⏰ דִּינֵי הַצּוֹמוֹת הַקַּלִּים

דִּין הַצּוֹמוֹת תָּלוּי בַּמַּצָּב שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁיֵּשׁ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת – חַיָּבִים לָצוּם. כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי – הַצּוֹמוֹת הוֹפְכִים לְיָמִים שְׂמֵחִים. וּבְמַצָּב שֶׁל ״בֵּינַיִם״, כְּשֶׁאֵין גְּזֵרוֹת אֲבָל הַמִּקְדָּשׁ עֲדַיִן חָרֵב – הַצּוֹמוֹת הַקַּלִּים תְּלוּיִים בִּרְצוֹן יִשְׂרָאֵל. וְיִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לָצוּם בָּהֶם, וְלָכֵן הַיּוֹם כָּל אֶחָד חַיָּב לָצוּם – עַד שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

תִּשְׁעָה בְּאָב הוּא צוֹם חָמוּר, כְּמוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים: הוּא מַתְחִיל כְּבָר בָּעֶרֶב, וְאָסוּר בּוֹ גַּם לִרְחֹץ, לִסּוֹךְ וְלִנְעֹל נַעֲלֵי עוֹר. הַצּוֹמוֹת הַקַּלִּים קַלִּים יוֹתֵר: צָמִים רַק בַּיּוֹם, וְאָסוּר רַק לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. רְחִיצָה וּנְעִילַת נַעֲלַיִם – מֻתָּרוֹת. בְּכָל זֹאת טוֹב לֹא לְהִתְרַחֵץ בְּמַיִם חַמִּים (לְנִקָּיוֹן מֻתָּר בְּפוֹשְׁרִים), וְנָכוֹן לֹא לְהִסְתַּפֵּר, לֹא לִשְׁמֹעַ מוּזִיקָה שְׂמֵחָה וְלֹא לִקְנוֹת דְּבָרִים מְשַׂמְּחִים בִּזְמַן הַצּוֹם.

הַצּוֹמוֹת הַקַּלִּים מַתְחִילִים בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר – כְּשֶׁהָאוֹר הָרִאשׁוֹן נִרְאֶה בַּמִּזְרָח, וְנִגְמָרִים בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים – כְּשֶׁרוֹאִים שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִיִּים בַּשָּׁמַיִם. הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים לְפִי עוֹנַת הַשָּׁנָה וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְלָכֵן בּוֹדְקִים בְּלוּחַ מְדֻיָּק. כְּשֶׁעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת חָל בְּיוֹם שִׁשִּׁי – צָמִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אַף שֶׁהַשַּׁבָּת כְּבָר נִכְנְסָה.

מִי שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן לִפְנֵי הַצּוֹם וְקָם לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר – אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל, כִּי כְּשֶׁהָלַךְ לִישֹׁן כְּבָר הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל, וְזֶה כְּאִלּוּ קִבֵּל עָלָיו אֶת הַצּוֹם. אֲבָל אִם לִפְנֵי הַשֵּׁינָה הִתְנָה בְּלִבּוֹ: ״אִם אָקוּם לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר – אֹכַל״, מֻתָּר לוֹ. וּמָה עִם שְׁתִיָּה, אִם לֹא הִתְנָה?

מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ מֵרֵיחַ רַע מִן הַפֶּה – הַאִם מֻתָּר לוֹ לִשְׁטֹף אֶת הַפֶּה וּלְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם בְּצוֹם קַל?

מִי שֶׁשָּׁכַח שֶׁהַיּוֹם צוֹם, וְאָכַל אוֹ שָׁתָה – חַיָּב לְהַמְשִׁיךְ לָצוּם. הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָצוּם יוֹם אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, כִּי הַצּוֹם קָשׁוּר לַיּוֹם שֶׁבּוֹ קָרוּ הַצָּרוֹת. וְטוֹב שֶׁיּוֹסִיף צְדָקָה וְלִמּוּד תּוֹרָה. וּמָה עִם מִי שֶׁשָּׁכַח, בֵּרַךְ ״שֶׁהַכֹּל״ עַל מַיִם, וְנִזְכַּר לִפְנֵי שֶׁשָּׁתָה?

חוֹלֶה פָּטוּר מִן הַצּוֹמוֹת הַקַּלִּים, גַּם כְּשֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. מִי נֶחְשָׁב חוֹלֶה? מִי שֶׁבִּגְלַל הַכְּאֵבִים אוֹ הַחֻלְשָׁה צָרִיךְ לִשְׁכַּב בַּמִּטָּה – לְמָשָׁל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׁפַּעַת אוֹ חֹם גָּבוֹהַּ. גַּם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאִם יָצוּם, הוּא עָלוּל לַחֲלוֹת – פָּטוּר. הַחוֹלֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּפִי צָרְכּוֹ, אֲבָל לֹא מַאַכְלֵי פִּנּוּק. וּמִי שֶׁצָּרִיךְ תְּרוּפָה – בּוֹלֵעַ אוֹתָהּ, וְאִם אֶפְשָׁר – בְּלִי מַיִם. בְּכָל סָפֵק שׁוֹאֲלִים רוֹפֵא יְרֵא שָׁמַיִם.

יְלָדִים שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְגִיל מִצְווֹת פְּטוּרִים מִן הַצּוֹמוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים (בַּת – מִגִּיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, וּבֵן – מִגִּיל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה). חֲכָמִים לֹא חִיְּבוּ לְחַנֵּךְ אוֹתָם לָצוּם, אֲבָל רַבִּים נוֹהֲגִים לְחַנֵּךְ אוֹתָם לָצוּם כַּמָּה שָׁעוֹת לְפִי כֹּחָם – וְלֹא כָּל הַיּוֹם. כְּשֶׁיְּלָדִים אוֹכְלִים בְּיוֹם הַצּוֹם, נוֹתְנִים לָהֶם מַאֲכָלִים פְּשׁוּטִים בִּלְבַד.

גַּם בַּעֲלֵי הַבְּרִית – אֲבִי הַבֵּן, הַסַּנְדָּק וְהַמּוֹהֵל – חַיָּבִים לָצוּם. לָכֵן נוֹהֲגִים לַעֲרֹךְ אֶת הַבְּרִית לִקְרַאת סוֹף הַצּוֹם, וְאֶת הַסְּעוּדָה – אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְכָךְ גַּם בְּפִדְיוֹן הַבֵּן. חַיָּלִים שֶׁעוֹסְקִים בִּפְעִילוּת בִּטְחוֹנִית, שֶׁהַצּוֹם עָלוּל לִפְגֹּעַ בָּהּ – אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כָּרָגִיל. אֲבָל חַיָּלִים בְּאִמּוּנִים – חַיָּבִים לָצוּם.

בְּיוֹם צוֹם מוֹסִיפִים בַּתְּפִלָּה ״עֲנֵנוּ״ – בַּקָּשָׁה שֶׁה׳ יַעֲנֶה לָנוּ בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ. בַּחֲזָרַת הַשַּׁ״ץ אוֹמֵר אוֹתָהּ הַחַזָּן כִּבְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, בֵּין ״גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״ לְ״רְפָאֵנוּ״, וְרַק כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָחוֹת שִׁשָּׁה מִתְעַנִּים. בִּתְפִלַּת הַלַּחַשׁ אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּתוֹךְ בִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. מִי שֶׁאָכַל אוֹ שָׁתָה כַּשִּׁעוּר וְשָׁבַר אֶת הַצּוֹם – כְּבָר אֵינוֹ אוֹמֵר ״עֲנֵנוּ״ (אֲבָל מַמְשִׁיךְ לָצוּם). וּבְאֵילוּ תְּפִלּוֹת אוֹמְרִים אוֹתָהּ?

בְּתַעֲנִית צִבּוּר קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה, בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה, אֶת הַפָּרָשָׁה ״וַיְחַל מֹשֶׁה״ – עַל כַּפָּרַת חֵטְא הָעֵגֶל. קוֹרְאִים רַק כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָחוֹת שִׁשָּׁה מִתְעַנִּים, וְלֹא מַעֲלִים לַתּוֹרָה מִי שֶׁאֵינוֹ צָם.

בְּכָל הַשָּׁנָה הַכֹּהֲנִים לֹא מְבָרְכִים אֶת הָעָם בִּתְפִלַּת מִנְחָה. אֲבָל בְּתַעֲנִית צִבּוּר, אִם מִתְפַּלְּלִים מִנְחָה קָרוֹב לַשְּׁקִיעָה – הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם. לָכֵן טוֹב לִקְבֹּעַ אֶת מִנְחָה שֶׁל תַּעֲנִית בַּחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁקִיעָה (וְאֶפְשָׁר גַּם אַחֲרֵי ״פְּלַג הַמִּנְחָה״), כְּדֵי לִזְכּוֹת בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ צָם – לֹא עוֹלֶה לַדּוּכָן.