מעשה בטירה המיסטית

פרק א': המחבואים והטירה הנטושה

מעשה בטירה מיסטית. מוטי שלנו חיפש מחבוא איפה להתחבא. הוא החליט: "אני אצא מחוץ לעיר, אני אברח כך רחוק, שאף אחד לא ימצא אותי." אבל הוא יצא מחוץ לעיר, לשדה. הוא ראה בשדה שאין מחבוא.

כל מי שמסתכל רואה אותו. גם מי שעומד בתוך העיר, מסתכל ורואה אותו. ואז הוא ראה מול עיניו את הטירה המיסטית שעמדה מחוץ לעיר. מחוץ לעיר שלו, מחוץ לעיר שלו איפה שהוא היה גר, העיר הקטנה הזאת בצ'כיה, עמדה טירה מיסטית.

טירה זה סוג של ארמון. מבנה מפחיד, עם קירות עבים, חומה גבוהה, חלונות אטומים, מיסטורי. וליד העיר עמדה טירה מיסטית. הולכים קצת רחוק מהעיר, הולכים עשר דקות מגיעים לשמה.

אף אחד לא העז להתקרב לטירה הזאת אף פעם. כולם, כל תושבי העיר ידעו - לטירה הזאת לא מתקרבים. אפילו לא לאזור שמה. היו כל מיני אגדות על השדים שיש שמה, ועל הרוחות, ועל הגנבים, ועל הפושעים.

תקשיב. אף אחד. האגדות על הטירה הזאת היו רבות. שורה תחתונה, איש לא העז להתקרב לטירה הזאת.

פרק ב': הכניסה לטירה

מוטי החליט: "אני מתחבא שמה. אני מתחבא שמה." הוא התקרב לטירה, הוא אמר: "אני רק ליד החומה אני אתחבא, ליד החומה." הוא פחד כזה מעצמו גם, אבל הוא אמר: "בחיים לא ימצאו אותי, יחפשו אותי."

יחפשו אותי, יחפשו אותי, יחפשו אותי. יבוא הלילה, ירד החושך, חשכה. כל העיר תחפש אותי, לא ימצאו אותי, ובסוף אני אצא ואני הכוכב של ה...

[הרבי מבלושטיין בחיים לא אומר על סיפורים שלו אם הם אמיתיים או לא. כל הסיפורים זה. אני לא מגלה. ואתם יכולים אחר כך לחשוב לבד, בעצמכם. כל אחד יגיד מה נראה לו.]

עכשיו הוא בטח לא יכול לדעת. הוא עוד לא שמע את הסיפור. בואו נזרום עם הסיפור. אנחנו מספרים על מוטי. הוא מתקרב לחומה, ואז הוא רואה שלטירה הזאת יש חומה גדולה, עם המון דלתות.

כל דלת ענקית כזאת מברזל, עבה כזאת, בקושי זזה. ופתאום הוא רואה, יש דלת אחת טיפה פתוחה. הוא אומר: "וואי, נורא מעניין מה יש פה. אף פעם לא היו פה. מה הולך פה? אני חייב להציץ."

טוב, פתח את הדלת, נכנס. ואז הדלת נסגרה לו. ואז הוא, פתאום אחז אותו נורא נורא פחד.

אז הוא מהר מהר מהר מהר, אמר: "לא לא לא לא, רוצה לצאת." מה הוא רואה שקרה? מה קרה לדלת? הדלת נסגרה. זה היה כזה, ברגע שהחזירו אותה למקום, זהו, זה ננעל. הוא שם בפנים.

וואי וואי וואי. מלחיץ מאוד, נכון? אז בוא נראה מה הוא עשה.

פרק ג': לכוד בתוך הטירה

אז קודם כל, הוא ניסה בכל הכוח להזיז את הדלת. לא הצליח.

טוב, יש הרבה דלתות. אז הוא הלך, כל הדלתות של החומה, הלך לדלת השנייה, ניסה לבדוק. שום דלת לא פתוחה. ככה עבר דלת דלת.

גילה שהדלתות שלו, כל הדלתות... איזה פחד. תיאר לעצמו ששם יהיו כל הפושעים שמסתובבים שמה וכל השדים שיש שמה. בדיוק.

כל אופן, עכשיו הוא אומר: "אולי אני אטפס." הוא מסתכל למעלה, לקח לו כמה דקות להגיע עד הסוף רק עם העיניים. החומה. הוא מסתכל על החומה, וואי, חומה עבה.

דלתות ענקיות. אין סיכוי. לא רואה חבלים בשטח. לא רואה שום דבר שאפשר לטפס עליו.

הוא לא יודע מה לעשות.

וואי, עכשיו הוא כל הזמן מתפלל להשם שימצאו אותו. לפני שניה הוא רצה שלא ימצאו אותו עד הלילה, עכשיו הוא רוצה רק שימצאו אותו. הוא צורח, צורח, צורח, צורח. אף אחד לא שומע את הקול שלו.

הוא מתחרט על הרגע שהוא נכנס לשם. הוא יום שלם, מאתמול צהריים עד הערב, צרח צרח צרח: "הצילו, הצילו, הצילו!" אף אחד לא שמע אותו, אף אחד לא ישמע אותו. הוא רועד מפחד.

מגיע הלילה. ופתאום הוא מתחיל לשמוע קולות אחרים. מתחיל לשמוע מהסביבה, כל מיני קולות מפחידים של חיות.

אבל זה לא נעים. זה לא עושה אווירה טובה. זה לא עושה הרגשה נעימה. קיצור, הילד שלנו נשאר בתוך הטירה.

צורח, צורח, צורח. הגיע הזמן שהוא ראה שהוא חייב ללכת לישון. נהיה קר. הוא החליט לשמוע בקול העצה של הרב יהודה אריה בלויגרונד.

ולהיכנס לתוך הטירה. מה היה לו להפסיד? דווקא הדלת של הטירה הייתה פתוחה.

פרק ד': גילוי חדרי האוצרות

הוא פתח את הדלת של הטירה, שומע חריקה כזאת צורמנית, מפחידה, מפחידה, מפחידה. הוא נכנס בצעדים מדודים לתוך הטירה.

הוא רואה מסדרון ארוך. הוא הולך צעד אחרי צעד במסדרון. נכנס. עוד צעד ועוד צעד.

כל מה שהוא רואה זה חדרים. כל המסדרון היה מלא בחדרים, ימינה ושמאלה. כל חדר יותר מעניין מהשני.

חדר אחד מלא שנהבים. אתם יודעים מה זה שנהבים? כזה שן של פיל. בדיוק. מלא מלא שנהבים, מכל מיני סוגים, מכל מיני גדלים. כל הקיר, חדר גדול, מלא מלא בשנהבים. זה שווה, כן, זה מאוד מאוד יקר. וזה מה שהוא רואה בחדר.

כל החדר מלא ביצירות משנהב. טוב, הוא רואה שזה חדר ריק. הוא ממשיך הלאה. כולו בפחד, את מי הוא יפגוש פה עוד רגע.

חדר הבא, הוא רואה יצירות אומנות מכל העולם. כל מיני ציורים. כן. כל מיני ציורים ששווים מיליונים, של ציירים נודעים.

כל מיני, חלק מהשמות הוא לא הכיר, חלק מהשמות הוא כן הכיר. ציורים יפים, על שמן ועל בד. ציורים, כל החדר מלא ציורים, כל הקירות מלאים ציורים ענקיים. בדיוק.

ממש ככה. והוא עובר לחדר הבא.

בחדר הבא הוא רואה המון המון המון פקקים של בקבוקים. אבל לא סתם. פקקים מכל העולם, כל מיני פקקים מיוחדים של יינות, של חביות, של דברים.

וככה הוא עובר הלאה והלאה. חדר אחד, הוא רואה המון שטרי כסף. הוא עוד לא יודע מה הולך פה. הוא עוד מי יודע, אולי זה שטרות מזויפים.

אל תדאג, הוא כבר זכר את כל המקומות. הוא, חדר שלם מלא שטרות. מכל העולם. שטרות יקרים, דולרים.

חדר אחד, מלא מטבעות. מטבעות, מכל מיני צבעים. זהב, כסף, נחושת.

יש שמה המון המון מטבעות כסף מכל הסוגים. מטבעות גדולים, מטבעות קטנים, עם ציורים של נשר, עם ציורים של מלך זה, עם ציורים של מלך זה. חדר שלם מלא יהלומים. יהלומים בכל הגדלים שאתה רוצה.

אדומים, ירוקים, צהובים, סגולים. בגודל של אבן. רק למלכת אנגליה היו כאלה יהלומים ענקיים. אדומים ענקיים.

כן, היו שם הרבה יהלומים. היה שם, כל החדר היה מלא יהלומים. כל החדר היה מלא מכל הכיוונים.

פרק ה': תלונה בטירה

לא אספר לכם את כל החדרים שהוא הלך שמה. זה עוד לא היה בעיתון. אני רוצה לפרסם את זה בעיתון. עוד לא היה בעיתון.

בכל מקרה, הוא ממשיך הלאה, הוא לא מאמין למראה עיניו. הוא כבר שכח שהוא עייף, הוא שכח שהוא רעב, שכח שהוא צמא.

הוא שכח שמחפשים אותו. שכח מהמחבואים, שכח מהכל. הוא בכלל לא, הוא שכח.

בכל אופן, הילד מסתובב ממסדרון למסדרון. המסדרון נגמר, הוא ממשיך, יש מסדרון אחר. המון המון מסדרונות.

כל הקומה מלאה מסדרונות. טוב, אחרי שהוא גמר לעבור את כל הקומה הזאת, המרתקת, ומלאה מלאה דברים, כל חדר משהו אחר. בינתיים הוא לא ראה אנשים. בינתיים הוא החליט שהוא כבר עייף.

נכנס לאיזה חדר. נראה לי החדר של המטבעות זהב, נראה לי הוא רצה לישון שם. הוא עשה לו שמה איזה מיטה, ישר על הרצפה. בבוקר, בבוקר הוא מתעורר.

בבוקר הוא מתעורר. לא רואה כלום. אף אחד לא נמצא שם. בינתיים.

הוא מתעורר בבוקר, מתפלל שחרית. הוא אומר: "צריך לחזור הביתה." כן, משהו כזה. צריך לחזור הביתה.

יוצא מהטירה. נעמד בחוץ, מתחיל לצרוח חזרה. אולי ביום ישמעו אותו, אולי בבוקר ישמעו אותו. צורח, צורח, צורח.

כמה שעות צעק, אף אחד לא שמע אותו, לא ישמע אותו. אפילו המחפשים שלו מחפשים אותו כנראה, לא מגיעים לשם. אף אחד לא חושב, לא מעלה על דעתו שיש ילד שהיה לו אומץ להיכנס לטירה. זה הזוי.

והוא פשוט מגלה את עצמו בתוך הטירה. אז זהו, אז הוא החליט: "אולי התשובה טמונה בחדרים." אז הוא החליט להמשיך לחפש בפנים.

פרק ו': גילוי קומות נוספות

הוא סייר עוד פעם בכל המסדרונות. אז הוא מגלה שבסוף המסדרון האחרון, יש דלת שמובילה למדרגות. ואז הוא מגלה, שבעצם זה לא היה כזה סוד, כי כבר בחוץ הוא ראה את זה. הטירה היא חמש קומות.

חמש קומות הטירה הזאת. הוא החליט שהוא סורק את הקומה השנייה. ככה הוא עובר חדר חדר. לא היה שם היי-טק.

זה היה לפני 200 שנה. הוא עבר מחדר לחדר. הוא עבר מחדר לחדר. אמרתי בהתחלה שזה היה 200 שנה.

הוא עובר חדר חדר, מגלה דברים נוראים. היה שם חדר אחד, מלא מלא מלא מלא מפתחות. זה בעצם, זה בעצם מה שהוא חיפש. הוא גילה חדר אחד, במסדרון השלישי, מימין, חדר חמישי.

הוא גילה חדר מלא מפתחות. תקשיבו איך הלך החדר הזה. שלושה קירות, שכל הקירות יש כאלה שיש להם מדפים. מלמטה הכי למטה, עד התקרה הכי למעלה מדפים.

ככה לאורך כל שלושה קירות של החדר. וכל הקירות מלאים, על כל מדף יש כאלה ווים כאלה, ויש שם מפתחות. לפי סדר, מסודרים. עכשיו, אין לו מושג של מה המפתחות.

אין לו מושג. של מה? יכול להיות. כן, כמו מלון. אתה מגיע למלון, אתה רואה המון מפתחות כאלה, בדיוק ככה.

כזה דבר, בדיוק. זה הסגנון. יכול להיות. יכול להיות.

אבל כל החדרים פתוחים. הטירה הייתה פשוט, הכל פתוח. הוא לא היה צריך, אף חדר לא היה צריך מפתחות. נורא מעניין.

נורא מעניין. יכול להיות. אבל בוא נגיד שחלק מהמפתחות פה פותחות את השערים של הטירה. אבל איך הוא ידע? תראו כמה מפתחות יש פה.

ייקח לו כמה שבועות לנסות את כל המפתחות. לא כתוב כלום. הוא ניסה, הוא ניסה את האחרון, ניסה את הראשון. לקח לו, הוא כל, הוא יום שלם היה עסוק עם המפתחות האלה.

הוא לקח מפתח כזה, מפתח כזה, מפתח כזה. ניסה לכל... לא הצליח לפתוח שום דלת עם החדר הזה. טוב.

פרק ז': חדרי המזון והמפות

בכל אופן, טוב, ככה הילד הזה, בינתיים הוא גם מצא שמה חדר, מלא מלא מלא חביות יין, מלא מלא חביות יין. מלאות. חביות יין מלאות. זה היה רק חדר אחד.

יין, חביות יין מלאות. עם יין עם ריח טוב. יכול להיות. הריח, הריח, החדר הריח מצוין.

הוא לא ידע אם מותר לשתות יין כזה. יין נסך, לא יודע מה זה יין הזה. אבל אין לו ברירה, הוא הולך למות. אז הוא חייב להשתמש בזה.

והיה שם גם, היה שם גם חדר אחד עם המון פירות מיובשים. פירות מיובשים. כן, פיקוח נפש, פיקוח נפש. לא הייתה לו ברירה.

לא הייתה לו ברירה. אם הוא לא היה אוכל, ברור שהוא היה צריך לאכול.

והיה שם גם חדר עם חביות מים. מלא מלא חביות מים.

לחם לא נראה לי שהוא מצא שם. אבל היה לו פירות, היה לו יין והיה לו... בכל מקרה, הילד הסתובב, הוא לא מאמין למה שהוא רואה בעיניים. הוא כל הזמן בדק את הטירה.

ברגע שהיה לו אוכל ושתייה, הוא כבר שכח לגמרי שהוא צריך לצאת מפה. הוא אמר: "אני את הטירה הזאת בודק." אנשים הוא לא ראה בינתיים. היה נראה שאין שם אנשים.

הוא רואה, שדים כבר לא ראה. אם השדים היו באים אליו. אנשים, מישהו פה, הטירה הזאת היא פתוחה לגמרי. הוא נכנס ויוצא, הוא לא ראה פה אף אחד.

זה לא נראה שמישהו יבוא פתאום. אין פה כלום. דבר פלא כל הטירה הזאת. ככה הוא עלה קומה קומה.

אחרי כמה ימים הוא גמר לחקור את כל החמש קומות. הוא לא ראה אף אחד. לא ראה אף אחד. טירה ריקה.

ואז, בקומה החמישית, באחד החדרים האחרונים, בקומה החמישית, בחדר אחד מהחדרים האחרונים, כמעט אחרונים, הוא גילה חדר שלם מלא במפות. מפות. מפות מצוירות. כל מיני ציורים של ארצות, של העולם.

כל מיני מפות של הירח אפילו. כל מיני מפות של כל מיני דברים. ושם בחדר הזה הוא בילה כמה ימים. בחדר הזה הוא בילה כמה ימים, ובסוף הוא הצליח למצוא באחד התאים, זה היה ארונות עם תאים, עם דלתות, הוא מצא שם בתוך אחד מהתאים מפה של הטירה.

זה מה שהוא חיפש. ושם במפה הוא גילה שיש אמנם לטירה חמש קומות, אבל במפה ראה שמתחת לאדמה יש עוד חמש קומות לטירה. זה הוא גילה.

פרק ח': הקומות התת-קרקעיות

באותו רגע הוא התחיל את החיפושים מתחת לאדמה.

ירד, חיפש את הדלת, הכל לפי המפה. כבר היה לו, כבר היה לו מפה ביד. והוא פשוט גילה שגם מתחת לאדמה יש חמש קומות.

[הרעיון הוא שהרעיון הוא שכבר על ההתחלה, מתי נגמר התלמוד תורה? סיפור ארוך. בוודאי ש, מתי שנגמר, מתי שנגמר אנחנו משחררים אתכם. ופעם הבאה, כשהרב מבלושטיין מגיע, תזכירו לי איפה אני אוחז.]

והוא ראה כבר מראש על המפה, הוא ראה שיש כמה חדרים מסומנים. כמה חדרים מסומנים עם סימון מיוחד, זאת אומרת, הוא ראה שזה חדרים. עכשיו הוא צריך לראות, אז הוא ירד לקומות למטה.

הוא ראה שבקומה הרביעית מתחת לאדמה, לא חמישית, רביעית מתחת לאדמה, חדר זה וזה, מסדרון מספר כך וכך, חדר כך וכך, זה החדר המסומן. הוא ידע שזה החדר שהוא ראה. שם הוא ימצא את המפתח לכל הפתרון שקורה פה, כל התעלומה של הטירה הזאת. ככה הוא גילה במפה.

אבל זה לקח המון זמן, כי לרדת ולעלות כל פעם. וכי הוא היה צריך לאכול, לשתות. הוא היה צריך לישון.

והוא לא העז לישון בחדר מתחת לאדמה. הוא רצה רק לעלות, הוא רצה לישון במקום על הקרקע תמיד. הוא פחד לישון מתחת לאדמה. אני לא יודע, אחרי הכל, אתה יודע.

אה, כנראה שהיה שם אוויר. מתחת לאדמה כנראה שהיה מחסור באוויר, כמו תמיד, כן? אבל איכשהו נכנס אוויר. לא הרבה.

לכן הוא גם, לכן הוא גם, הוא היה צריך לעלות. זה לא, אי אפשר לישון שם בלילה.

בכל אופן, היה שם גם חדר אחד, שכחתי, חדר אחד שהוא גילה באחד מהקומות, חדר עם אבני אש.

כל החדר היה מלא אבני אש. ככה הוא יכל לחבר את האבנים ביחד ולעשות, ככה הוא יכל לראות מה נעשה מתחת לאדמה. כן? בקומות שלמטה. איך יהיה לו אור.

אור. אין אור בלבד. אור של פנס, אור של שמש. אה, לא יודע איזה, אבל אבני אש, יש כל מיני סוגים של אבני אש, אני לא יודע.

לא כל כך, לא כל כך מבין בזה.

פרק ט': חדר המאה מנעולים

בכל אופן, הבן אדם, בסופו של דבר, סוף החיפושים, אחרי שהוא כבר, מה? הילד, כן. הילד, מוטי, הילד מוטי, זה היה, הוא היה שם איזה שבועיים בערך. ובאחד מהימים האחרונים של השבועיים,

[עוד רגע, בפעם שאני אמשיך, בהמשך של הסיפור, אני אעבור איתכם, בפעם הבאה שאני אמשיך, אנחנו נעבור במעבר חד לעיר. מה קורה בעיר. כן? מה קורה בעיר, תוך כדי שמוטי נמצא בתוך הטירה וכבר שכח מכל העולם, מה קורה בעיר בינתיים? ולמה לא מחפשים אותו שם בטירה? והכל. נדבר על זה.]

בכל אופן, מוטי שלנו מגיע לחדר המיסטורי והמסומן שבמפה.

הוא מגיע לחדר הזה, הוא מגלה שהחדר הזה סגור עם 100, עם 100 מנעולים. החדר הזה, החדר היחיד בטירה בינתיים שהיה סגור, סגור עם 100 מנעולים.

פרק י': פתיחת המנעולים

מוטי החליט שהוא חייב לפתוח את החדר הזה. פה מונח, לא סתם מהשמיים זומנו שהוא יכנס לחדר הזה, שהוא יכנס לטירה ויהיה פה כל כך הרבה זמן.

מי יודע כבר כמה ההורים שלו דואגים לו. הוא החליט ללכת לחדר של המפתחות ולהביא משם את כל המפתחות.

הוא עלה לחדר של המפתחות. החדר של המפתחות, אמרנו שהוא היה שלושה קירות ענקיים, חדר ענק עם שלושה קירות, וכל קיר היה מדפים, גדוש מפתחות.

מפתחות, מפתחות, מפתחות, מפתחות, שורות על גבי שורות של מפתחות. ואין לו מושג מה המפתחות. אז הוא החליט ללכת אחד אחד. הוא לקח 100 מפתחות, ככה מהקיר הימני, מלמעלה, 100 מפתחות.

הוא יורד עם ה-100 מפתחות האלה, מנסה לפתוח. רוב המפתחות לא פתחו. היו כמה מפתחות שפתחו לו חלק מהמנעולים.

חמישה. איזה, לא יודע כמה, אולי 12 מנעולים, 13 מנעולים, נפתחו לו. הוא ניסה, הוא ניסה כל מנעול את כל המפתחות. תחשבו כמה זמן זה לקח לו.

הוא ניסה כל מנעול את כל ה-100 מפתחות. הוא פותח, בחלק הצליח לו. טוב, 13 מנעולים כבר נפתחו. הוא עולה למעלה, מביא עוד מפתחות, יורד.

קיצור, אחרי, זה לקח כמה ימים של עבודה לפתוח את כל המנעולים. בסוף, בסוף, בסוף, אחרי ארבעה ימים שהוא עסוק רק עם זה, בוקר עד לילה, ישן וקם, עסק רק עם זה, הוא הצליח לפתוח את המנעול ה-100. המפתחות בפירוש התאימו, המפתחות בפירוש התאימו, אבל מעורבבים.

וזה הייתה עבודה לא נורמלית לפתוח את החדר הזה. הוא פותח את החדר, הוא פותח את הדלת. דלת, קשה לפתוח, זאת דלת ברזל כזאת חורקת, בדיוק כמו שאברהם עושה לנו פה. חורקת לו.

פתח את הדלת, מה הוא רואה? עוד דלת.

פרק יא': הדלת השנייה

הדלת הזאת הייתה מיוחדת, לא רק במנעול אחד. מנעול אחד שעשוי מפלדה.

ודלת נחושת מפחידה מפחידה, חומה כזאת, עם צבע חשוך. והיא מעולה במנעול ענק של פלדה. ויש שם מקום למפתח גדול כזה, אחד. אבל המפתח הזה אמור להיות מפתח גדול מאוד, וזה לא מפתח מהסוג שהיה בחדר של המפתחות.

מה הוא עושה עכשיו? הוא היה מיואש. תקשיבו, הבן אדם כמעט לא אוכל. אוכל שמה מה מהצימוקים שנשארו שמה, מהפירות המיובשים. שותה מים.

את היין הוא עדיף לא לשתות, כי זה יין נסך. והוא כבר כבר משקיע, פותח את הדלת, ומה הוא רואה? עוד דלת. אה, נמאס לו, טוטאלית. התחיל לבכות.

ואז הוא נזכר שיש לו אבא שבשמיים. הוא התפלל להשם, שיציל אותו כבר, שיוציא אותו מהטירה פה, ויביא לו את ה... לא אכפת לו כל הזהב, הכסף. העיקר סוף סוף לחזור הביתה, או לפחות לדעת מה הולך להסתתר פה.

זה מפחיד, מי יודע מה מסתתר מאחורי הדלת המפחידה הזאת. הוא התפלל להשם, התפלל להשם מעומק הלב. הוא הקשיב, הוא שמע את מה שהוא שמע? שקט מפחיד. בקיצור, התפלל להשם מעומק הלב.

ואז, אחרי שהוא גמר להתפלל, הוא ירדו לו המון דמעות, כל המצב שלו, הכל. ואז הוא פתאום, הוא חושב לעצמו: "כנראה הפתרון צריך להיות טמון כאן. הרי, לא סתם בן אדם שם 100 מפתחות כדי להיכנס לפה, ונראה עוד דלת. אני צריך להפעיל את הראש היהודי."

מי שעשה את זה, ידע שמי שיבוא לפה יצטרך להפעיל את הראש. הוא החליט שהוא מסתכל כאן בחדר הקטן הזה, על כל השטח, ואולי פה טמון העניין. לא יכול להיות שצריך ללכת לכל הטירה מחדש, לחפש מפתחות. הוא מסתכל על כל האזור.

זה הייתה מחשבה טובה מאוד מה שהוא חשב. הוא הסתכל על כל האזור. והוא שם לב שהבליטות ברצפה, יש שם בליטה אחת שהיא קצת שונה מהשניות, קצת. אבל אפשר להבחין בזה.

הוא מהר מהר מהר מהר, התחיל לחפור שמה, להוציא, לנסות להוציא את הבליטה. ואז הוא, כשהוא חפר בה קטן, הוא מגלה מפתח זהב ענק חפור בתוך ה... לוקח את המפתח זהב הענק. רועד בידיים שלו.

רועד בידיים. מחזיק את המפתח הזהב, מתרגש נורא. הוא אומר: "לפתוח, לא לפתוח, להיכנס, לא להיכנס. מי יודע, מה אני אראה עכשיו, עוד דלת?" פותח.

ומה הוא רואה?

פרק יב': חדר הפתק

הוא פותח את הדלת, הוא רואה חדר מפואר. שולחן מזהב, כיסא מזהב, מנורה מזהב, הכל מזהב.

ועל השולחן אין כלום. רק פתק אחד.

הוא לוקח את הפתק, מתחיל לקרוא. בפתק כתוב ככה.

"אני, הרוזן..." - לא זוכר את השם. "אני, הבן אדם שגרתי בטירה הזאת."

ואז אנחנו עוברים עכשיו לספר את הסיפור חייו, שמה כתוב בפתק. כל זה הילד קורא.

[ואחרי הסיפור הזה נעבור למה קורה בעיר. כן, אמור להיות מעבר כזה. כן. כן, אבל אנחנו עדיין עדיין עדיין עם הילד, עכשיו אנחנו עוברים ביחד עם הילד, ביחד עם הילד מעבר חד לרוזן הזה, ואחרי זה אנחנו נלך לעיר.]

פרק יג': סיפור הרוזן - הילדות והמעמד

"אני הרוזן..." - לא זוכר איזה, אני לא רוצה להגיד לכם סתם שם. "אני נולדתי כילד יהודי במשפחה יהודית.

והייתי איש עשיר. היה לי הרבה כסף. הייתי גם מקורב לשליט. היה בעיר הזאת מושל, שהוא משל על העיר.

ואני הייתי מקורב למושל של העיר. והייתי יהודי חשוב, היה לי מעמד בקהילה, היה לי הרבה כסף, לא היה חסר לי כלום.

פרק יד': האולטימטום

יום אחד מגיע אליי שליח מטעם המושל: 'המושל קורא לך לבוא אליו במהירות.' טוב, באתי למשרד, הייתי רגיל לדברים האלה.

באתי למושל. המושל ישב ליד הכומר. והכומר והמושל ביחד ישבו, המושל קורא לי, אומר לי: 'תקשיב, הרוזן, אנחנו החלטנו שבמדינה פה, מישהו מהמקורבים למלכות והשרים חייבים להיות נוצרים.

אנחנו החלטנו שאתה צריך להתנצר. יש לך שתי ברירות. אתה יכול להתנצר, לקבל על עצמך דת נוצרית, חיים קלים. לטבול בשם הנצרות.

כולם ידעו שאתה התנצרת. אנחנו נצביע אותך לנצרות, כולם ידעו שאתה התנצרת. אני אתן לך עוד כסף יותר ממה שיש לך, נכבד אותך, תהפוך לממש למספר אחד אצלי אצל המושל הזה. זה אפשרות ראשונה.

אפשרות שנייה, אם אתה מסרב, אתה מחויב להשאיר פה את כל הכסף שלך, את כל הרכושכל מה שיש לך, ולעבור לעיר אחרת. לאזור אחר.

זה אפשרויות שיש לך. אתה מחויב להודיע לנו על ההחלטה שלך תוך 24 שעות.'

פרק טו': הבחירה הגורלית

ואני מספר בפתק: 'היה לי קשה. חשבתי עם עצמי הרבה זמן.

לא רציתי להתנצר, היה לי טוב ביהדות, לא רציתי להתנצר, זה הפשע הכי גדול שיכולתי לעשות. אבל לא יכולתי להתגבר על היצר הרע. היצר הרע אמר לי: "עזוב, יאללה. יקחו לך את כל הכסף, תישאר בלי כלום."

ואני החלטתי לבגוד בעמי. להתנצר. לא עמדתי בניסיון. ואני החלטתי להתנצר.

רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן.

הכומר והמושל מאוד שמחו. באמת הגדילו אותי, נהייתי המספר אחד בממלכה, נתנו לי הרבה כסף וכבוד. כל הנוצרים בעיר כיבדו אותי ועשו לי טקס מכובד של הטבלה לנצרות. וכל היהודים לא רצו להסתכל על הפרצוף שלי, כל יהודי שראה אותי ברחוב עשה לי פניים, היה רק. ואף אחד מהיהודים לא רצה להסתכל עליי, סובבו את הפנים.

והיהודים לא רצו להסתכל עליי, היה לי כאלה... ואני, מרוב, היה לי כל כך בושה אבל לא התפסתי, כי הנוצרים עשו לי כבוד.

פרק טז': החרטה והייסורים

אבל אני רוצה להגיד לך, אני רוצה לכתוב לך בפתק, אני רוצה לכתוב לך, שמהיום שבו אני שמעתי ליצר הרע והתנצרתי, לא היה לי יום אחד טוב. אני ביום הייתי אצל המושל והיה לי כבוד כביכול, אבל הלב שלי לא נתן לי מנוח, ובלילה, כשהייתי הולך לישון, התעוררתי שלי עדיין נמצאת במצבות, כי אני כל הזמן היו לי ערעורי חרטה וערעורי תשובה.

כל הזמן אמרתי: "איזה פשע עשית, מה עשית לעצמך, איך עשית כזה דבר. איך יכולת לבגוד בעמך?" וכבר לא היה לי דרך חזרה.

כי ידעתי שהיהודים לא ירצו להסתכל על הפרצוף שלי, אף אחד לא יאמין לי. וגם אני לא יכול לעשות את זה ככה יום יום, פתאום נוצרי, פתאום יהודי. לכן אני לא ידעתי מה לעשות, הייתי קרוע עם עצמי, התנצרתי וכל הזמן היה לי ערעורי תשובה, ולא יום ולא לילה.

פרק יז': איסוף האוצרות

אז את כל הייגון שלי, את כל הצער שלי, השקעתי בלאסוף כל מיני דברים.

התחלתי להיות אספן, אספתי מכל העולם. השקעתי, התחלתי להשקיע, רציתי להסיח ממני את המחשבות התורדניות האלה. כי ידעתי שזהו, אני נוצרי, אין מה לעשות, אין לי דרך חזרה, אז אני לפחות יאסוף דברים.

אספתי דברים מכל העולם כולו. פקקים. פקקים, אספתי יינות, אספתי שנהבים כנראה גם, מה שיכולתי, מה כל האוספים שיש אספתי, השקעתי בזה מיליונים, לא היה חסר לי. שנהבים, בדיוק. לא היה חסר לי כלום.

כן, גם מפתחות, נכון. כל מה שהוא יכול הוא אסף. וזה, את הכל עשיתי כי לא היה לי טעם בחיים. לא היה לי טעם בחיים.

לא היה לי טעם בחיים.

פרק יח': מפגש עם הצדיק

לא היה לי יום ולא לילה, והייתי אוסף דברים ומשקיע, אבל לא היה לי שקט. ויום אחד, עד שיום אחד.

אני שמעתי, הגיעה לאוזניי שמועה, שמגיעה לעיר רב צדיק. כל העיר הייתה מלאה במודעות, שמגיע רב צדיק, מגיע צדיק אחד לעיר. היו מודעות: 'צדיק בא לעיר.' וכל היהודים התרגשו.

אני בתור נוצרי, לא עניין אותי כל כך, אבל ראיתי היהודים, ואז אמרתי לעצמי: 'רגע, אולי אני מגיע כזה צדיק גדול, כל היהודים דיברו עליו בכזאת הערצה, לפי המודעות, לפי מה ששמעתי בעיר, אפילו הרבה נוצרים, אפילו היו הרבה נוצרים שבאו לצדיק הזה, ואני לא הערכתי.'

אז אמרתי לעצמי: 'אני חייב לעשות את זה לעצמי. לבוא לצדיק הזה, לספר לו מה קרה, אני אבכה לו קצת, אולי אולי אולי הוא יוכל לתת לי ישועה. אולי יתן לי איזה עצה, אולי יתן לי איזה עזרה.'

אולי יגיד לי שלא כל כך נורא להיות נוצרי, לא יודע, אולי הוא יגיד לי.' ככה הוא חשב.

ואני התביישתי, רציתי רציתי להגיע ולהיכנס אליו.

אבל לא היה לי, ידעתי שאם אני אבוא לבית, בדיוק. היו נוצרים שבאו אליו, נוצרים אמיתיים באו אליו, הוא הסכים לקבל אותם, בירך אותם. אבל ידעתי שאני, אם אני אבוא אליו, אף אחד לא, גם הנוצרים לא יסכימו לי, כי יפחדו שאני רוצה לחזור להיות יהודי. וגם היהודים, הם מאוד מאוד כועסים עליי, הם לא יסכימו שאני אכנס לצדיק.

בשום אופן.

פרק יט': הפגישה במרכבה

אז מה אני עושה? החלטתי שהצדיק הזה, הוא ייתן לי את הישועה.

הוא בנה לעצמו טירה מחוץ לעיר שבטירה הזאת, כי לא רציתי להיות עם היהודים, לא רציתי להיות עם הנוצרים, לא הייתי מסוגל להסתכל על הפרצוף שלהם, מה שהם עשו לי, הכריחו אותי להתנצר. שנאתי את כולם, בניתי לעצמי טירה מחוץ לעיר ושם הייתי אוסף את הדברים, ושם חייתי.

והסיפור הזה היה לפני 800 שנה. הסיפור הזה, כל הפתק הזה, הרוזן הזה, הרוזן הזה חי לפני 800 שנה.

[זה היה 800 שנה לפני הילד. זה היה 1000 שנה לפני היום. היה 800 שנה לפני הילד.]

אני החלטתי שהצדיק הזה, הוא הישועה שלי. אני גרתי מחוץ לעיר וידעתי שהצדיק הזה, ביום רביעי, בשעה הזאת וזו, יוצא מהעיר. אמרתי, כל הנוצרים עושים לו פרידה, אני אחרי שהוא יצא מהעיר ויצא עם העגלה שלו, יעבור ליד הטירה, אני אחכה לו שמה, ושם אני אדבר איתו, שאף אחד לא יראה.

וככה עשיתי. הלכתי, חיכיתי למרכבה של הצדיק, הצדיק יצא, נסע עם המרכבה שלו, ואני רואה את המרכבה. אז אני רואה את המרכבה: 'תעצור, תעצור, תעצור!' העגלון לא רוצה לעצור.

ממשיך לנסוע. צעקתי: 'בבקשה, בבקשה, אני רוצה, אני רוצה להגיד לרב משהו.' העגלון אמר: 'איפה היית כל הזמן? הרב היה פה שבועיים. הרב שבועיים שלמים היה בעיר.'

'לא לא לא, בבקשה, אני לא הספקתי, לא יכולתי.' תירוצים, 'אין זמן, הרב ממהר.' ואז התחננתי בבקשה בדמעות, ואז מרוב שצעקתי, הצדיק שמע אותי, הסתכל החוצה מהחלון של המרכבה, אמר: 'תעצור! תיפסק לך על המרכבה.' אז הוא אומר לעגלון: 'תעצור, תעצור, יש פה בן אדם שרוצה.'

ואז אני עליתי למרכבה. וברגע שעליתי למרכבה, פרצו מעיניי דמעות, לא יכולתי לדבר. במשך כמעט שעה, רק בכיתי לרב. רק בכיתי.

בלי לדבר מילה אחת. והרב לא אמר שום דבר, רק הקשיב, רק חיכה, הרגיע אותי. ואחרי שגמרתי לבכות, סיפרתי לרב כל מה שעובר עליי בחיים. כל מה שקשה לי בחיים.

כל מה שמסיק לי, מה שעובר עליי. והרב שומע אותי ושומע ושומע ושומע.

פרק כ': שלוש האפשרויות

ואז הרב אומר לי: 'תשמע, אתה רוצה באמת תיקון לעולם הבא? אתה רוצה באמת שיהיו, יהיה לך חיים נורמליים מהיום, לא יהיה לך כל מצפון? אתה רוצה באמת תיקון בעולם הבא ולכל נצח נצחים?

תקשיב, יש לך שלוש אפשרויות לתיקון. אתה צריך לקבל על עצמך אחד משלושה דברים.

והבחירה בידיך.

אחד, שאתה תמות תוך 24 שעות. תוך 24 שעות, אתה תמות. מתוך תשובה, אתה תעשה תשובה ותבכה, ותחליט שאתה רוצה להיות יהודי, אתה תעשה מה שאני אגיד לך, ותוך 24 שעות אתה בעולם הבא.

זה יהיה לך תיקון. זה אפשרות אחת.

אפשרות שנייה, תמשיך לחיות, אבל לאבד את כל הכסף ואת כל המשפחה. היה לו משפחה עם ילדים.

שכולם ימותו, וכל הכסף שלך יועבר, ישרף מול העיניים שלך. ואתה תמשיך לחיות. זה אפשרות שנייה. יחיה.

הוא לא ישאר לו כלום, והוא יחיה. יכול להיות שזה היו ילדים שנולדו לו מהאישה הנוצרית, יכול להיות. אני לא יודע. אני לא זוכר את הפרט הזה.

אפשרות שלישית, לארוז חפצים. יכול לקחת לך כסף, מה שאתה רוצה.

אבל עד השקיעה, אתה לא כאן. ואתה מתחיל לעשות גלות. אתה הולך מעיר לעיר. אתה לא ישן לילה באותה עיר.

אתה הולך, אתה מגיע היום בלילה אתה ישן בעיר אחת. אתה שם קבצן, ישן בבית כנסת, אוכל אצל אנשים. יכול להיות שיהיה לו כסף, הוא יכול לקנות. הוא לא חייב להיות מסכן.

יכול לקחת המון כסף בכיס. אף אחד לא מפריע לו. הטירה תישאר, הילדים שלך ישארו חיים, הכל טוב. אבל אתה לא.

יכול להיות בבית מלון, אבל לילה אחד רק. אתה כל יום, אתה גלות עד סוף החיים שלך. יש לך שלוש אפשרויות.'

פרק כא': הבחירה בגלות

הוא כנראה שמע את העצות. הוא שמע את העצה וכו' והוא בחר באפשרות השלישית.

הוא אמר לרב, הוא חשב קצת עם עצמו, הוא אמר לרב: 'אני בוחר באפשרות השלישית, אני אורז חפצים.'

ארזתי חפצים. אבל הרב, הרב, אתה יודע מה יהיה אם אני אצא לגלות? אני אקח איתי קצת, אתה יודע מה יש לי בטירה הזאת? אתה יודע מה יש לי בטירה הזאת? יש לי פה שווי של מיליונים. אתה יודע מה יהיה אם אני אצא לגלות? אני אעלם. מה יעשה המושל באותו רגע? יקח את כל הטירה, יקח את כל הכסף שבטירה, הכל יקח לנוצרים. הוא יעשה עם זה עבירות.

מה יעשה עם זה? יקח את זה לנוצרים, לזנותם. מה אני אעשה?'

אמר לי הרב: 'תקשיב, אני, אתה תצא לגלות, אני מבטיח לך שחיטת אלוקים תיפול על הטירה הזאת. אף אחד לא יעז להיכנס לפה. יתחילו לחשוב, אף אחד לא יזכור בכלל אחרי כמה שנים בכלל מי גר פה.

יתחילו לחשוב שאף אחד לא ידע, לא ישימו לב שנעלמת כך מהר. אחר כך אף אחד לא יכנס, יפחדו להיכנס בכלל. והטירה הזאת היא תהפך לשממה. איש לא ידרוך בה עד היום שבו יבוא התיקון השלם לנשמה שלך.

ביום שיבוא התיקון השלם לנשמה שלך, יבואו יהודים לטירה וימצאו את הטירה ויהפכו את זה לבית מדרש, לתלמוד תורה, לישיבה, וכל הכסף ילך ללומדי תורה לאורך שנים, והטירה הזאת תהפך למקום תורה.' ככה הרב בירך אותי.

ואני, הרב באתי, ארזתי חפצים, ארזתי את כל החפצים שלי, מה שיכולתי, מה שיכולתי.

מה שהשארתי, לא כל כך היה אכפת לי, כי ידעתי שהרב הבטיח שזה ילך למטרות ללומדי תורה. השארתי פה פתק. ואני מתפלל ומייחל שרק יצליח למצוא את כל לפתוח את כל המנעולים ולהגיע פה לפתק ולדעת את הסוד של הטירה.

פרק כב': הבקשה מהקורא

ואני מתחנן אליך במידה ואתה יהודי, תדע, אתה יודע כן, נפלה, אתה רואה, עובדה, מסופר בהתחלה שאף אחד לא העז להיכנס לטירה הזאת. כן, חושבים שיש שם שדים. פחדו להיכנס לטירה.

מפחיד להיכנס לטירה. זה נראה זה נראה פשוט שתהיה מול טירה, לא תעיז להיכנס. טירה נטושה באירופה. באירופה יש כל מיני באמצע האלפים, יש טירות נטושות.

לא כל כך מומלץ להיכנס לכל טירה. יש שם אפיונרים וכל מיני זה. יש כל מיני גנבים ופושעים, אנשים באמת אנשים שלא כדאי להתעסק איתם, גרים שם כל מיני טיפוסים. ויש שדים, יש כאלה שמאמינים בשדים.

זה לא פשוט.

בכל אופן, אז אני מתחנן אליך שתספר את הסיפור שלי, תחזור תספר את הסיפור שלי ליהודים ותעשה את מה שאני רציתי שיקרה עם הכסף שלי.'

פרק כג': החלטת מוטי

עכשיו אנחנו, בעיקרון, עכשיו נגמר הזמן. אנחנו בעיקרון צריכים לעבור כעת לילד לקח את הפתק והחליט לקיים את הצוואה של המת הזה, ופה אנחנו אוחזים.

וזה מאוד מעניין להמשך, כי זה לא היה כזה פשוט לקיים את הצוואה.

אנחנו אוחזים, הילד לקח את הפתק, החליט החלטה נחושה לקיים את הבטחה של המת. זה לא היה פשוט, הסיפור הולך עוד להסתבך, אבל כאן אנחנו אוחזים.

הילד השיג את המפתח, הוא ניסה המון מפתחות, היה חדר עם מפתחות, והוא ניסה המון מפתחות. ובסוף הוא הצליח לפתוח את המנעולים, ומה הוא רואה? כשהוא פותח את הדלת, מה הוא רואה? עוד דלת.

נמאס לו. הדלת עם מנעול אחד ענק כזה, עם מפתח גדול גדול בשביל זה משהו מוזר. רק מפתח אחד, אבל אין. איפה נמצא? הוא לא ראה שום מפתח כזה.

אז הוא התחיל לבכות, להתפלל לשם, ואז הוא מצא, בקצרה, הוא מצא מתחת לבליטות, באותו מקום הקטן הזה, הוא ראה שהבליטה משוחררת, הוא חפר שם והוא מצא את המפתח הגדול, מפתח נחושת, מפתח זהב ענק.

לקח את המפתח הענק הזה שעשוי במתכת. ופתח את הדלת. ומה הוא רואה? עוד דלת? לא.

הוא רואה, בקיצור, שם היה מכתב. המכתב היה כתוב, סיפור. שמספר אותו הבן אדם שהוא בעל הטירה.

פרק כד': יציאה מהטירה

הילד לוקח את הפתק והוא הבין שהוא נותן אבל הוא הרי לא יכול לצאת.

אבל הוא הולך עם הפתק, הוא אומר: 'בוא נעשה סיבוב בכל השערים עוד פעם.' סוגר את כל השערים, פתאום הוא רואה שער אחד, הוא מנסה, מנסה ככה עם כל הכוח, הוא מוצא שער אחד שכן נפתח. אולי, אולי הוא, אולי היה לו איזה יותר נעים, עכשיו אחרי שהוא היה בטירה, אולי היה לו בכיס סכין או גרזן או כל דבר כזה. הצליח לפתוח שער, והוא מהר מהר מהר מהר.

לקח מלא כסף. הוא עכשיו הראש שלו רוצה לבוא עם הפתק לעיר. ובראש שלו הוא, פתאום נזכר שההורים שלו מתגעגעים אליו. הוא הצליח לפתוח שער והוא יצא מהטירה.

למה הוא יצא מהר? אני חושב שזה היה משהו כמו כמה שבועות. למה הוא יצא מהר? שהוא רוצה להגיע לעיר מהר. הוא ברגע שהוא תפס, בעצם הוא קלט למה הקדוש ברוך הוא הביא אותו לפה. הוא מהר מהר עכשיו, הוא בדרכו לעיר.

פרק כה': החיפושים בעיר

בינתיים אספר לכם מה קורה בעיר.

בעיר, לא נורמלי, מחפשים את הילד. זה כבר המון המון שבועות. כל העיר מחפשת את הילד. כל הקהילה היהודית, בכל חור, בכל סדק, לא היה מקום שלא חיפשו.

חוץ מהטירה. בדיוק.

ואז התכנסה ישיבה במשטרה, המשטרה הגויית, כן, אבל גם המשטרה עזרה כמובן, כי ילד נאבד. משטרה, כל קציני המשטרה ישבו ביחד אסיפה, וחשבו מה עושים? איך מוצאים את הילד? הרי הוא נאבד כבר כל כך הרבה זמן, ואף אחד לא מוצא אותו.

איפה הוא יכול להיות? ואז אחד מהקצינים אמר: 'למה לא חיפשנו עדיין בטירה? בטירה העתיקה שממוקמת בקצת במרחק מהעיר. אולי הוא שם?'

אז כולם אומרים לו: 'עזוב, הנושא הזה עלה כבר כמה פעמים. זה חסר סיכוי שהוא שם. אף אחד לא מעיז להתקרב למקום הזה, אף אחד, כבר מאות שנים.

אף אחד לא מעיז. יש שם שדים. לא ייתכן שהילד, שבדיוק הילד הזה, העיז לבוא לשם.

זה פשוט לא אפשרי. זה א'. כי זה אפשרות לא הגיונית. ב', יותר מזה אפשרות לא הגיונית, אף אחד לא מעיז לחפש שם.

זה הכל. אז לכן, תוריד את ההצעה הזאת מהפרק, אל תדבר על זה יותר.' ככה אמרו לקצין הזה.

והקצין אומר: 'נכון, אני יודע שדיברו על זה כבר כמה פעמים.

אבל תקשיבו, עוד פעם יפה, באמת זה מפחיד, ובאמת לא יכול שהילד הגיע. אני מסכים. אבל איפה הילד? לא מצאנו אפילו גופה, לא מצאנו כלום. איפה? איפה הוא יכול להיות? הרי זה לא הגיוני.

הרבה יותר לא הגיוני זה שהוא בכלל לא נמצא. אנחנו חושבים שאחרי כל כך הרבה שבועות, ואחרי תעלומה כזאת גדולה, הגיע הזמן כן לחפש אותו בטירה.' ככה הקצין אומר.

והתחיל ויכוח רציני, ובסוף הוחלט.

אמרו לקצין הזה: 'תקשיב, אתה אומר שצריך להיכנס לטירה? אין בעיה. תיכנס אתה. הרי אנחנו טוענים שזה מפחיד, אתה טוען שאין ברירה, נכון? אז בבקשה, אתה תיכנס.'

הלך הקצין.

מי זה? גוי. גוי? לא בדיוק גוי, אלא הבן של המושל. אבל הוא היה קצין במשטרה. המושל לא כל כך אהב יהודים, זה האמת.

הבן שלו כן אהב, אבל הוא היה קצין במשטרה, ובכל מקרה זה היה תפקיד שלו, כן.

והקצין אומר: 'אני אלך. אני אלך.' לקח איתו כמה חיילים והם החליטו: 'אנחנו הולכים לטירה. לחפש אותו סוף סוף בטירה.'

פרק כו': מפגש בדרכים

עכשיו, הילד, במקרה, בדרכו הביתה. והקצין בדרכו לטירה.

הקצין מגיע מכאן, הילד מגיע מכאן, כן? אין קשר. הילד מגיע העירה, הקצין יוצא. תוך כדי שהילד כבר נכנס לעיר, הקצין כבר כמעט נכנס לטירה.

עכשיו, הילד נכנס לעיר. פתאום יהודי אחד מסתכל עליו: 'רגע, אני מדמיין? אמיתי? לא אמיתי? אמיתי.

לא יכול להיות. מה זה?' טוב, אני לא מדמיין. ממשיך הלאה. עד שפתאום יהודי אחד קולט שזה הוא.

הוא מתנפל עליו: 'תגיד לי, איפה היית? מה שלומך?' הילד אומר לו: 'עזוב עכשיו סיפור ארוך, איפה ההורים שלי?' 'ההורים שלך, אתה יודע איך הם דואגים? אתה יודע, אמא שלך כבר לא נושמת!'

'איפה ההורים שלי? איפה?'

הוא אומר לו היהודי הזה: 'אתה, ההורים שלך יראו אותך, הם יתעלפו במקום, אני לא יודע אם הם ישארו חיים, זה הלם. אתה חייב, חייב להכין אותם. טוב, בוא תחכה פה.'

כן, נכון, זה מסוכן להגיד לו את זה ככה, צריך לבוא עם נגון, עם כינור, כמו ותחי רוח יעקב אביהם.

בקיצור, מוטי אומר: 'סליחה,' אז הוא אומר למוטי: 'בוא תחכה פה, אני אכין את ההורים שלך.'

הוא נכנס לבית של ההורים שלו. מה שהולך שם בבית, וואי וואי וואי וואי. כולם מחפשים שמה, מנהלים את כל החיפושים, והאמא בוכה כל הזמן, ורופאים ליד אמא מרגיעים אותה, והאבא, איך שהוא נראה. והוא בא ואומר: 'יש לי משהו להגיד לכם, אני לא יודע אם להגיד לכם את זה או לא.'

'מה מה מה מה מה, משהו טוב, משהו...' בקיצור, הכין אותם, ואז הילד נכנס. כולם התעלפו שם. ובסוף הילד, התחבקו עם הילד וכל זה, ואז הילד אומר: 'אבל תדעו לכם שהכל היה משמיים.

הכל היה משמיים, כי יש פה סיפור עצום, עצום, עצום מהטירה הזאת, לא תאמינו לי.' הוא מראה להם את הפתק. הוא מראה להם את הפתק, וההורים שלו אומרים: 'וואי, אם ככה הכל היה לטובה.' בהתחלה הם תכננו שמיד ימצאו אותו, הם יצעקו עליו למה הוא עשה כאלה שטויות.

אבל ברגע שהם שמעו, ברגע שהם ראו אותו מול העיניים, חי, כבר לא עניין אותם יותר מזה, כבר כל הצעקות הם שכחו. בפרט אחרי הפתק, וואי וואי וואי. 'מהר מהר לקרוא לרב של העיר. מהר מהר מהר.'

הלך איזה יהודי לקרוא לרב של העיר.

פרק כז': הקצין נתקע בטירה

בטח הקצין נכנס לשם. ותקשיבו, צריך לקרוא לרב של העיר.

הרב של העיר הגיע במרוצה, הנה הילד, ברוך השם.

עכשיו מה עכשיו? סיפרו כל הסיפור. והרב אמר: 'וואי, צריכים לקיים את הצוואה. הם מחויבים לקיים את הצוואה של אותו רוזן, שיהודי שהשתמד.'

אז הרב חושב, חושב, אומר: 'צריכים לעשות את זה, אבל אתם יודעים מה הבעיה? המושל של העיר בחיים לא ייתן.

אין סיכוי שאנחנו נלך לטירה ונתחיל לבנות שמה דברים. המושל יגיד מה, מה קורה פה, מה... תספרו לו את הסיפור, הוא יגיד: "הטירה שלי," הוא יגלה מה יש בתוכה, את כל האוספים, את כל האוצרות, את כל המיליארדים. הוא מיד ייקח לעצמו את כל הטירה ולא יהיה עם מי לדבר.

אין סיכוי בעולם שיסכים שכזה אוצר אגדי ילך ליהודים לומדי תורה. אין סיכוי בעולם. אז מה עושים? בעיה. צריך להרוס את הטירה.

בעיה. יושבים וחושבים מה יהיה הפתרון.'

בינתיים הקצין, כמו שישראל כבר ניחש... זה הבן של המושל. וכמו שגם זלמן ניחש מקודם...

שלמה. שלמה זלמן אויערבאך... זלמן. ניחש, הקצין נכנס. נכנס, מגיע לטירה, הוא מחפש פתח. הוא עובר דלת דלת, אין, הכל סגור. ואז הוא מגיע לדלת אחת שהוא רואה שהיא פתוחה.

איך היא פתוחה? הילד. הילד פתח אותה. פתוחה? נכנס בחשש.

הדלת של הטירה, של החומה בחוץ. שהילד בהתחלה, ששיחק מחבואים, הוא ניסה להיכנס, והדלת הזאת נסגרה עליו. ועכשיו היא נפתחה, והילד יצא. והקצין רואה דלת פתוחה.

נכנס עם החיילים שלו בחשש. חשש. אחד מהם הזיז, האחרון הזיז טיפה את הדלת כדי לבדוק אם היא... לא יודע בדיוק מה הוא בדק שמה.

תכלס, הם נכנסים ואז הדלת נסגרה עליהם.

פרק כח': הקצין מחפש מוצא

חיילים, צריך לשמוע אותם. הם קודם כל מחפשים את הילד. הם ניסו לחפש את הילד. אבל הם כל כך נבהלו מזה שהם נעולים, שכולם התחילו, אמרו: 'בוא נצעק.'

התחילו לצעוק: 'הצילו! הצילו! הצילו!' ואף אחד לא בא אליהם. 'הצילו! הצילו! הצילו! הצילו!' ככה כל הזמן צועקים, צועקים.

עכשיו, מדובר בכמה אנשים. מדובר בכמה אנשים. והקול יוצא יותר חזק. והקול יותר חזק. וגם הם מבוגרים.

וגם, אתם יודעים מה הם עשו בסוף? הם היו ארבעה חמישה אנשים, לא יודע כמה הם היו. הם עשו סולם אנושי. הם נעמדו אחד על השני.

יש שם מטר? אז תוך כדי שהוא עולה, אז הוא פותח להם את הדלת. למעלה, מי שהיה הכי למעלה, היו, הם עלו אחד על השני, אחד על הראש של השני.

ומי שהיה הכי למעלה, קפץ מהחומה, הצליח להגיע לצד השני. רץ לעיר, רץ לעיר. הוא לא הצליח לפתוח כנראה. רץ לעיר לחפש...

מגיע לעיר... מגיע לעיר... ערבוב. הילד יצא. הרב, ועכשיו כעת היהודים בהתייעצויות, מה עושים? איך מקיימים את הצוואה?

אז הוא יגלה למושל! הוא יגלה למושל! והקצין בא לטירה ונתקע שם, ורץ מהר מישהו להגיד את זה.

המושל, באים למושל אומרים לו: 'הקצין, הבן שלך, תקוע בתוך הטירה. בטירה עתיקה שמחוץ לעיר.'

'וואי, איך הוא הגיע לשם?' 'הוא חיפש את הילד.' 'אבל איך הוא נתקע?' בקיצור, וואי וואי.

טוב, יוצא המושל של העיר, ביחד עם חבר'ה שיודעים לפרוץ מנעולים וכולו. ומגיעים לטירה.

עומד המושל, עומד המושל מחוץ לטירה ומנסה לחלץ את הבן שלו. הבן שלו צועק לו מבפנים: 'אבא תציל אותי!' ומנסים לפרוץ את המנעולים, זה מנעולים כבדים, בשערי נחושת, זה לא פשוט.

אומר הפורץ למושל: 'זה ייקח יומיים שלושה עד שנצליח לפרוץ את השער הזה. אין לנו את הכלים המתאימים. צריך להביא את זה מעיר אחרת.'

לא יודע מה להגיד לך. הם בחוץ, זה היה פתוח. אני לא יודע מה להגיד לך.

פרק כט': המושל נואש

עכשיו, יושב, עומד המושל מחוץ לחומה ואומר: 'אני לא מסכים שהבן שלי ישאר פה אפילו לילה אחד.' אבל הפורץ אומר לו: 'אני לא יודע מה לעשות, אני לא אצליח לפרוץ את זה. מה אני אגיד לך.'

ואז קראו ליהודים.

ואז היהודים, ואז הגיעה שמועה בעיר שכל מה שקורה בטירה. ואז הרב יושב עם היהודים, עם ההורים, עם הילד. הם שומעים: 'אתם לא יודעים מה קורה בטירה! הגיעו לשם אנשים לחפש אותו ונתקעו בתוכה. וואי וואי.'

והילד אומר: 'לי יש את המפתח!'

זהו, אני נזכר עכשיו, אני נזכר שהייתה לי כאן טעות בסיפור. מקודם שאלתם איך הוא יצא, לא, אני החסרתי את הפרט. הוא יצא עם המפתחות שהוא מצא, כן.

הו הו, המפתח הגדול, הוא פתח גם את זה. בדיוק. זה היה העניין. הרי זה כל, כן, נכון, בדיוק.

זה טעות שלי, סליחה. סליחה שאני שכחתי את הפרט הזה. סיפור שכבר סיפרתי אותו המון פעמים.

הוא סופר לילדים רבים בישראל. והעניין הוא, נכון, בדיוק.

המפתח, זה שפרט נשכח ממני, סליחה. המפתח הגדול פתח גם את הטירה ואז הדלת נסגרה.

פרק ל': התוכנית

והילד אומר: 'לי יש את המפתח!' ואז הרב אומר: 'אז בוא נעבור ונעזור למושל.' והרב כבר התבשלה לו במוח תוכנית.

אבל הרב אומר לילד: 'בוא תביא לי את המפתח.' והרב שם אותו בכיס, מפתח גדול הזה. בכזה גודל, איך הוא שם אותו בכיס? היה לו כיס גדול.

והם יוצאים.

ואז הם רואים, הם מגיעים מחוץ לעיר, כבר מתחילה השמש לשקוע. והמושל משתולל מחוץ לחומה, אומר: 'מה זה הדבר הזה? אני דורש שיוציאו לי את הבן שלי עכשיו! את הבן שלי הקצין עכשיו מחוץ לחומה! בשום אופן אני לא מסכים שהבן שלי ישאר פה! מי עוזר לי?'

והפורצים אומרים, כל החיילים אומרים: 'אין לי מה לעשות.' אז הוא אומר: 'תעשו סולם אנושי לתוכו ותיכנסו!' אמרו: 'מה זה יעזור? צריכים להוציא את הבן שלך.'

'לא מעניין אותי. אז צריך...' לא, אי אפשר להיכנס, גם אם יעשו סולם אנושי. זה לא כל כך פשוט ש...

יעשו סולם אנושי ויכנס מישהו, ואז יעשו סולם אנושי, והבן של המושל, הוא יהיה הכי למעלה ואז הוא יצא. וזה לא הלך. לא הלך, כי הבן של המושל בשום אופן לא הסכים להיות זה שנמצא הכי למעלה.

שיפתח את הדלת וישאיר את הדלת שלא תיסגר. מי יפתח? אין לו איך לפתוח, זה הבעיה. אז איך הם נכנסו? הם נכנסו כי היה פתוח. כי מוטי השאיר את זה פתוח. ואז הם נכנסו, ונסגר עליהם.

איך כל הזמן הוא נסגר? זה טירה מיסטורית. טירה מיסטורית. זה היה צריך להיסגר, זה נתקע במשהו, ואז הם נכנסו ונסגר.

בכל אופן, ואז המושל אומר: 'אני אתן הכל כדי למי שיוציא את הבן שלי.'

פרק לא': הצעת היהודים

ואז מגיעה משלחת מרחוק, בראשות הרב היהודי.

המושל אומר: 'מה אתם באים אליי, באים לפה עכשיו תוך כדי, הם באים לראות אותי בכזה מצב שהבן שלי...'

ואז הרב של היהודים אומר, מתקרב, אומר למושל: 'המושל, אנחנו שמענו שהבן שלך בצרה, הגענו לעזור לו. שמענו שהבן שלך בצרה, הגענו לעזור לו. אנחנו יכולים לפתוח את הטירה הזאת ולחלץ את הבן שלך תוך דקה.

אבל יש לנו בקשה אחת.'

המושל אומר: 'אני אתן לכם הכל, אני אתן לכם הכל כדי שתוציאו את הבן שלי.'

והרב אומר: 'אנחנו רוצים לקבל אישור בכתב מהמושל עכשיו, שכל מה שיש בטירה הזאת, הוא נהפך לרכוש של הקהילה היהודית. והמקום הזה יהפך לתלמוד תורה, ישיבה, וכולל ללומדי תורה מכל אירופה שיבואו לפה ללמוד.

וכל מה שיש בתוכו, יהיה קודש לטובת העניין.'

המושל אומר: 'חתום, חתום, הרגע!' נותן לו יד, תקיעת כף. הרב מוציא דף, המושל חותם לו, הכל חתום, הכל.

פרק לב': החילוץ והפתרון

ואז הרב מוציא את המפתח הגדול.

והרב ניגש, פותח את השער, השער נפתח. וואי, הקצין וכל זה, נפגשים. והרב אומר: 'ברוך השם, גם הילד חזר סוף סוף.

ותודה רבה לך המושל שזיכית אותנו.' ובאמת... ובאמת...

היהודים לא ידעו איפה שהמושל יראה, היהודים לא ידעו איפה שהמושל יראה בדיוק מה יש שם, כיוון ש... הם לא רצו שהוא יתחרט. מסיבות חתימה. כן. שהוא יגיד כן כן, אבל תכבדו אותי בחלק מהדברים.

למה שלא יתנו, למה שהם לא יתנו לו את החביות של היין? אולי בכל זאת יעקוף. אולי גם נתנו לו? אולי עדיף לתת לגויים אחרים?

בכל מקרה... אבל היה יהודי אחד שהיה משומד. כן, אפשר להגיד.

בכל אופן, וגם אם מישהו... האיש הזה... זה לא קשור.

בכל אופן, וגם אם הוא גוי, פה... כן, אבל אם הוא הלך להתנצר, זה משהו אחר. מתי שהוא בנה את הטירה, הוא כבר לא היה ביהדות. לא, הוא בנה את הטירה רק אחרי שהוא כבר היה בדיכאון, הוא בנה את הטירה מחוץ לעיר.

כי הוא היה... כבר היה אחרי שהוא נוצרי. הוא כבר היה נוצרי.

לא יודע, הוא היה נוצרי.

אני לא יודע בדיוק מה הלך שם.

פרק לג': הישיבה החדשה

בכל אופן, המקום נבנה, הקהילה היהודית לקחה את המקום, בנו שמה תלמוד תורה, ישיבה וכולל ללומדי תורה. היה המון כסף לשנים. המקום החזיק הרבה מאוד שנים.

למדו שמה יהודים תורה. וזה נהפך למקום תורה ענק, שהחזיק עד מלחמת העולם הראשונה. לא יודע אם יש אותו. שלמדו שמה תורה ברבים במדינת צ'כיה.

מכל האזור הגיעו ללמוד תורה.

זה הסיפור.

סיום

תודה לכם. אמיתי? הסיפור, אני לא אומר אם הוא אמיתי או לא, כי אני אף פעם לא אומר על שום סיפור אם הוא אמיתי או לא.

אם נספר סיפור, אז יכול להיות... לא, אז תדע לך שיש לי כלל, שאני לא אומר על שום דבר אם הוא אמיתי או לא.

[הסיפור הולך עוד להסתבך, אבל כאן אנחנו אוחזים. יופי, נהניתם מהסיפור?]

אנחנו אוחזים שהילד הגיע לפתח של חדר הסגור, וזהו. משם הוא לא שומע. אז בוא נספר לו בקצרה, שהוא השיג את המפתח, הוא ניסה המון מפתחות, היה חדר עם מפתחות, והוא ניסה המון מפתחות. ובסוף הוא הצליח לפתוח את המנעולים, ומה הוא רואה? כשהוא פותח את הדלת, מה הוא רואה? עוד דלת.

נמאס לו. הדלת עם מנעול אחד ענק כזה, עשר מפתח גדול גדול בשביל זה משהו מוזר. רק מפתח אחד, אבל אין. איפה נמצא? הוא לא ראה שום מפתח כזה.

אז הוא התחיל לבכות, להתפלל לשם, ואז הוא מצא, בקצרה, הוא מצא מתחת לבליטות, באותו מקום הקטן הזה, הוא ראה שהבליטה משוחררת, הוא חפר שם והוא מצא את המפתח הגדול, מפתח נחושת, מפתח זהב ענק.

לקח את המפתח הענק הזה שעשוי במתכת. ופתח את הדלת. ומה הוא רואה? עוד דלת? לא.

הוא רואה, בקיצור, שם היה מכתב. המכתב היה כתוב, סיפור. שמספר אותו הבן אדם שהוא בעל הטירה.

הוא מספר שהוא היה יהודי וכולו. יום אחד המושל קרא לו, ואמר לו שיתנצר, הוא התלבט, התלבט, התלבט, בסוף הוא התנצר. ואז היה לו נורא, הוא כל החיים שלו היה לו התחרט נורא נורא נורא נורא. ולכן הוא בנה לעצמו טירה מחוץ לעיר, כי היהודים לא יכלו להסתכל עליו בפרצוף, גם הוא לא יכל להסתכל עליהם, והנוצרים הוא שנא אותם.

אז הוא בנה לעצמו טירה מחוץ לעיר, ואת כל העצבות שלו הוא ניסה להעביר בזה שהוא אסף כל מיני דברים. זה כל האוספים האלה שהוא אסף אוצרות וכל החדרים. כי הוא השתגע לאסוף, כי זה היה בשבילו הדבר שהוא השקיע בו את כל התסכולים שלו, אבל כל החיים שלו הוא מצטער על זה, והוא לא יכול לישון בלילה.

עד שיום אחד, בקצרה, הגיע לעיר צדיק אחד.

כל העיר הייתה מלאה מודעות שמגיע צדיק לעיר. צדיק יהודי. והוא נורא רצה, הוא אמר: 'אני אשפוך את הלב שלי בפני הצדיק הזה,' אבל הוא לא העז לגשת אליו, כי ידע שהיהודים לא יסכימו לו להיכנס, וגם הגויים לא יבינו למה הוא נכנס לצדיק הזה.

אז לכן הוא תכנן שהצדיק יוצא מהעיר, אז הוא יעבור ליד הטירה, אז הוא ידבר איתו.

והוא באמת רדף אחרי המרכבה, בתחילה לא עצרו לו, בסוף הוא הגיע למרכבה, התחיל לבכות, לבכות, לבכות, שעתיים רצוף הוא בכה לצדיק הזה. ובסוף הצדיק הזה נתן לו שלוש אפשרויות.

הוא בחר של כפרה. מה האפשרויות? או למות, או שיעבור או שיעבור בין עיר לעיר תמיד והוא לא ישן באותו מקום.

נכון. לעשות גלות, לא לישון באותו לילה, או שלא יהיה לו שום כסף, הוא יפסיד הכל וכולם ימותו. שכל הילדים הגויים שלו ימותו וכל הכסף שלו יעלם, והוא ימשיך לחיות. או שהוא ימות היום.

תוך אותו יום. או שהוא יצא לגלות והוא יתחיל להיות כל יום במקום אחר. לא ישן לילה באותו מקום, כל סוף החיים שלו.

הוא בחר באפשרות השלישית של הגלות, והוא אמר: 'אבל מה יהיה עם הטירה? הרי יש לי פה טירה שלמה. המושל יקח את כל הטירה, יקח לו פה את כל המיליונים האלה.'

אז הרב, הצדיק הזה אמר לו: 'הטירה הזאת יפול עליה חיטת אלוקים, יפול על הטירה, אף אחד לא יקרב לפה, עד שיגיע התיקון שלך בשמיים, עד שבשמיים ידעו את כל התיקונים ויגיע התיקון שלך השלם, אז פתאום יבוא יהודי, יבואו יהודים לטירה ויעשו את זה ישתמשו בזה ויהפכו את זה לישיבה וכולו, וכל הכסף ילך ללומדי תורה.'

וכל זה היה כתוב בפתק, והוא כתוב: 'בבקשה, אם אתה יהודי,' קטן, אבל נכנס לו. כנראה כתב את זה סופר סתם, קטן קטן קטן.

והיהודי מבקש ומתחנן בכל ליבו: 'אם אתה יהודי שרואה את זה, בבקשה בבקשה, תדאג שהטירה הזאת תבוא לשימוש היהודים.'

הסיפור, עד כאן הסיפור שהיה כתוב בתוך הפתק. עכשיו, מה ההמשך? עכשיו, הילד לוקח את הפתק והוא הבין שהוא חייב אבל הוא הרי לא יכול לצאת.

אבל הוא הולך עם הפתק, הוא אומר: 'בוא נעשה סיבוב בכל השערים עוד פעם.' סוגר את כל השערים, פתאום הוא רואה שער אחד, הוא מנסה ככה עם כל הכוח, הוא מוצא שער אחד שכן נפתח. אולי היה לו איזה יותר נעים, עכשיו אחרי שהוא היה בטירה, אולי היה לו בכיס סכין או גרזן או כל דבר כזה. הצליח לפתוח שער, והוא מהר מהר מהר מהר.

לקח מלא כסף. הוא עכשיו הראש שלו רוצה לבוא עם הפתק לעיר. ובראש שלו הוא, פתאום נזכר שההורים שלו מתגעגעים אליו. הוא הצליח לפתוח שער והוא יצא מהטירה.

הוא בדרכו לעיר, בינתיים סיפרתי לכם מה קורה בעיר.

הסיפור נמשך עד שהמקום נבנה, הקהילה היהודית לקחה את המקום, בנו שמה תלמוד תורה, ישיבה וכולל ללומדי תורה. היה המון כסף לשנים. המקום החזיק הרבה מאוד שנים.

למדו שמה יהודים תורה. וזה נהפך למקום תורה ענק, שהחזיק עד מלחמת העולם הראשונה. שלמדו שמה תורה ברבים במדינת צ'כיה.

מכל האזור הגיעו ללמוד תורה.

זה הסיפור.