ברורה תרפט, טז, עפ"י מרדכי ולבוש). (ואלו הם הפסוקים: 'איש יהודי', 'ומרדכי יצא', 'ליהודים', 'כי מרדכי').
נראה שגם מנהג הכאת המן ברעשנים, נועד כדי לעורר את הילדים בעת שמיעת המגילה. אולם צריך להיזהר שלא להפוך את הטפל לעיקר, ויזהרו מאוד שלא להרעיש בשעה שהקורא ממשיך בקריאת המגילה (שו"ע או"ח תרצ, יז, ועי' משנה ברורה נט, ובאו"ה).
מגילת אסתר נחשבת כאחד מספרי הקודש, ולכן צריך לכתוב אותה כדרך שכותבים ספר תורה, בדיו שחור על הקלף. ואם כתבה שלא בדיו, או שכתבה על נייר, פסולה, והקורא בה לא יצא ידי חובתו. צריך לעבד את העור לשם כתיבת המגילה, ולתפור את היריעות זו לזו בגידים. צריך לשרטט את השורות בחרט לפני הכתיבה, כדי שהכתיבה תהיה ישרה. וצריך לכותבה ביד לשם קדושת המגילה.
כשם שמדקדקים בכתיבת ספר תורה שכל אותיותיו יהיו כצורתן המדויקת, ושלא תדבק אות אחת בחברתה, ושלא תחסר או תתווסף בו אפילו אות אחת, כך יש לדקדק בכתיבת המגילה. אולם בדיעבד, יש הבדל בין דין הקריאה בתורה לקריאת המגילה. בקריאת התורה אין לברך על ספר תורה שיש בו טעות אפילו באות אחת. ואילו לגבי מקרא מגילה, כשאין מגילה כשרה בכל אותיותיה, מותר לקרוא בברכה במגילה שחסרות בה חלק מהאותיות. לפיכך, אם טעה הסופר והשמיט מהמגילה אותיות רבות או שטעה בכתיבתן, או שבתחילה כתבה כהלכתה ובמשך הזמן נמחקו ממנה חלק מהאותיות – כל זמן שעיקרה כתוב, אפשר לקיים בה את מצוות מקרא מגילה עם ברכותיה. וזאת מפני שהמגילה נקראת גם 'אגרת', ומכאן שמגמתה לספר את הסיפור מתוך הכתב, אבל אין הכרח שתהיה מדויקת כספר. ומזה למדנו שכל זמן שעיקרה כתוב כהלכה, יוצאים בקריאתה ידי חובה, ובתנאי שישלימו את מה שחסר בה, בקריאה מספר או בעל פה.
מעיקר הדין, מותר לכתוב את תרגומה של המגילה בדיו על קלף, עבור מי שאינו מבין עברית, ובקריאת התרגום יקיים את מצוות מקרא מגילה. למשל, למי שאנגלית היא שפתו היחידה, יכתבו בדיו על קלף את תרגום המגילה באנגלית, ובמגילה זו יוכל לקיים את מצוותו (שו"ע או"ח תרצ, ח-יא). אולם למעשה אין נוהגים כן, מפני שאין אנו יודעים לתרגם במדויק את המילים, אלא יצא ידי חובתו בשמיעת המגילה בעברית. ואף שהוא אינו מבין את המילים, כיוון שהוא מכוון לקיים את מצוות מקרא מגילה – הרי הוא יוצא ידי חובתו (שו"ע או"ח תרצ, ח, משנה ברורה תרצ, לב, ערוה"ש טו).
מצוות קריאת המגילה – לקוראה מתוך מגילה כשרה, היינו שנכתבה בדיו על הקלף. ואם אמר אותה על פה או שקראה מתוך ספר מודפס – לא יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח תרצ, ג). קרא את עיקרה מתוך המגילה ואת חלקה קרא מתוך ספר מודפס או אמר בעל פה, יצא ידי חובה. ובלבד שבפועל יאמר את כל המגילה בלא להחסיר מילה אחת (כמבואר בהלכה הקודמת).
דילג על אחת המילים, או טעה באחת המילים, טעות כזו שמשנה את משמעות המילה, לדעת רוב הפוסקים לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור לקרוא את המגילה כהלכה.
גם כאשר הקורא קרא כהלכה את כל המילים, אם השומע לא שמע מילה אחת – לא יצא. וזו למעשה ההלכה החשובה ביותר בהלכות המגילה, מפני שבעקבות בואם של הילדים לבית הכנסת הרעש גובר, ויש שאינם מצליחים לשמוע את כל המילים. במיוחד החשש גובר לאחר הכאת המן, שפעמים הקורא ממשיך בקריאתו בעוד הילדים מרעישים, והיושבים בירכתי בית הכנסת אינם שומעים מילה אחת, ומפסידים בכך את כל הקריאה.
הפתרון לכך, שכל מי שהחסיר בשמיעתו מילה או כמה מילים, ישלים אותן מיד בקריאה מהספר שלפניו. ואם בינתיים הקורא המשיך הלאה, ימשיך לקרוא עד שיגיע למקום שהקורא נמצא. ואף שהספר המודפס שלפניו אינו כשר לקריאת המגילה, כיוון שאת רוב המגילה הוא שומע מתוך מגילה כשרה, יכול בדיעבד להשלים לעצמו את המילים החסרות מתוך ספר מודפס. אבל השומע את המגילה מהקורא, לא יקרא עמו את המגילה, כדי שלא יפריע לעצמו ולשכניו לשמוע את הקורא.
דרך הנחת המגילה כשהיא גלולה מסופה לתחילתה, אולם כיוון שהיא נקראת אגרת, נוהגים לפני קריאתה בציבור לפושטה ולכופלה דף על דף כדי לפרסם את הנס. לאחר סיום קריאת המגילה, גוללים בחזרה את המגילה מסופה לתחילתה, שזהו כבודה של המגילה שלא תישאר פתוחה, ורק אחר סיום הגלילה החזן מברך את ברכת 'הרב את ריבנו' (שו"ע או"ח תרצ, יז; משנה ברורה תרצ, נה-נו, כה"ח קב-קה).
מצוות קריאת המגילה מתקיימת בישיבה או עמידה, ורק החזן הקורא לציבור צריך לעמוד, מפני כבוד הציבור (שו"ע או"ח תרצ, א). בשעת אמירת הברכות נוהגים רוב ישראל לעמוד (משנה ברורה תרצ, א, בא"ח תצוה ד, ועי' כה"ח ב).
קוראים את המגילה בטעמי המקרא, ובדיעבד כשאין מי שיודע לקרוא בטעמים, אפשר לקוראה בלא טעמים (שע"ת תרצ, א).
צריך לקרוא את המגילה כסדר, ואם קראה למפרע, היינו שלא כסדר כתיבתה – לא יצא. לפיכך, מי שלא שמע מילה או פסוק מהקורא, לא יאמר אמשיך לשמוע את המגילה עד סופה, ואח"כ אשלים את מה שהחסרתי, אלא חובה עליו להשלים מיד את מה שהחסיר ולהגיע למקום שבו נמצא הקורא, ולהמשיך לשמוע את הקריאה כסדר עד סוף המגילה.
מי ששמע את המגילה כשהוא מתנמנם – לא יצא, מפני שבוודאי היו מילים שלא שמע (שו"ע או"ח תרצ, יב). כפי שלמדנו (הלכה ט), גם מי שאינו מבין עברית יוצא ידי חובה בשמיעת המגילה.
לכתחילה יש לקרוא את המגילה ברצף, ובדיעבד, אם הפסיק בשתיקה או אפילו בדיבור, לא הפסיד את מה שקרא, ויכול להמשיך ממקום שהפסיק (שו"ע או"ח תרצ, ה. ועי' משנה ברורה יח, ושו"ע או"ח או"ח סה).
נחלקו הפוסקים אם אפשר לצאת ידי מצוות שמיעת מגילה בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, כמו דרך שידור חי, טלפון ורמקול. למעשה, נוהגים להחמיר, ורק כשאין ברירה אחרת סומכים על המקילים. אולם כבד שמיעה שנזקק למכשיר חשמלי כדי לשמוע, ישמע לכתחילה דרך המכשיר החשמלי, ורק אם הוא יודע שאם יתקרב לקורא יצליח לשמוע את קולו היטב בלא מכשיר, נכון שישמע בלא מכשיר.
מברכים לפני קריאת המגילה בלילה שלוש ברכות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
הברכות הן הכנה למצווה, שעל ידי הברכות הקורא והשומעים מכוונים את ליבם לקיים את המצווה ולהבין את עניינה, שהוא לזכור ולפרסם את הנס שעשה ה' לאבותינו. ומכל מקום גם מי שקרא בלא ברכה, יצא ידי חובתו, ובלבד שיכוון בדעתו לקיים את המצווה (שו"ע או"ח תרצ, יד).
לגבי ברכת 'שהחיינו' ביום נחלקו המנהגים. למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו' ביום, מפני שברכת 'שהחיינו' שמברכים בלילה מועילה לכל היום. ולמנהג אשכנזים, צריך לחזור ולברך 'שהחיינו' לפני הקריאה של היום, מפני שקריאת היום היא מצווה בפני עצמה, ויותר מזה, היא הקריאה החשובה, ולכן אינה יכולה להיגרר אחר הקריאה של הלילה (שו"ע או"ח תרצב, א).
נכון לכוון בברכת 'שהחיינו' שלפני קריאת המגילה על כל שאר מצוות היום – משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה. הספרדים מכוונים לכך בלילה, ואשכנזים ביום (משנה ברורה תרצב, א).
לאחר קריאת המגילה וגלילתה לתחילתה, נוהגים לברך 'הרב את ריבנו', שהיא ברכת שבח והודאה. לדעת רוב הפוסקים, מברכים ברכה זו רק במניין של גברים או נשים, אבל אם הם פחות מעשרה, אין מברכים אותה.
יסוד מרכזי במגילה הוא הריגת המן ועשרת בניו, שנעשה צדק, והרשעים שקמו על עם ישראל לכלותו, נענשו והומתו. וכך ראוי על פי הדין, שכל הקם כנגד ישראל, עמו של ה' יתברך, מורד בה' יתברך בורא העולם ומקיימו, ומהדין הישר שיאבד לגמרי. כמה דינים מבטאים עניין זה.
ראשית, כותבים את המתת עשרת בני המן בצורה של שירה. ולא כמו שאר השירות, כדוגמת שירת הים, שבהן הכתיבה והרווחים מעורבים, אלא את המתת בני המן כותבים באופן ישר ומסודר, שבשני צידי השורה כותבים מילה אחת ובאמצע רווח, וכך כל שמות עשרת הבנים שהומתו בצד ימין של השורה, והמילה "את" המחברת ביניהם בצד שמאל (מגילה טז, ב; שו"ע או"ח תרצא, ג). והעניין הוא, שדרך כל השירות לבטא את הרווחה שהיתה לישראל, ועל כן גם השירה מרווחת ומתפשטת, ואילו השירה של המתת בני המן מבטאת את השמחה על שנתכלו לגמרי ונעשה בהם דין ישר, ולכן נכתבה בצורה סגורה וישרה (מהר"ל אור חדש ט, י).
לכתחילה צריך לקרוא את כל שמותיהם בנשימה אחת, ללמד שכולם נפחו את נשמותיהם יחד, ואם לא קראם בנשימה אחת – יצא. אות 'ו' של 'ויזתא' כותבים זקופה, ללמד שתלו את כולם יחד (מגילה טז, ב; שו"ע או"ח תרצ, טו, תרצא, ד). והעניין הוא, שיסוד אמונת ישראל בה' אחד, ועמלקים מתנגדים לאמונת היחוד ושונאים את ישראל, וכשהם מתכלים מתגלית אחדותו בעולם. ולכן כאשר נענשו מתו כאחד, שמיתתם גילתה את אמונת היחוד (מהר"ל אור חדש ט, י).
צריך לומר אחר הקריאה: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב" (ירושלמי מגילה ג, ז, שו"ע או"ח תרצ, טז).
בימי הראשונים, החל להתפשט מנהג בקרב הילדים ואף המבוגרים, להכות בעת אמירת המן. כנראה רצו לבטא בזה את השנאה לרשעים ואת השמחה על מפלתם. ואף שאין למנהגם מקור, כתב הרמ"א: "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (תרצ, יז). אמנם יש מהראשונים שלא נהגו בזה. ויש מהאחרונים שאף יצאו כנגד המנהג, מפני שהרעש עלול לגרום שהשומעים לא יצאו ידי חובת מקרא מגילה (כמבואר בהלכה י). למעשה, הרוצים להמשיך במנהג הכאת המן רשאים, ובלבד שיקפידו שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את כל המגילה.
תקנו חכמים נוסח 'על הנסים' כדי להודות לה' על הישועה שעשה לישראל בימי הפורים, ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה, ובברכת 'נודה לך' שבברכת המזון. בברכה מ'עין שלוש' אין מזכירים את הפורים.
שכח ולא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון – יצא ידי חובתו. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור. אבל טוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאות בלי הגבלה. וכן השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, משנה ברורה ד).
התחילו את הסעודה בפורים והמשיכוה זמן רב אחר צאת הכוכבים, הולכים אחר ההתחלה ואומרים בברכת המזון 'על הנסים' (שו"ע או"ח תרצה, ג, ועי' משנה ברורה טז).
תקנו חכמים לקרוא בפורים שלושה עולים בפרשת 'ויבא עמלק' (שמות יז, ח-טז). ואף שאחת מתקנות עזרא הסופר היתה שאין לקרוא בתורה פחות מעשרה פסוקים, בפורים קוראים תשעה בלבד, מפני שבתשעה פסוקים מסתיים העניין כולו. ויש נוהגים לקרוא את הפסוק האחרון פעמיים כדי להשלים בזה לעשרה פסוקים (שו"ע או"ח תרצג, ד). ויש אומרים שאין קוראים אותו פעמיים (רמ"א שם).
רמז יש בזה, שכל עוד לא נמחה שמו של עמלק, עדיין אין שמו של הקב"ה מתגלה בשלימות, ולכן בקריאת פרשת 'ויבא עמלק' קוראים תשעה פסוקים בלבד.
אף שהיתה בפורים ישועה גדולה לישראל, לא תקנו לומר הלל, ושלושה טעמים נאמרו לכך בתלמוד (מגילה יד, א). לרבי יצחק, מפני שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. לרבא, מפני שעדיין נותרנו משועבדים לאחשוורוש, ואין אומרים הלל אלא בתשועה שאנו נעשים על ידה בני חורין. לרב נחמן, מפני שקריאת המגילה נחשבת לנו במקום הלל, ולכן לא היה צורך להתקין את קריאת ההלל.
יום י"ד וט"ו באדר אסורים בהספד ותענית לבני פרזים ולבני כרכים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שו"ע או"ח תרצו, ג, יו"ד תא, ה).
אין אומרים תחנון ו'למנצח' בשני הימים של פורים (שו"ע או"ח תרצג, ג). גם במנחה של תענית אסתר שהיא סמוכה לפורים אין אומרים תחנון (משנה ברורה קלא, לג).
נוהגים ללבוש בליל פורים וביומו בגדי שבת ויום טוב (רמ"א תרצה, ב, כה"ח יג).
מתחילה לא תקנו את פורים כיום טוב שאסור בעשיית מלאכה. אולם במשך הדורות, משום כבוד היום וקדושתו, נהגו ישראל שלא לעשות בו מלאכה, והמנהג מחייב. ואף אמרו שכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (ב"י רמ"א ושו"ע או"ח תרצו, א).
לפיכך, אסור לאדם לצאת לעבודתו הקבועה בפורים, ואם הוא עובד בעבודה שאם לא יעבוד בה בפורים יגרם לו או לעסק הפסד גדול, מותר לו לעבוד בה. וכן מותר לעני שאין לו מה לאכול לעבוד בפורים (שה"צ תרצו, ב-ג).
מותר לעשות בפורים מלאכה משמחת, כמו הכנת בית לקראת חתונת הבן, ונטיעת עצי נוי בגינת הבית. וכן מותר לעשות מלאכה שיש בה מצווה, כמו כתיבת חידושי תורה. וכן מותר לעשות מלאכות קלות, כמו כתיבת מכתב. ובתנאי שהעיסוק בזה לא יבטל אותו משמחת הפורים ומצוותיו (שו"ע או"ח תרצו, א; משנה ברורה תרצו, ו).
מותר לגזוז ציפורנים בפורים, כי זו מלאכה קלה, וכביסה ביד ותפירה ותספורת אסורות (בא"ח תצוה כא). אבל לצורך פורים מותר לעשות מלאכות גדולות, ובכללן כביסה ביד, תפירה ותספורת (רמ"א תרצו, א).
מעיקר הדין מותר לעסוק במסחר בפורים, מפני שעסקים מוצלחים יכולים לשמח. אולם נכון להחמיר בזה, מפני שהעיסוק במסחר עלול להתארך על חשבון שמחת הפורים. ולכן נכון לפתוח רק חנויות שמוכרות צרכי פורים (משנה ברורה תרצו, ג, ערוה"ש ב, כה"ח ה).
מנהג איסור מלאכה בפורים חל ביום הפורים בלבד. ואמנם יש מהאחרונים שהחמירו לאסור מלאכה גם בלילה, אולם מעצם זה שנחלקו לגבי הלילה, ברור שאין מנהג מוסכם לאסור מלאכה בלילה, לפיכך, אין איסור לעשות מלאכה בליל פורים (עי' בבאו"ה תרצו, א).
לבני הפרזים מותר לעשות מלאכה בפורים של מוקפים, ולבני המוקפים מותר לעשות מלאכה בפורים של פרזים (שו"ע או"ח תרצו, ב).
| 1 | שמחת פורים מבטאת את הקדושה הנצחית שבישראל – גם כשהם חוטאים הם ״בנים למקום״. רקע: אחרי חורבן בית ראשון רק מעטים עלו בהצהרת כורש; רבים התערו בגויים, אף השתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשוורוש בכלי המקדש. קם קטרוג בשמים, ועל הארץ – המן מזרע עמלק עם גזירת ״להשמיד להרוג ולאבד״. פניני הלכה, זמנים טו, א; אסתר ג, יג |
| 2 | מרדכי לא כרע ולא השתחווה (והיו שטענו נגדו שגרם לגזירה). הקב״ה הקדים רפואה למכה באסתר; ונהפוך הוא – היהודים גברו, המן ובניו נתלו, קרנם של ישראל רמה, ונתעוררו כוחות לעלייה ולבניין הבית השני. פניני הלכה, זמנים טו, א; אסתר ג, ב–ו |
| 3 | הגזירה עוררה את סגולת ישראל: יכלו להיטמע ולהינצל ולא עשו כן, אלא שבו בתשובה. ״הדור קבלוה בימי אחשוורוש – קיימו מה שקיבלו כבר״ (שבת פח, א). בסיני – ״כפה עליהם הר כגיגית״ (במובן רוחני: לא הייתה אפשרות אחרת); בפורים – בחירה חופשית מאהבה, ואף הוסיפו מצווה. מכאן בניין הבית השני ופריחת התורה שבעל פה. פניני הלכה, זמנים טו, ב; שבת פח, א; אסתר ט, כז |
| 4 | ״כתבוני לדורות... קבעוני לדורות״. אנשי כנסת הגדולה (120 זקנים, ביניהם חגי, זכריה, מלאכי, עזרא, נחמיה, מרדכי וזרובבל) כתבו את המגילה ברוח הקודש וקבעו את פורים. ״אסתר סוף כל הנסים״ – בה נחתם התנ״ך. מצוות פורים הן ״דברי קבלה״ – בין דאורייתא לדרבנן, ונחלקו הראשונים בדין ספק בהן. פניני הלכה, זמנים טו, ג; מגילה ז, א; יומא כט, א; ב״ב טו, א |
| 5 | שבע מצוות: ארבע מיוחדות – מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה ושמחה; ושלוש מדברי חכמים – קריאת התורה (לגברים), ״על הנסים״, איסור הספד ותענית. פניני הלכה, זמנים טו, ג |
| 6 | פרזים – י״ד; כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ושושן – ט״ו. בי״ג נלחמו, בי״ד נחו; בשושן נלחמו גם בי״ד ונחו בט״ו. נקבע ״מימות יהושע״ ולא ״מימות אחשוורוש״ מפני כבוד ארץ ישראל, שהייתה אז חרבה. כיום רק ירושלים ודאית; יש ערים מסופקות (פרק יז). פניני הלכה, זמנים טו, ד |
| 7 | הכל חייבים במקרא מגילה – גברים, נשים וגרים; השומע יוצא, אך לא מקטן. עיקרה פרסום הנס – שה׳ מנהיג את העולם לטובה. ״ברוב עם״: כהנים דחו את התמיד, תלמידי חכמים מבטלים לימודם; בית כנסת עם כמה מניינים – יתאספו יחד (אך הרגיל בבית כנסת קטן אינו צריך לעבור). ביחיד – רק בדיעבד, ובברכה. פניני הלכה, זמנים טו, ה; מגילה ג, א; שו״ע או״ח תרפט, א–ב; תרפז, ב; תרצ, יח |
| 8 | חייב לקרוא בלילה ולשנות ביום – כפי שזעקו יומם ולילה. לילה: מצאת הכוכבים עד עמוד השחר; יום: מהנץ (ובדיעבד מעמוד השחר) עד השקיעה. זריזים – אחרי ערבית ושחרית. לכמה מגדולי הראשונים עיקר הקריאה ביום, ולכן מדקדקים בה יותר. פניני הלכה, זמנים טו, ו; מגילה ד, א; שו״ע או״ח תרפז, א; תרצב, ד |
| 9 | אסור לאכול או לישון לפני המגילה; לימוד תורה מותר. מי שקשה לו בצום – ישתה (לא משכר); הרעב – אכילת עראי (פירות בלי גבול, מזונות עד כביצה). וכן לפני קריאת היום; ונשים – אכילת עראי, לא קבע. פניני הלכה, זמנים טו, ו; משנה ברורה רלב, לה; רמ״א תרצב, ד; משנה ברורה תרצב, יד–טז |
| 10 | רש״י ורמב״ם: נשים חייבות בקריאה כגברים ויכולות להוציא את בני ביתן. בה״ג ור״ח: נשים חייבות בשמיעה בלבד (אבני נזר: לנשים – פרסום הנס; לגברים – גם זכירת עמלק). מחלוקת שקולה – רוב האחרונים: אשה לא תוציא איש, אלא בשעת הדחק. המהדרות – ישמעו בבית הכנסת. פניני הלכה, זמנים טו, ז; אבני נזר או״ח תקיא |
| 11 | אשה מוציאה נשים: יש אומרים שלא תקרא לנשים רבות (כקריאת התורה), ויש אומרים שאין מברכים (בא״ח, כה״ח); העיקר כרוב רובם של הפוסקים – מוציאה ומברכת כנוסח הגברים, ובעשר – גם ״הרב את ריבנו״. איש הקורא לנשים: המנהג הרווח – הקורא מברך; יש נוהגים שאשה אחת מברכת. שני המנהגים כשרים. פניני הלכה, זמנים טו, ז; בא״ח תצוה א; כה״ח תרפט, יט |
| 12 | חינוך בנים ובנות מקריאת המגילה – משעה שמבינים ויכולים לשמוע את כולה (תלוי בילד; רבים אחרי גיל תשע). מנהג טוב להביא בני חמש-שש שמבינים את העיקר, אך לא קטנים שעלולים להפריע – אין להדר בחינוך על חשבון הציבור. פניני הלכה, זמנים טו, ח |
| 13 | הקהל אומר בקול ארבעה פסוקים (איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי) והחזן חוזר. הכאת המן נועדה כנראה לעורר את הילדים ולבטא שמחה על מפלת הרשעים; ״אין לבטל שום מנהג״ (רמ״א), ויש אחרונים שיצאו נגדו. רשאים להמשיך – ובלבד שלא ירעישו כשהקורא ממשיך ושכל הציבור ישמע הכל. פניני הלכה, זמנים טו, ח; טו, יג; רמ״א תרצ, יז; משנה ברורה תרפט, טז |
| 14 | המגילה כספר קודש: בדיו שחור על קלף מעובד לשמה, תפורה בגידים, משורטטת, בכתב יד לשם קדושתה; על נייר או שלא בדיו – פסולה. בדיעבד, כשעיקרה כתוב, אפשר לקרוא בה בברכה אף שחסרות אותיות (״אגרת״), ומשלימים מספר או בעל פה. תרגום בכתב – מותר מעיקר הדין, ואין נוהגים כן. פניני הלכה, זמנים טו, ט; שו״ע או״ח תרצ, ח–יא; משנה ברורה תרצ, לב |
| 15 | יש לקרוא ממגילה כשרה; בעל פה או מספר מודפס – לא יצא (רובה מכשרה ומעט בעל פה – יצא). דילג או שינה משמעות מילה – לרוב הפוסקים לא יצא. שומע שהחסיר מילה – לא יצא; ההלכה החשובה ביותר בגלל הרעש. הפתרון: להשלים מיד מהספר שלפניו עד שמגיע לקורא; השומע לא יקרא עם הקורא. פניני הלכה, זמנים טו, י; שו״ע או״ח תרצ, ג |
| 16 | קריאה למפרע – לא יצא; לכן משלימים מיד ולא בסוף. המתנמנם – לא יצא. מי שאינו מבין עברית יוצא בשמיעה בכוונה. לכתחילה ברצף, ובדיעבד הפסק אינו מעכב. מכשירים (שידור, טלפון, רמקול) – נוהגים להחמיר, ורק בלית ברירה סומכים על המקילים; כבד שמיעה – ישתמש במכשיר אם אינו שומע בלעדיו. פניני הלכה, זמנים טו, יא; שו״ע או״ח תרצ, ה, יב |
| 17 | פושטים וכופלים את המגילה כאגרת לפני הקריאה בציבור, וגוללים לאחריה ואז ״הרב את ריבנו״. השומעים רשאים לשבת, החזן עומד; בברכות רוב ישראל עומדים. בלילה מברכים: על מקרא מגילה, שעשה נסים, שהחיינו (גם בלא ברכה יצא בכוונה). שהחיינו ביום: ספרדים – לא, אשכנזים – כן (קריאת היום מצווה בפני עצמה והחשובה). מכוונים בשהחיינו גם על שאר מצוות היום. ״הרב את ריבנו״ – רק בעשרה (גברים או נשים). פניני הלכה, זמנים טו, יא–יב; שו״ע או״ח תרצ, א, יד, יז; תרצב, א; משנה ברורה תרצב, א |
| 18 | עשרת בני המן נכתבים כ״שירה סגורה״ – שמות בימין ו״את״ בשמאל (שמחה על כליון הרשעים, לא רווחה); נקראים בנשימה אחת (בדיעבד יצא), ו׳ של ויזתא זקופה – נתלו יחד; במיתתם יחד נתגלתה אמונת הייחוד (מהר״ל). אחרי הקריאה: ״ארור המן, ברוך מרדכי... וגם חרבונא זכור לטוב״. פניני הלכה, זמנים טו, יג; מגילה טז, ב; שו״ע או״ח תרצ, טו–טז; תרצא, ג–ד |
| 19 | ״על הנסים״ בברכת ההודאה ובברכת המזון, לא במעין שלוש. שכח – יצא; לפני שם ה׳ בחתימה – חוזר; אחרי – בסוף התפילה או ב״הרחמן״. סעודה שהתחילה בפורים ונמשכה בלילה – אומרים על הנסים (הולכים אחר ההתחלה). פניני הלכה, זמנים טו, יד; רמ״א תרפב, א; שו״ע או״ח תרצה, ג |
| 20 | קוראים ״ויבא עמלק״ לשלושה עולים, תשעה פסוקים (העניין מסתיים; רמז: כל זמן שלא נמחה עמלק אין השם שלם). שו״ע: יש נוהגים לכפול את הפסוק האחרון להשלים לעשרה; רמ״א: אין כופלים. אין הלל – לר׳ יצחק: נס בחוץ לארץ; לרבא: ״אכתי עבדי אחשורוש אנן״; לרב נחמן: קרייתא זו הלילא. פניני הלכה, זמנים טו, יד; שו״ע ורמ״א או״ח תרצג, ד; מגילה יד, א |
| 21 | י״ד וט״ו אסורים בהספד ותענית לבני פרזים ולבני כרכים (תלמיד חכם – מספידים בפניו בהלוויה). אין תחנון ולמנצח בשני הימים, וגם לא במנחה של תענית אסתר. לובשים בגדי שבת ויום טוב בלילה וביום. פניני הלכה, זמנים טו, יד; שו״ע או״ח תרצו, ג; תרצג, ג; רמ״א תרצה, ב |
| 22 | פורים לא נקבע כיום טוב, אך נהגו שלא לעשות מלאכה והמנהג מחייב (״אינו רואה סימן ברכה״). אין יוצאים לעבודה קבועה, אלא בהפסד גדול או לעני. מותר: מלאכה משמחת, של מצווה, וקלה (מכתב, גזיזת ציפורניים) – בלי שתבטל מהשמחה; כביסה ביד, תפירה ותספורת – רק לצורך פורים. מסחר – מותר מעיקר הדין, ונכון להחמיר (חנויות לצורכי פורים). בלילה: יש מהאחרונים שאסרו; הרב מלמד – אין מנהג מוסכם, ומותר. פרזים מותרים במלאכה בט״ו, ומוקפים בי״ד. פניני הלכה, זמנים טו, טו; שו״ע ורמ״א או״ח תרצו, א–ב; משנה ברורה תרצו, ג, ו; באו״ה תרצו, א |
| פתיחה | מביאים מגילה (או תמונה של מגילה כשרה) ומגילה מודפסת. שואלים: ״במה מהשתיים אפשר לצאת ידי חובה? ולמה המגילה נפרשת כמו מכתב?״ |
| פעילות | ״שומרי המילה״: המורה קוראת קטע קצר מהמגילה, ובאמצע חלק מהכיתה מרעיש. אחר כך שואלים את ״השומעים״ אילו מילים פספסו – ומדגימים איך משלימים מהר מתוך ספר. בהמשך: חידון זוגות על כרטיסיות – ״כשר/לא כשר״ (קלף/נייר, בעל פה, מתנמנם, למפרע, שומע מקטן, טלפון). |
| דיון | למה חכמים הקפידו כל כך על כל מילה? מה המשמעות של ״פרסום הנס״ דווקא ברוב עם? מה ההבדל בין קבלת התורה בסיני לקבלתה בימי אחשוורוש – ואיך אנחנו בוחרים בתורה היום? |
| אהבת ה׳ | ה׳ לא נזכר במגילה אפילו פעם אחת, ובכל זאת הוא מנהל כל פרט. מבקשים מכל ילד לכתוב ״נס נסתר״ קטן מחייו – רגע שבו הרגיש שה׳ דאג לו בלי שראה. |
🎯 https://www.kol-toda.co.il/halacha-quiz/purim-02.html – חידון בשלוש רמות על הפרק (kol-toda.co.il/halacha-quiz)