ימי חול המועד הם ימים מסוגלים להודיה לה׳. ושמם מעיד עליהם – תוכו רצוף דברי שבח ועוד לבורא. שהרי מה מטרת הפה? כל מטרתו – "כל פה לך יודה".
אמרו חז״ל: בגלות מצרים היינו אצל פרעה – שמשמעות שמו "פה רע". הפה היה שרוי בטומאה. עכשיו, כשיצאנו ממצרים, פתח לנו הבורא פה טוב – פה שכל מהותו רק לשבח ולהלל.
הגאון מווילנא (הגר״א), בהגדתו, מספר על יהודי פורק עול שנפגש עמו בספינה. הלה שאל: "למה אתה מודה לבורא עולם בפה, הרי הודיית הלב מספיקה?"
השיב לו הגר״א: "אם כן – מדוע נבראת כאדם? היה טוב לך להיברא ככלב! הכלב כולו לב ומסור לאדוניו. אבל הייחוד של האדם הוא בפה – בדיבור."
וכן מוכח מהמזמור: "הַלְלוּהוּ כָל צְבָאָיו, הַלְלוּהוּ מֶלֶךְ אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים, זְקֵנִים עִם נְעָרִים" – העילוי של הדיבור הוא העילוי הנבחר ביותר. זהו השבח שהקב״ה חפץ בו – כשאדם מוציא מפיו דברי שבח והודיה.
מנהג אשכנזים: שלא לומר מזמור לתודה בתפילה בחול המועד פסח וסוכות, משום שקרבן תודה היה מגיע עם לחמי חמץ, ובפסח אי אפשר להקריב קרבן חמץ.
מנהג ספרדים (כשיטת הבית יוסף): אומרים מזמור לתודה גם בפסח, שכן מזמור זה נאמר לשם הודיה לבורא עולם ולא לשם קרבן תודה ממש.
מסקנה: לכאורה גם לאשכנזים מותר לומר מזמור לתודה שלא בתפילה – כהודיה פשוטה לבורא עולם, ואין זה נחשב כקרבן תודה.
מעיקר הדין, כתיבה לצורך המועד מותרת. ואמנם הרמ״א כותב שטוב לשנות מהכתב הרגיל, אך לגבי ילדים – נראה שיכולים לכתוב כרגיל, ואין צורך לשנות.
יתרה מכך, ישנה מצווה: "ואל תשכחי כל גמוליו" – יהודי אסור לו לשכוח חסדי ה׳. ולכן לכאורה גם מבוגרים יכולים לכתוב חסדי ה׳, שלא ישכחו.
מובא במשנה ברורה סימן תצ״ט, ומקורו במגן אברהם ועוד ראשונים:
המקור נמצא בהפטרה שנקראת ביום ראשון של פסח. מסכת מגילה, בשם ספר המניח, מביאה גם רמז מהפסוק:
עוד מובא בגמרא מגילה שהמן עצמו גילה את הסוד כשבא לבית המדרש ומצא את מרדכי לומד עם תלמידיו את הלכות קרבן העומר. אמר המן:
כלומר: המן הרשע עצמו הודה שקרבן העומר של אותו יום הוא שיש לו כוח לדחות את גזירתו ולתלות אותו על העץ.
מדוע דווקא קרבן העומר הוא שהיה בכוחו לבטל את גזירת המן? נבין תחילה מהו קרבן העומר:
התורה מצווה: ביום ט״ז בניסן מביאים קרבן שעורים מהתבואה החדשה. לפני הקרבת העומר, אסור לאכול מהתבואה החדשה. רק לאחר שמודים לה׳ על התבואה שנתן – מותרים לאכול ממנה.
מסביר ספר החינוך: לפני שנהנים מהתבואה החדשה, קודם כל מודים לה׳ על הטוב שנתן.
כשיצאנו ממצרים היינו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה – היינו ממש כבהמות, כדרגת שעורים.
אף על פי כן, בחר בנו הקב״ה ממצרים! אנחנו מודים על כך שנלקחנו מבהמיות ממצרים אל חירות.
קרבן העומר הוא ההודיה על הנקודה הקטנה ביותר – אפילו על כך שהיינו בהמות ובחר בנו. מי שמסוגל להודות על כל טיפה קטנה של חסד – הוא שמסוגל לנצח את המן הרשע.
בכל יום מימי הספירה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר"... ושואלים: מדוע צריכים כל יום לזכור את קרבן העומר?
ספירת העומר מלמדת אותנו: כאשר יהודי שואף ורוצה להגיע עד שער ה-50, עד הדרגה הגבוהה ביותר – זוהי שאיפה נפלאה ומבורכת. אבל דווקא כאשר שואפים כל כך, יש סכנה – לשכוח להודות על מה שכבר ניתן לנו.
כותב חובת הלבבות (שער הבחינה): הסיבה שבני אדם אינם מודים לה׳ – כי כל הזמן עיניהם רק מחפשות עוד ועוד, ושוכחות את כל הטוב שה׳ כבר גמל להם.
לכן אמרה התורה: כל יום ויום, בספירת העומר, תזכרו את קרבן העומר – את ההודיה על הנקודה הראשונה, על כך שיצאנו ממצרים, על כך שנלקחנו מבהמיות. אל תשכחו להודות גם על עבר, גם כשאתם שואפים לעתיד.
עכשיו ברור לנו מדוע דווקא ביום קרבן העומר נתלה המן:
כשמו כן הוא – "המון". כל הזמן רוצה עוד ועוד. כולם השתחוו לו, אבל מרדכי לא – ו"כל זה איננו שווה לי". שאיפה ללא גבול, הודיה אפסית.
מודים להשם אפילו על כך שהיינו "שעורים" – בהמות. על הנקודה הקטנה ביותר. כל יום – הודיה חדשה על כל התקדמות.
שורש חטא המן: השאיפה גרמה לו לשכוח את כל הטוב שיש לו. לא הייתה לו שום הודיה ושום שמחה ממה שקיבל, כי כל עיניו רק על מה שאין לו. זהו שורש המן הרשע.
כוח ישראל: אנחנו מקריבים את קרבן העומר ומודים לה׳ על הטיפה הקטנה ביותר – שבחר בנו, שלקח אותנו מבהמיות. וכשאנחנו זוכים להודות על העבר – זה הכוח החזק ביותר לתלות את המן הרשע על העץ.
ביום שהקריבו את קרבן העומר – קרבן ההודיה – תלו את המן הרשע על העץ. ולכן נוהגים לעשות ביום זה סעודה זכר לסעודת אסתר.
המסר לחיי היום יום:
מועדים לשמחה וחגים לשון! 🌸