בפרשתנו, פרשת צו, אנו קוראים על שני קרבנות תודה שונים זה מזה. מדוע יש הבדל ביניהם? ומה הקשר לחגי פסח ושבועות?
אדם שנעשה לו נס: חולה ונתרפא, נתווסר במדבר וניצל, או כל מי שזכה לניסים מיוחדים.
"ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה"
הכהנים בימי המילואים: כמו שאומר הרמב"ן, האיל השני "אל המילואים" זה שלמי תודה. הכהנים מודים לקדוש ברוך הוא שזיכה אותם להיות כהנים.
השאלה המרכזית: מדוע יש הבדל? למה הכהנים לא מביאים חמץ והאדם הפרטי כן מביא?
כמו שמביא השולחן ערוך: בפסח אנחנו מביאים (אוכלים) שלוש מצות על השולחן.
שלוש המצות האלה יש לעשותם מעישרון (עשירית האיפה) - כנגד שלושת סוגי המצות שבקורבן תודה!
אבל חמץ לא מביאים בפסח - שהרי בפסח אסור חמץ!
"אל תדאגו - לא שכחנו אותו!"
כעבור 49 יום יגיע חג השבועות. בחג השבועות מביאים עם ישראל קרבן "שתי הלחם" - את החמץ שלא הקרבנו בפסח, אנחנו משלימים בשבועות!
אדם שקרה לו נס מביא קרבן ואומר: "ריבונו של עולם! אני מודה לך על החמץ ועל המצה!"
על המצה אני מודה לך: על הגאולה, על זה שגאלת אותי, הוצאת אותי ברוך השם מהצרה, ריפאת אותי!
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו!"
אבל הוא אומר: "ריבונו של עולם, אני מכיר כי טוב ה' לעולם חסדו - תמיד!"
גם זה שהחמצת אותי, גם החמץ! גם זה שהייתי מקולקל והייתי לא טוב והיה לי רע והייתי חולה ובצרה...
גם על החמץ אני מודה לך! כי ה' הוא האלהים - הכל טוב! הכל לטובה!
זהו החמץ - הוא גם על המצה! בעיקר על המצה הוא מודה על הגאולה, אבל גם על החמץ הוא מודה כי הוא מכיר שהכל לטובה!
בפסח עם ישראל מודים על הגאולה שזכו לצאת ממצרים. על הגאולה הם מודים!
על השיעבוד? מה להם להודות... הם מודים: "ברוך השם! הודו לה' שגאל אותנו ממצרים, הוציא אותנו ברוך השם לחירות עולם!"
עוברים 49 יום והנה לקראת מתן תורה הגיע יתרו, נתן עצות וכדומה. אבל לפני מתן תורה כתוב: "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו"
מדוע שלח משה את יתרו? אמר משה: "מי שהיה בעינוי מצרים - הוא זה שיכול להיות במתן תורה!"
כמו שאמר רשב"י: "שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורים: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא."
העיקרון: מי שלא היה בשיעבוד - לא יכול לזכות למתן תורה!
כשהגיעו עם ישראל למתן תורה לחג השבועות, הם אמרו:
"אה, ריבונו של עולם! כזאת חמדה גנוזה ונפלאה!"
"עכשיו אנחנו מודים לך לא רק על הגאולה שזה הודינו בפסח - גם על החמץ! גם על השיעבוד!"
על הכל! הכל! הכל! השם אלוקינו! אנחנו מודים לך!
הודו לה' על השיעבוד! אבל לא על השיעבוד להודות על הצרות... כי בזכות זה זכו להיות עם סגולה לקבל את התורה הקדושה והנפלאה!
הכהנים מודים לקדוש ברוך הוא שמילא את ידם וזיכה אותם להיות כהנים.
על מה הם מודים? רק על הטוב!
לכן מה הם מביאים? רק מצות!
אותו אדם שהיה בצרה - שהיה במדבר וכמעט ששדדו אותו, תעו במדבר בלי מים...
"רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם"
הם יודעים להודות לה' חסדו לא רק על המצות אלא גם על החמץ!
מודים גם על הצרה! כי הם מכירים שהכל לטובה!
לכן בקרבן תודה הראשון בפרשה יש גם מצות וגם חמץ!
שני קרבנות תודה: אחד עם מצה וחמץ, ואחד עם מצה בלבד.
הכהנים: מודים רק על הטוב - לכן מביאים רק מצות.
מי שהיה בצרה: מודה גם על הרע - לכן מביא גם חמץ.
פסח: הודיה על הגאולה (מצות) - עדיין לא על השיעבוד.
שבועות: הודיה שלמה (חמץ) - גם על השיעבוד שהביא למתן תורה.
המסר: דבר ראשון להודות על המצות (הטוב), ואחרי שנכיר טוב-טוב-טוב כי טוב ה' - אז נוכל להבין שלעולם חסדו גם על החמץ!
יהי רצון שנזכה כולנו להודות על הכל - כי ה' כולו הטוב והמיטיב!