מאמר אלישע - הקשר בין מעשה לנבואה

הנביא אלישע מגלה לנו את הסוד הגדול של כל המעשים הסמליים שעושים הנביאים. כך מסופר לנו בספר מלכים ב' פרק י"ג: "ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו". מי היה המתאים ביותר שיבוא לבקר את הנביא אלישע ערב מותו? המלך. וכך אכן קרה - "וירד אליו יואש מלך ישראל", והמלך רואה את הנביא אלישע במצב הקריטי שלו, כשעותיו ספורות, "ויבך על פניו ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

מה היינו מצפים שהנביא אלישע יאמר למלך ישראל בדקות האחרונות של חייו? אולי דברי תוכחה? דברי מוסר? איזו עצה טובה או ברכה? אבל במקום זאת, אומר לו הנביא אלישע: "ויאמר לו אלישע, קח קשת וחיצים". מה צריך אלישע חצי שעה לפני מותו קשת וחיצים? "קח לי קשת וחיצים" - זה מה שמבקש הנביא אלישע דקות ספורות לפני מותו.

"ויקח אליו קשת וחיצים". גם מלך ישראל לא מבין מה הוא רוצה ממנו - קשת וחיצים? "ויאמר למלך ישראל הרכב ידך על הקשת" - תניח את הידיים שלך על הקשת כמו שאתה מתכונן לירייה. "וירכב ידו". מלך ישראל עושה זאת, ואני מתאר לעצמי שבתוכי תוכו כבר לא מבין מה קורה לנביא לפני מותו. אולי כבר נטרפה עליו דעתו? מה קרה לו? אבל הוא מציית ועושה כמצוות הנביא.

"וישם אלישע ידיו על ידי המלך". אלישע גם מניח את ידיו על ידי המלך, "ויאמר פתח החלון קדמה" - תפתח את החלון לכיוון מזרח, את החלון המזרחי. "ויפתח". ואז "ויאמר אלישע ירה" - תתחיל לירות בקשת. "ויור". והמלך אכן התחיל לירות.

"ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם, והכית את ארם באפק עד כלה". וכאן הנביא מגלה את הסוד - היריות האלה מסמלות מפלה לארם. "ויאמר קח החיצים ויקח, ויאמר למלך ישראל הך ארצה ויך שלוש פעמים ויעמוד". ירה מלך ישראל שלוש חיצים וסיים בזה. למה הוא סיים? אולי נמאס לו המשחק?

"ויקצוף עליו איש האלוקים". אלישע מתרגז עליו ואומר: "להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלוש פעמים תכה את ארם". אני חשבתי, אומר אלישע, שאתה תתחיל לירות ככה בזה אחר זה - אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש - ותגמור את ארם לגמרי. אבל אתה ירית רק שלוש פעמים? תכה את ארם רק שלוש פעמים, לא תוכל לגמור אותם.

וכאן אלישע גילה לנו את הסוד, "וימת אלישע". זהו, בזה אלישע מת. זה המעשה האחרון של אלישע לפני מותו. אבל במעשה זה, אלישע גילה לנו את עומק הדברים - הוא גילה לנו את הסוד הגדול.

בעצם, למה אלישע לא יכול היה פשוט לומר למלך ישראל "עשר פעמים תנצח את ארם"? למה היה צריך לקחת קשת, לקחת חיצים, לשחק את כל המשחק הזה של עשר ירייות שמלך ישראל יורה? דבר מאוד מוזר ומשונה! אבל אלישע הראה לנו סוד עמוק - שאכן קיום המעשים וקיום הנבואות תלוי בפעולות האלה.

כאשר ה' אומר לנביא לעשות פעולה מסוימת, אין המשמעות של הדברים שהפעולה היא סתם להמחיש לנו את העתיד לבוא. למשל, כשהנביא זורק אבן ואומר "כך תשקע בבל" - זה לא רק ממחיש לנו איך תשקע בבל. הרי ילד קטן זורק כל יום איזשהו חפץ לאיזשהו בור מים, ומזה אני לא לומד שום דבר. זריקת אבן לים לא ממחישה את בבל ששוקעת בתוך הים או הנהר.

אלא הפירוש האמיתי הוא שיש קשר הדוק בין המעשה הזה לשקיעתה של בבל. כאשר הנביא שם את האזור פשתים מתחת לאבן במורד פרת והאזור נרקב - זה לא סתם מעשה סמלי של "ככה תרקב בבל". הרי נמצאים הרבה חפצים רקובים במזבלה העירונית, וזו לא בעיה, ואף אחד לא רואה בהם סמל לשקיעתה ורקבונה של איזושהי מלכות.

אבל כאשר הקדוש ברוך הוא אומר לנביא לעשות את המעשה הזה, המעשה הזה אינו סמל בלבד - המעשה הזה הוא סיבה. יש קשר הדוק בין המעשה הזה לשקיעתה של בבל. ואותו הדבר בין היריות בחיצים של אלישע ומלך ישראל ביחד, למפלת ארם. ואם המעשה הזה לא יֵעשה, ייתכן שהנבואה לא תתקיים. אמנם זה לא משנה... כנראה שזה לא משנה... על כל פנים, אנחנו רואים פה בצורה ברורה שיש קשר בין המעשים שהנביאים עושים לבין הנבואה ולקיום הנבואה והתגשמותה, ובלי המעשים, הנבואה לא תתקיים ולא תתגשם.

רגע, זה ראינו. עכשיו נסביר קצת למה.

[מחיאות כפיים]

אני מבין את השאלה. אני הראיתי שאם מלך ישראל היה מכה חמש או שש פעמים, היה מנצח את ארם חמש או שש פעמים, והיה יכול לכלות את ארם לגמרי. אבל הוא הכה רק שלוש פעמים, ולכן ינצח את ארם רק שלוש פעמים, ובשלוש פעמים לא יוכל להביא לכיליון של ארם.

זאת אומרת, שבעצם העובדה שהוא לא ירה שש פעמים גורמת לכך שהוא לא ינצח שש פעמים. מכאן רואים בצורה ברורה שיש קשר בין המעשים ובלי המעשים הנבואה לא תתקיים. וברור שהייתה לאלישע נבואה, ברור שבלי נבואה אלישע לא היה יכול להחליט שירייה בקשת מסמנת או גורמת למפלה לארם. רק אחרי כל זה, כשלאלישע הייתה נבואה, אנו רואים שבלי המעשה הנבואה לא התקיימה במלואה. זה ברור מספיק?

טוב, על כל פנים, נחזור לענייננו. ננסה להגדיר את הדברים: מה הקשר בין המעשים הללו לקיומן של הנבואות והתגשמות התחזיות האלה?

עומק הדברים הוא כזה: הסברנו שכל הבריאה וכל המציאות הגשמית יש לה שורשים בעולמות העליונים. אם אני רוצה ליצור יצירה, תחילת היצירה פירושה נטיעת שורש בעולמות העליונים. העקירה פירושה - אם אני עוקר את השורש בעולמות העליונים, אז האילן בהכרח מתייבש. האילן לא יוכל לחיות בלי השורשים. אם אנחנו עוקרים את השורש בעולמות העליונים, פירושו של דבר שהאילן חייב להתייבש.

ייתכן שזו שאלה של זמן - זה לא יקרה היום ולא מחר, זה יכול לקחת עוד הרבה שנים, אבל זה חייב להתקיים. בלי עקירת השורש, ייתכן שהנבואה כן תתקיים, ייתכן שהיא לא תתקיים. אבל ברגע שנעשה מעשה, המעשה שנעשה על ידי הנביא על פי דברי ה', זהו המעשה שיוצר את השורשים בעולמות העליונים.

זריקת האבן היא מעשה של מה בכך, אבל בזריקת האבן ירמיהו עוקר את השורש של הקיום של בבל. ואלישע, בירייות החצים, נוטע בעולמות העליונים את השורש של מפלת ארם. זהו עומק הדברים.

הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם: "אני מבטיח לך את הארץ, אבל אתה רוצה שזה יתחיל כבר מהיום? קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". על ידי המעשה הזה של "קום התהלך בארץ", אתה כבר נוטע בעולמות העליונים את השורש של כיבוש הארץ לעתיד.

אם זה לא משכנע אתכם, אז אני אקריא לכם פסוק אחר בתורה מדברי יעקב. יעקב, כידוע, ביקש מיוסף בקשה מאוד גדולה לפני מותו. מה הייתה הבקשה? שיעלה את עצמותיו ויקבור אותו בארץ ישראל.

יעקב הבטיח ליוסף איזו מתנה תמורת זה. לא בחינם. אומר יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". תראה, יוסף, אתה מקבל פרס. אני נותן לך מתנה את שכם.

איך יעקב יכול לתת את שכם במתנה? מה, זה שלו? אומר יעקב: "כן, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". האם אתם זוכרים מכל סיפורי התורה שיעקב פעם הלך להילחם ולכבוש את שכם? אני מכיר סיפור אחר, ששני בניו, שמעון ולוי, השתלטו על העיר שכם, הרגו את יושבי שכם, ומה עשה יעקב? קילל אותם!

ובכל זאת, אומר יעקב ליוסף: "אני נותן לך את שכם אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". דבר מאוד משונה!

אומר הרמב"ן, שיעקב עמד מול שכם עם חרב ועם קשת, ועשה את אותם מעשים שקראנו שאלישע עשה לארם. כשם שאלישע ירה חיצים על ארם, גם יעקב ירה חיצים ונופף בחרבות מול העיר שכם.

ואומר יעקב ליוסף: "אני נותן לך את שכם אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". אני כבר כבשתי את שכם, אבל בשכם עדיין יושבים כנענים. הרי אין לי ספק שאחרי שיעקב ירד למצרים, בלי ספק הכנענים חזרו להתיישב בשכם. כעת יושבים הרי כנענים בשכם, ובכל זאת אומר יעקב "אני לקחתי את זה כבר בחרבי ובקשתי"? איך?

הסוד הוא שברגע שאני עשיתי את המעשה הזה, וזה נעשה על פי נבואה, פירושו שכבר הכרתי את שכם מידי הכנענים בשורשים שלה. בשורשים של הפעולה כבר יצרתי את היצירה הזו. זה כבר חייב להתגשם. זה כבר כאילו האילן צמח - כבר זרעתי את הזרע והשקיתי אותו והכל מוכן. זה רק עניין של תנאים מסוימים כדי שהוא יצמח ויגדל. זה אומר יעקב ליוסף.

לפי הדברים האלה אנחנו מבינים יותר את העניין. כמובן שאנחנו עדיין לא כל כך יכולים להבין איך המעשים שלנו משפיעים על השורשים בעולמות העליונים, אבל אנחנו נדבר בעזרת השם בשיעורים הבאים על מה שקרוי "השתלשלות העולמות", ואז אנחנו קצת יותר נבין את הדברים האלה.

בינתיים אנחנו רק רואים את המושגים - מושגי הקבלה - שיש מושג כזה של "שורשים בעולמות העליונים", ובעצם מה שקורה פה עלי אדמות זה תוצאה מהמצב של השורשים.

חז"ל אומרים - ואני רק מוסיף את זה כהערה שגם היא קשורה לענייננו - שלכל עם, לכל אומה, יש שר, מלאך. הסיפור המפורסם שיעקב נאבק עם מלאך - מי היה המלאך הזה? השר של עשו. ובעצם הניצחון של יעקב על השר של עשו הוא בעצם הניצחון של ישראל על עשו. ישראל ינצחו את עשו אולי רק בימות המשיח, אבל את הקרקע, את השורש, כבר נטע יעקב במלחמתו עם המלאך.

לכל עם יש מלאך, שר. אומרים חז"ל שאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה אלא אם כן קודם לכן הוא מפיל את השר והמלאך שלה. הנביא ישעיהו בפרק כ"ד אומר: "וביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה".

מה פירוש? קודם על "צבא המרום במרום" - קודם הכוחות הרוחניים, השורשים של העמים למעלה. "על צבא המרום במרום", ואחר כך "על מלכי האדמה על האדמה". כי כל דבר, אם רוצים שזו תהיה עקירה אמיתית, צריך לעקור קודם את השורש. ייתכן שהאילן עוד ימשיך קצת לגדול עד שהוא יתייבש לגמרי, אבל עיקר העקירה מתייחסת לשורש.

על כל פנים, מה שאנחנו מבינים פה זה שבעצם השלמת הפעולה היא לא בזה שאנחנו רואים את ההתגשמות, אלא בזה שיצרנו את השורש והסיבה להתגשמות.

נתתי פה כבר כמה פעמים דוגמה, ואני חושב שהדוגמה היא מאוד פשוטה: אני זורק אבן על החלון, החלון נשבר כבר לאחר חמש דקות. אני כבר ישנתי - האם שברתי את החלון או לא? נניח שזרקתי עכשיו אבן ומיד נרדמתי, ושתי דקות אחרי כן האבן שברה את החלון. בשעה שלוש זרקתי את האבן, החלון נשבר בשעה שלוש ושתי דקות, ואני כבר במיטה. יש לי אליבי. עד שהאבן הגיעה, לוקח זמן מה. זה לא חלון כאן, חלון רחוק.

לקחתי רגע את הפרטים על הזמן. כמה זמן לוקח לאבן ליפול מקומה עליונה? אולי זה ייקח חמש דקות? או שלוש דקות? או דקה? אני לא יודע. אבל מה זה משנה? זה משנה לך אם זה חצי דקה? אפשר להירדם תוך חצי דקה. מה שחשוב הוא העיקרון.

אני אשאל אותך שאלה אחרת. נניח שהפעלתי פצצת זמן שתתפוצץ עוד שעה, עם שעון. הלכתי לישון בשעה שתיים, ושעה אחרי כן הפצצה התפוצצה. אבל יש לי אליבי - אני ישנתי.

עכשיו את מבינה את הכל. זהו זה הסוד של כל הדברים: ברגע שיצרתי את הפעולה בשורש, בעצם זה נגמר בזה. האם אני פוצצתי, למרות שזה בעצם התפוצץ רק כעבור שעה? זה כבר לא משנה שזה התפוצץ כעבור שעה - זה לא משנה. אני ברגע שעשיתי את המעשה הזה, בעצם בזה אני כבר גמרתי את החלק שלי. זה כבר אני, בעצם בזה כבר פוצצתי את המקום. זה ברור?

כך בדיוק כאשר הפעולה נעשית בשורשים. לא משנה כמה זמן ייקח השעון, אבל ברגע שהפעולה נעשית בשורשים, זה כבר נעשה. מה שאני מכוון הוא שאמנם זה עוד לא התפוצץ, אבל בשורשים הרוחניים זה חייב להתפוצץ. זה כבר שומה וגזור. ומה יהיה אם לא יתפוצץ? אז לא קרה כלום. אבל אם זה בשורשים העליונים, אז זה כמו שעון שבהכרח יפוצץ אותו.

על כל פנים, עכשיו הכל ברור. שזמן זה מימד אנושי. אצל הקדוש ברוך הוא אין מימד זמן. במימד הזמן במושגי הנצח, אין זמן. דיברנו על זה בשיעור שעבר - במושגי נצח אין זמן. אז ברור שברגע שיש כוונה ויש רצון ויש גילוי של הרצון, זהו, בזה נגמרה העשייה. זה השורש של כל העשייה - גילוי הרצון האלוקי.

ביחס לגאולה העתידה, בעזרת השם. אתם יודעים, בתפילת מוסף של שבת, הקדושה בנוסח ספרד מתחילה ב"כתר יתנו לך". בסוף אומרים כך: "הוא אלוקינו הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו, והוא יושיענו ויגאלנו שנית". זה אנחנו אומרים - "הוא יושיענו", "הוא יגאלנו" - בגוף שלישי, כלומר "אנחנו אומרים" שהוא יגאל.

אבל איך הקדוש ברוך הוא אומר? "אני גאלתי אתכם אחרית כראשית", לא "אני אגאל אתכם", אלא "אני גאלתי אתכם" - לשון עבר. מה זה "אני גאלתי אתכם"? אלא אצל הקדוש ברוך הוא אין את מימד הזמן. אם יש את השורש של הגאולה, אז כאילו "אני גאלתי אתכם". הגאולה חייבת לבוא. השורש של הגאולה כבר קיים. אני כבר שתלתי את הזרע.

יש הבדל נוסף בין הרצון האנושי לרצון האלוקי: הרצון האנושי הוא סיבה למעשה, אבל הוא לא סיבה לקיום המעשה. ניקח דוגמה פשוטה: מישהו מכם יודע אולי מי בנה את הבניין הזה? אתם לא זוכרות? לא. אולי הוא נבנה לפני שאני נולדתי. אני מתאר לעצמי שהקבלן שבנה אותו רצה לבנות אותו, נכון? היום הוא גם רוצה את הבניין הזה? או כן, או לא - אבל הבניין מתקיים בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

אני גם לא יודע מי הוא הנגר שעשה את השולחן הזה. כשהוא עשה אותו, בטוח שהוא רצה לעשות אותו, אחרת הוא לא היה עושה אותו (אלא אם כן מישהו עמד עם אקדח והכריח אותו, קרוב לוודאי שזה לא היה כך). היום הוא גם רוצה את השולחן הזה בקיומו? אני לא יודע, אבל השולחן מתקיים גם בלי הרצון שלו.

מדוע? כי הרצון הוא סיבה לעשייה, לא סיבה לקיום. הקיום הוא קיום עצמי, זה קיום ממילא. הקיום הזה מתקיים בעצמו. אין פה יותר, אין צורך יותר ברצון. אחרי גמר העשייה אין צורך יותר ברצון.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה לא כך. הרצון האלוקי הוא לא רק הסיבה לבריאה, הרצון האלוקי הוא גם הסיבה לקיום. והקדוש ברוך הוא - הרצון האלוקי, אותו מאמר אלוקי (שימו לב - המאמר האלוקי ש"במאמר ברא שחקים", המאמר האלוקי של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם) - הוא גם המקיים את העולם. והעולם בכל רגע ורגע מתקיים מכוח המאמר הזה. מ