מפני שיבה תקום, פרשת קדושים

שלום וברכה לכל המאזינים. יום חמישי, כ"ז ניסן, תשע"ו. השבת נקרא בעזרת השם פרשת קדושים - פרשה מלאה במצוות, שנאמרה בהקהל: "הקהל את כל עדת בני ישראל".

אחת מהמצוות שמופיעות בפרשה, מצווה שרבים זוכים לקיים אותה יום ביומו, היא מצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". להלכה נפסק שיש כאן שני בני אדם שהתורה מצווה לקום מפניהם: "מפני שיבה תקום" - הכוונה היא לאדם מבוגר, בעל שבעים שנה, שיש מצווה לקום מפניו; "והדרת פני זקן" - המצווה היא לקום בפני אדם חכם.

מדוע אדם חכם נקרא זקן? אומרת הגמרא, זקן אותיות "זה קנה". מה הוא קנה? חכמה. זה הקניין היחיד שנשאר בנפש האדם. כסף וכדומה אינו הולך עם הנפש לאדם - באה מפלה בבורסה והכל נופל. מה נשאר באדם? "זה קנה חכמה". ובהמשך נראה עוד הסבר למדוע החכם נקרא זקן.

התורה מצווה אותנו בפסוק אחד לקום גם מפני הזקן וגם להדר את החכם. אם התורה ציוותה את הכל בפסוק אחד, כנראה שיש טעם אחד לשניהם. אחרת לא הייתה התורה מחברת את שני האנשים האלה בבת אחת. צריך להבין מה הטעם האחד לשניהם? לכאורה יש פה שני דברים: החכם הוא בגלל שלמד תורה, והזקן זה בגלל רוב שנים. למה יש פה טעם אחד לשניהם?

ברמב"ם רואים דבר מאוד מעניין. מי שיחפש היכן מופיעה המצווה לקום מפני זקן, ימצא אותה בהלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה ט'. שם כותב הרמב"ם: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם, עומדים לפניו". והרמב"ם כותב בראש הלכות תלמוד תורה: "אני הולך לבאר שתי מצוות עשה, אחת ללמוד תורה, שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה".

מדוע הזקן נקרא "יודע את התורה"? הוא בכלל יודע את התורה? הוא לא למד, הוא זקן עם הארץ - והרמב"ם כותב שהולך לבאר מצוות לכבד מלמדיה ויודעיה. אנחנו צריכים להבין מדוע הזקן נקרא יודע תורה? איפה הוא למד?

עוד שואלים האחרונים, מדוע מנו החינוך והרמב"ם את המצווה לקום מפני זקן וחכם במצוות עשה אחת? אין שתי מצוות עשה: אחת "מפני שיבה תקום", שתיים "והדרת פני זקן", כמו שסברו הבה"ג והרס"ג (רבי סעדיה גאון). החינוך והרמב"ם, ועוד הרבה ראשונים סוברים שיש כאן רק מצוות עשה אחת. ולכאורה למה? יש פה ממש שתי מצוות עשה, שני אנשים, שני טעמים. אבל לא - אומרים החינוך והרמב"ם - יש מצווה לכבד את החכמים.

שאלה נוספת שואלים האחרונים: למה התורה כתבה לכבד את החכם בלשון "זקן"? שהתורה תכתוב "והדרת פני חכם"! מדוע התורה קוראת לחכם "זקן"?

בואו נסכם את ארבע השאלות ששאלנו: 1. למה התורה חיברה את הזקן ואת החכם? 2. מדוע הרמב"ם מכניס את מצוות לקום מפני הזקן בתור מצוות עשה לכבד תורה מלמדיה ויודעיה, בתוך הלכות תלמוד תורה? 3. מדוע זו מצוות עשה אחת? 4. מדוע התורה קוראת לחכם "זקן"?

אז בואו נצא קצת ללמוד מה היא המצווה לכבד את הזקן, מה הטעם שלה, והרבה מוסר השכל נוכל לקחת מזה לכל חיינו. גם כדאי מאוד לאדם לדעת למה צריך - יש הרבה שברוך השם זוכים בימינו, שיש הרבה אריכות ימים, הרבה זוכים לכבד את הזקנים. כדאי מאוד לדעת מה הטעם, שהרי מבואר במדרש רבה שעל ידי זה שמכבדים את החכמים, זוכים ליראת שמיים, כמו שמסופר שם בסיפור.

אמר רב אבא הכהן בר פפא: "הייתי רואה סיעה של בני אדם, הייתי הולך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהם, שלא יהיו רואים אותי ועומדים מלפני". אני זוכר פעם היה ר"מ בישיבה שמאוד לא רצה שיקומו בפניו, וכל פעם היה מתחמק שלא יקומו מלפניו.

אמר לו המשגיח: "דע לך, אתה לא עושה טוב". למה? "הנה בוא תקרא את המדרש הזה". אומר המדרש שרב אבא הכהן היה בורח, מגיע מסביב שלא יעמדו בפניו. בא אליו רבי יוסי בר זבידא ואמר לו: "צריך אתה לעבור מפניהם ויהיו רואים אותך ועומדים לפניך". לא, לא, לא, לא - צריך לדאוג שיקומו מפניך. למה? "שאתה מביאם על ידי כך לידי יראת שמיים, שנאמר: 'מפני שיבה תקום ויראת מאלוקיך'". למדנו: הרגיל לקום מפני חכם ומפני זקן, יזכה ליראת שמיים.

אז זו מצווה גדולה, וכדאי מאוד להבין את הטעם. אם נבין את הטעם, נבין טוב מאוד למה המצווה לקום מפני החכם והזקן תביא לנו יראת שמיים.

יש גאון מוילנה למשלי, נפלא מאוד. אומר הגאון מוילנה: "עיקר נתינת תורה לישראל כדי שישימו בטחונם בהשם". עיקר מה שהקדוש ברוך הוא נתן תורה לעם ישראל זה כדי שיקנו את מידת הביטחון. ומוסיף הגר"א: "לפי שעיקר הכל הוא הביטחון והוא כלל כל המצוות". איזה דברים נפלאים! אומר הגאון מוילנה שעיקר הכל של כל התורה כולה הוא הביטחון, והוא כלל כל המצוות.

בואו נראה מה הוא הביטחון הזה שעליו הגאון מוילנה אמר שהוא עיקר נתינת תורה לישראל והוא כלל כל המצוות.

בבוקר, כשאנחנו קמים, אנחנו מברכים ברכות התורה. שם אנחנו מבקשים: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך". שואלים הרבה אחרונים: מה פירוש המושג "יודעי שמך"? ומה זה בדיוק "יודעי שמך"? ועוד, למה זה קשור לברכות התורה? ראינו שהרמב"ם אומר "צריך לכבד את מלמדי התורה ויודעיה", "ונהיה כולנו יודעי שמך" אנחנו מבקשים. "אתה חונן לאדם דעת, ברוך אתה השם חונן הדעת". מה זה לדעת את השם? מה זה "יודעי שמך"? מה זה לדעת את השם? מה זה ביטחון? מה זה "יודעי שמך"?

ראיתי ביאור בזה נפלא ונראה לי דבר מתוק מאוד. אנחנו צריכים בעולם הזה - תפקידנו לדעת את השם. מה זה לדעת את השם? לדעת שהכל מה שקורה בבריאה זה רק אתה. כל מה שקורה בעולם זה הכל לטובה, הכל השם מנהיג, והכל הוא מנהיג בשביל טובתנו. באנו בעולם הזה בשביל להכיר את השם, לדעת את השם, לדעת שהשם טוב, אוהב אותנו, משגיח על כל העולם בשביל שיהיה לנו טוב. זה תפקידנו בעולם - לדעת את השם, להכיר שהשם טוב וכל מחשבותיו לטובה.

מה זה מצוות הביטחון שאמר עליה הגר"א שהיא שקולה לתורה כולה? מה זה ביטחון? ביטחון פירושו לחיות שבורא עולם אוהב אותך, חושב עליך, לחיות את זה בכל נים מנפשך. כמו שאמר לי אדם, שבתוך העורקים שלך יזרום, תחיה את זה, שבורא עולם חושב עליך כל רגע. אין לו משהו יותר חשוב מאשר אתה, אין דבר בעולם שאכפת לו יותר מאשר שלך יהיה טוב, שיהיה לך נעים, שיהיה לך תענוג. שהאדם לא נברא, כדברי המסילת ישרים, אלא להתענג על השם. אתה הבן יקיר שלו, הוא לא שוכח אותך רגע אחד, אין דבר יותר חביב לו מאשר לראות אותך מחייך אליו, להרים מבט אליו, מסתכל לו, מסתכל אליו. "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נווה".

התענוג של בורא עולם זה שאני אדבר איתו קצת, אודה לו על מה שהוא נתן לי, אזכור אותו, אחיה את האהבה שלו. זהו ביטחון - שאדם יודע שבורא עולם לא שוכח אותי רגע אחד, שכל מחשבותיו עלי, לעשות לי טוב, לדאוג לי, להזכיר לי שהוא קיים, שהוא אוהב אותי. לחיות את זה בכל רמ"ח איברים, ממש לחיות את זה בכל רמ"ח איברינו. ככל שאדם יותר חי את זה, כך יש לו יותר ביטחון בהשם.

זה הפירוש "לדעת את השם". בברכת התורה כל יום אנחנו מבקשים: "נהיה כולנו אנחנו יודעי שמך". מטרת התורה להחיות בליבנו את ההרגשה שבורא עולם אוהב אותנו, חושב עלינו, שמח בנו. כמו שאמר הגר"א: "עיקר נתינת תורה לישראל כדי שישימו בטחונם בהשם".

יש עוד דרך נפלאה כיצד אדם קונה את הביטחון הזה. אחד זה אמרנו על ידי לימוד תורה, אבל יש עוד דבר נפלא: החיים של בן אדם הם ספר תורה. כשאדם מתבונן במהלך חייו, לא חי ככה סתם, מסתכל במהלך חייו, יש לו פנקס הודאה שבו הוא רושם את חסדי השם עמו, מסתכל מדי פעם, מעביר מבט על חייו - הוא לאט לאט רואה את השגחת בורא עולם. איך בורא עולם מנהל את עולמו לטוב? איך יש מידה כנגד מידה? העושה טוב, משלמים לו שכר טוב; העושה רע, מקבל רע. ובמשך השנים האדם קונה את הקניין הזה.

נביא למשל סיפור לדוגמה. מסופר על רב חצקל לוינשטיין, שיום אחד הוא שמע סיפור נורא. היו בחורי ישיבה שהיו באיזשהו בית כנסת, כי לא היה להם ישיבה, מקום ישיבה. למדו בבית הכנסת. הגבאי שם היה נורא מקפיד על הניקיון, ונורא הפריע לו שפעם יש פה לכלוך, לכלוך שם, פעם שכחו איזה ספר להחזיר. כל פעם היה צועק. יום אחד הוא התרגז, ובחמת זעם, באמצע הלימוד, הודיע לכל הבחורים לקום מיד ולצאת מהמקום. זרק אותם מבית הכנסת ונעל את בית הכנסת בפניהם. יותר לא הסכים שיהיו שם.

שמע את זה רב חצקל לוינשטיין ומאוד כאב לו הלב, שכך אותו גבאי מסלק בחורי ישיבה נפלאים מהישיבה. כל פעם שהיה מגיע מישהו מאותה עיירה, היה שואל אותו: "מה נשמע בעיירה? מה שלום אותו גבאי? מה קורה איתו?" הוא ידע - אין כזה דבר, הקדוש ברוך הוא משלם מידה כנגד מידה. וחיכה לראות מה יקרה, וככה כל פעם.

עברו שנים, שנים רבות. ויום אחד מגיע מישהו מאותה עיירה. שואל אותו רב חצקל לוינשטיין: "מה קורה?" אמר לו: "תשמע, קרה מעשה נורא". "מה קרה?" "היה ברכת כהנים בשלושת הרגלים. פתאום אותו זקן, אותו גבאי, שהיה גם כהן, פתאום קיבל התקף לב ומת באמצע ברכת כהנים, ממש באמצע. עכשיו, אם מת באמצע ברכת כהנים, כל הכהנים צריכים מיד להסתלק מבית הכנסת. והיות וזה היה באמצע ברכת כהנים ולא רצו להפסיק אותם, לקחו את אותו אדם וישר הוציאו אותו דרך החלון, ישר זרקו אותו מהחלון, חלון בית הכנסת החוצה, כדי שלא יטמא את הכהנים, אחרת הכהנים חייבים להפסיק את ברכת הכהנים. אסור להישאר לכהן במקום טמא. אז זרקו אותו דרך החלון, מיד החוצה את הגופה שלו, שמת באמצע".

אמר רב חצקל לוינשטיין: "תראה מה זה מידה כנגד מידה. הוא זרק את הבחורים מבית הכנסת, סופו היה שזרקו אותו, את הגופה שלו, מבית הכנסת". מידה כנגד מידה - העולם הזה לא הפקר. כל מה שקורה בעולם יש מידה כנגד מידה. ויש גם להפך.

היה אומר הרב שך, כמדומה לי: "נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי אדם מעולם שהפסיד מוויתור". אדם מעולם לא הפסיד מוויתור.

הרב שמואל רוזובסקי, הראש ישיבה של פונוביץ', מסופר איך הוא ניצל מהשואה. היה ויכוח בעיירה אחרי שנפטר אביו - מי ימלא את מקומו? אחיו הבכור או הוא? העיירה מאוד רצו שהוא ימלא, אך הוא לא הסכים ואמר שאחיו הבכור הוא זה שצריך למלא את מקום אביהם. הוא הלך, התווכח, פסק בדין שמגיע לאחיו, ואחיו קיבל. והנה הוא ראה שאחרי שאחיו קיבל, עדיין בני העיירה מאוד מערערים על הדבר. הלך, קם, עשה מעשה - עזב את העיירה ועלה לארץ ישראל. פרצה השואה, כולם לא עלינו נפטרו, ומי נשאר? שמואל רוזובסקי. הוא ראה מבשרו - מוויתור לא מפסידים.

וככה יש עוד סיפורים נפלאים למכביר, איך רואים בחיים. ככה אמר הרב שך: "נער הייתי גם זקנתי...". באותו רגע אתה לא רואה את זה, אבל במשך השנים אתה רואה שהמוותר מרוויח, והמקפיד מפסיד. ולזה לוקחים הרבה שנים.

החיים לאט לאט מלמדים את הבן אדם המתבונן בהם, שבורא עולם מנהל את הכל. מי שעושה טוב, מקבל שכרו. בורא עולם מאוד אוהב אותנו ודואג לטובתנו.

למה יש מצווה לקום מפני הזקן? אומר החינוך דבר נפלא עד מאוד: "מפני שברוב שנותיו ראה והכיר קצת ממעשה השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד".

"כולנו יודעי שמך" - מטרתנו לדעת את השם. יש שתי אפשרויות איך יודעים את השם: או על ידי לימוד התורה, או על ידי לימוד החיים. בלשון הגמרא זה נקרא: "כמה הרפתקאי עברו עליי", וראו מעשה השם ונפלאותיו.

אומר הרמב"ם: "דע לך, יש מצווה אחת - לקום מפני יודעי השם". המצווה היא לקום מפני יודעי השם. ומה שקנה החכם, מה שקנה הזקן ברוב שנים, קנה החכם במעט שנים. אומר החתם סופר: "לפי זה תבין נפלא למה התורה לא כתבה 'חכם', אלא 'זה קנה'".

באה התורה, אומר החתם סופר, ואומרת דבר נפלא: יש מצווה לקום "מפני שיבה תקום". למה? כי הוא יודע את השם. ומצווה לקום מפני זקן. מה זה זקן? "זה קנה". את מה הוא קנה? את מה שקנה בעל הזקנה במשך השנים, קנה החכם את אותה ידיעה של הזקן במעט שנים. "זה קנה" את ידיעת השם במעט שנים. נמצא שאין כאן שתי מצוות.

יש מצווה לקום מפני מי שמכיר את השם, יודע שהשם אוהב אותנו, מביט על העולם, משגיח על כל מה שקורה בעולם. זו המצווה - לקום מפני יודעי השם. רק יש שני סוגים של יודעי השם: יש אחד שיודע את השם על ידי לימוד התורה, ויש אחד שיודע את השם על ידי רוב ההרפתקאות שעברו עליו במשך ימי חייו ולימדו אותו את ידיעת השם. נמצא שיש כאן מצוות עשה אחת, ולכן החינוך והרמב"ם חיברו את הכל למצוות עשה אחת.

עכשיו נבין נפלא מדוע אומר המדרש שמי שקם מפני החכם והזקן, זוכה ליראת שמיים. הדברים נפלאים! כאשר אדם מכבד את מי שיודע את השם, הוא מבין כמה חשוב לדעת את השם, הוא מבין כמה זה חשוב לכבד את יודעי השם. קל וחומר שהוא יכבד את בורא עולם בכבודו ובעצמו. לכן, כאשר תכבד את החכם ואת הזקן, תזכה אתה בעצמך להיות יודע השם.

למדנו מכאן מוסר השכל נפלא, שכדאי לנו לקחת לכל החיים. למדנו מכאן: מטרתנו בעולם היא לדעת את השם, להכיר אותו, כמה הוא אוהב אותנו, כמה הוא משגיח עלינו. וזה קונים על ידי לימוד התורה, וגם קונים את זה על ידי הבטה בחיים - על ידי שאדם מביט בחיים, מתבונן בהם, רואה את נפלאות הבורא, זוכר את נפלאות הבורא. "זכר עשה לנפלאותיו" - מסתכל ומספר לו ולבניו: "תראו את השגחת השם בעולם".

כמה חשוב שכל יהודי יזכור את השגחת השם שקרה לו, ויספר את זה לבניו. ככה אנחנו מנחילים לכולם את המטרה העיקרית בעולם - לדעת שהשם משגיח בעולם, אוהב אותנו. וגם אם באותו רגע לא רואים, במבט של הרבה שנים רואים את זה. וכך צריך להיות, שאדם מבוגר יהיה מלא סיפורי השגחת השם בעולם.

לצערנו, לא כל אדם זקן, תוכלו לראות, יכול לספר לכם מעשה השם ונפלאותיו. ומדוע? כי הוא לא התבונן בהם במשך כל ימי חייו, לא עשה להם זכר, לא כתב אותם. אם אדם היה רושם את מעשה השם ונפלאותיו, כשהוא יגיע לגיל זקנה, הוא יהיה אדם שווה לתלמיד חכם עצום. הוא ותלמיד חכם יהיו שווים, כי שניהם יהיו יודעי השם.

השם יזכנו לזכור את מה שעושה הקדוש ברוך הוא, חסדי השם, להודות לו עליהם, ועל ידי זה נזכה להיות בכלל תלמידי חכמים, יודעי השם, ונזכה ליראת שמים.

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520