שירת האזינו — כוחה של המנגינה

פתחנו בשאלה שנראית טכנית לגמרי, ומתוכה נפתח כל השיעור: מאיזה גיל מחנכים קטן למצווה?

הבחנו בין שני סוגים. יש מצוות שעיקרן הבנה — קידוש והבדלה, למשל. שם גיל החינוך הוא הגיל שבו יש לקטן דעת להבין מה הוא שומע, בערך גיל שש. ויש מצוות שעיקרן מעשה — לולב, אכילה, ישיבה בסוכה — ובהן הכלל אחר לגמרי.

במצוות המעשיות אין גיל קבוע כלל. הקטן מתחייב מן הרגע שהוא יכול לעשות את המעשה בשלמותו. כך שנינו במשנה: קטן היודע לנענע — חייב בלולב. לא היודע להרים את הלולב ולא היודע לרוץ אתו, אלא היודע לנענע כראוי, בהודו תחילה ובהודו סוף ובאנא ה' הושיעה נא. מן הרגע שהוא מבין מה הוא נענוע ויודע לעשותו — הוא בפנים. וכן הקטן היודע לאכול כזית.

אין כאן מספר. יש כאן שאלה אחת: האם הוא יכול לעשות את המעשה בשלמותו.

ומן הכלל הפשוט הזה יצאה שאלה שהפכה את כל הסוגיה.

עפ״י משנה סוכה, פרקים ב—ג

ואם כל מצווה מעשית מתחילה מן הרגע שהקטן יודע לקיימה בשלמותה — שאלנו: מאיזה גיל חייב קטן בשינה בסוכה?

באיזה גיל אדם יודע לישון בשלמות? אפילו תינוק. אפילו תינוק בן יומו יודע לישון טוב מכולנו. אמרנו זאת בחיוך — הלוואי עלינו שנישן כמו תינוק — אבל הצחוק הזה הוא בדיוק הקושיה. במצווה הזאת השלמות קיימת מן הרגע הראשון.

ואכן שמאי הזקן סבר כך: קטנים חייבים בסוכה. וחכמים חלקו עליו ואמרו שהשיעור הוא "קטן שאינו צריך לאמו" — שכן אם התינוק זקוק לאמו, אי אפשר לחייב אותו בסוכה בלי לחייב גם אותה, והיא אינה מחויבת בכך.

ומכאן הסיפור שבמשנה. נולד תינוק לכלתו של שמאי. שמאי סובר שהקטן חייב בסוכה — אבל התינוק אינו בנו אלא נכדו, והאם היא כלתו. אדם רשאי להחמיר על עצמו ועל בני ביתו; הוא אינו יכול לבוא אל כלתו ולכפות עליה חומרה שכל החכמים פוטרים ממנה. מה עשה?

פיחת את המעזיבה — פתח את התקרה מעל המיטה — וסיכך על גבה בשביל הקטן.

הוא לא ביקש ממנה דבר. הוא הביא את הסוכה אל התינוק.

משנה סוכה ב, ח

עצרנו רגע על הדרך שבה למדנו את המשנה הזאת, ואמרנו שגם היא עצמה עניין של שירה.

הנצי"ב כותב שהאופן שבו אדם מסתכל על דבר — איך הוא מקים אותו לפניו ורואה בו תמונה שלמה — גם זו צורה של שירה. ומשם הגענו לגמרא חריפה במסכת מגילה:

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה — עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים".

לא מליצה ולא המלצה. יהודי אמור לקרוא ולשנות במנגינה.

והוספנו שבעבר היו הרבה מאוד לומדים כך, עם מנגינה. הזכרנו את הסרטון הידוע של הרב אלישיב לומד בלילה — מי שראה אותו יודע. הוא אינו קורא את הגמרא, הוא מנגן אותה. כל הלילה, בשירה.

וכשאדם שר את הגמרא הוא לומד בשמחה ובהתלהבות. הוא מרגיש חוויה, הוא מתחבר, והוא אוהב את מה שהוא לומד. הלימוד מפסיק להיות משימה.

המנגינה אינה קישוט על הלימוד. היא מה שמחזיק אותו.

מגילה לב ע״א; הכתוב — יחזקאל כ, כה

טעמי המקרא הם הדוגמה החזקה ביותר לכך שמנגינה אינה נוי אלא פירוש.

בראש השנה נוהגים לקרוא את פרשת פקידת שרה בניגון מיוחד, ולאט מאוד. אמרנו שנהנינו מזה מאוד — ובמיוחד אצל האשכנזים, שכל אחד מאריך בזה כדרכו, ולא סתם קוראים אלא מוסיפים והולכים לאט. סיפרנו כמה זה יפה לשמוע: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".

וכשקוראים כך — לאט, בניגון, כשכל חלק בפסוק מקבל את הזמן שלו — שמים לב מיד למשהו שבקריאה רגילה חולף על פניך: הפסוק כפול. "כאשר אמר" ו"כאשר דיבר". למה כפול? הניגון הוא שהעמיד אותך על השאלה, עוד לפני שהתחלת לפרש. וזו בדיוק הנקודה — הטעמים אינם מלווים את הקריאה, הם מחלקים אותה, ומראים לך היכן הפסוק נחתך והיכן הוא חוזר על עצמו.

והצטערנו על מה שנעשה בשטח. הייתה תקופה שמשרד החינוך החליט שבתי הספר חייבים ללמד טעמים, ואף ערך קורס מיוחד למורות. והיום? שאל בבית ספר כמה מורים לטעמי מקרא יש בו. מתוך תריסר — שניים, אולי שלושה. הרוב לא למדו טעמים מעולם.

וחבל, כי מי שקורא עם הטעמים מתחבר אחרת לגמרי למה שהוא קורא.

לגמרא יש מנגינה, ולימים הנוראים יש מנגינה — ואין אדם שאינו מרגיש כלפיה אהבה.

סיפרנו על הישיבה. לומדים בה כאלף בחורים, וליום כיפור מגיעים כאלף ושש מאות — עוד שש ושבע מאות בוגרים משנים עברו, שבאים לחזור ולהתפלל במקום שבו למדו.

פעם התקשר אחד מהם ואמר: למדתי כאן פעם, אני רוצה לבוא ליום כיפור. אמרנו לו שכבר אין מקום. אמר: אין בעיה, אביא כיסא מהבית. אמרנו לו — אתה לא מבין, לא תמצא מקום להוריד את הכיסא. הוא חשב שאנחנו מגזימים, שכבר ימצא לעצמו פינה. הוא הגיע, וראה במו עיניו: אין מקום להניח כיסא, ואין מקום לעמוד.

למה הם באים? ודאי מפני שזה יום הדין. אבל לא רק. הם באים גם מפני שהם זוכרים את המנגינה. חמש שנים ועשרים שנה אחר כך, הם זוכרים בדיוק את החוויה המשותפת ואת הניגון שהיה שם.

לא לחינם נצטווינו "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", ונאמר עליה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". לשירה יש כוח להישאר.

וזו המצווה האחרונה שבתורה — לכתוב ספר תורה, והיא נאמרה דווקא בלשון של שירה.

דברים לא, יט; שם לא, כא

אם המנגינה היא מה שמחזיק — אז מה שאין בו מנגינה לא יחזיק, וזה נוגע בשאלה הכואבת ביותר.

אמרנו דבר שחשוב לדעת: נשירת הנוער מן הדת אינה תופעה יהודית. היא בין-לאומית. בכל העולם הנוער עוזב — גם בנצרות, גם באיסלאם. בארץ, הצעירים הערבים ברובם חילונים; שאל כמה מהם מתפללים חמש תפילות ביום. נשארו קצת שומרי מסורת, ותו לא. זה המצב בעולם כולו, ולא רק אצלנו.

ומה בכל זאת מחזיק? זו הנקודה שחזרה אתמול בכנס: אם אתה רוצה שהנוער יישאר אתך, לא די בהעברת מידע. אדם אינו נשאר בגלל מה שנמסר לו. הוא נשאר בגלל מה שחווה.

ומן הצד השני — הצימאון עצום. הרב שמואל אליהו סיפר שהזמינו אותו לדבר בכנס שוטרות בקבר רשב"י במירון. שוטרות, במירון, מבקשות לשמוע על ימים נוראים ועל קרבת ה'. תראה איזה צימאון.

וזה גם מה שמונח מאחורי העבודה היומיומית. סיפרנו שאנחנו מכינים המון מצגות, וכבר כל המחוז מכיר את זה. והמצגות משתכללות משנה לשנה — מה שהיה פעם כבר אינו נראה היום כמו שצריך. היום זה צבעוני ברמות אחרות לגמרי, והנוער רואה בזה חגיגה.

הצימאון קיים. השאלה היחידה היא מה אנחנו מגישים לו.

עברנו לשירה עצמה, ופתחנו במה שרואים בה בעין, בספר תורה.

שירת האזינו אינה כתובה בשורות רצופות אלא בשתי עמודות. לא עיצוב בעלמא — המבנה הזה הוא אמירה, ותכף נראה מה הוא אומר.

אבל קודם ביררנו מה השירה הזאת איננה. אין בה חרוזים. מי שמחפש בה שיר במובן המוכר לנו — שורות שמסתיימות באותו צליל — לא ימצא. החרוז נכנס לשירה העברית מאוחר, מפייטני ספרד, וכך כתב האבן עזרא בעצמו.

והבאנו את החידוד המפורסם שלו על "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו": "את השור נשלח למישור, ואת החמור להר המור". ושאלנו — מה התחדש כאן, הרי כבר "שור" ו"חמור" מסתיימים באותו צליל? אלא ששתי אותיות משותפות אינן חרוז. "מישור" ו"הר המור" — כאן כבר שלוש. זה חרוז.

ואם בשירת התורה אין חרוזים, ומה שיש בה הוא ניגון — מה בכל זאת עושה אותה שירה גם בכתב?

דברים כב, י

התשובה פשוטה ויפה: השירה בנויה כמעט כולה על הקבלה.

כמעט כל פסוק בה מתחלק לשניים, והחלק השני חוזר על מה שנאמר בראשון — אך בלשון אחרת. "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי". פעמיים אותו דבר, בשני נוסחים.

ההקבלה הזאת אינה מילולית ואינה חרוזית — היא רעיונית. "האזינו" ו"ותשמע" אינן אותה מילה, אבל הן אותו מעשה; "מטר" ו"טל" אינם אותו דבר, אבל הם אותו נמשל. ולפעמים ההקבלה ניגודית, שהחלק השני אומר את ההפך ומתוך כך מאיר את הראשון.

ומכאן חוזרות שתי העמודות: הצורה שבה השירה כתובה בספר תורה היא בדיוק צורתה הפנימית.

כל פסוק עומד על שתי רגליים, והעין רואה את זה עוד לפני שהאוזן שומעת. הסופר אינו מעצב את השירה — הוא מעתיק אל הקלף את המבנה שכבר קיים בה.

פעם ישבנו על המבנה הזה לעומק, ויש בו הרבה מאוד לראות. כדאי פעם אחת לפתוח את השירה ולעבור עליה כך, פסוק אחר פסוק, ולראות איך היא חוזרת על עצמה שוב ושוב בלשון אחרת.

שאלנו שאלה נחמדה: היכן משה רבנו בשירת האזינו?

שמו אינו נזכר בה כלל. אף לא פעם אחת. וזאת בשעה שהשירה כולה שירתו — "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם".

אלא שהוא רמוז בה, וכמעט במילה הראשונה: "הַשָּׁמַיִם". שם, בתוך אותיות המילה, נמצאות אותיותיו של מש"ה.

והוסיפו הראשונים רמז נוסף, עמוק בהרבה — בראשי התיבות של פסוקי הפתיחה ובגימטרייה העולה מהם. לא נכנסנו לפרטי החשבון; די היה לנו בעצם הדבר, וגם הוא הספיק כדי לעצור את כולם. זה לא רמז שרואים; זה רמז שמוצאים.

ושאלנו מדוע כך. משה רבנו מוסר כאן את השירה שתישאר אחריו לדורות, והוא עצמו נמוג לתוכה. שמו אינו נאמר — הוא רק ארוג בה.

עומק כזה אינו נראה בקריאה רגילה. הוא מתגלה רק למי שעוצר על המבנה ומסתכל בו.

דברים לא, ל

הפסוק הראשון בשירה מזמין השוואה, ובה נקודה יפה מאוד.

משה אומר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". וישעיהו פותח את נבואתו הפוך בדיוק: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ". אותם שני עדים, והלשונות התחלפו ביניהן. למה?

אמרו המפרשים: לשון "האזנה" נאמרת למי שקרוב, ולשון "שמיעה" למי שרחוק. לקרוב אליך אתה אומר בשקט — הַאֲזֵן. אל הרחוק אתה קורא — שְׁמַע אותי.

משה רבנו כבר היה קרוב לשמים יותר מאשר לארץ. לכן לשמים אמר האזינו, ולארץ — ותשמע. ואצל ישעיהו, כבכל אדם, המרחקים הפוכים.

והוספנו עוד קריאות. החזקוני קושר זאת לקרבתו של משה לשמים. ויש שקראו את השמים כנשמה ואת הארץ כגוף. ויש שאמרו שהאזנה היא לשון של לימוד עמוק וקשה, ושמיעה — של דברים פשוטים.

ולבסוף הערנו ש"לשמוע" כאן אינו קליטת קול אלא קבלה. כשאדם אומר לחברו "אתה לא שומע אותי", אין כוונתו לאוזניים.

דברים לב, א; ישעיהו א, ב

"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" — שוב הקבלה, וכאן היא אומרת דבר מעשי מאוד.

שאלנו מה ההבדל בין מטר לטל. המטר חזק, יורד לעומק, חופר ומרווה. הטל עדין, נעים, מתוק, יורד בטיפות.

ומכאן למדנו כלל בהוראה. אי אפשר ללמד רק בקלות. אם השיעור כולו נעים ונחמד ואין בו שום חומר עיוני — הבחורים בורחים, ואדם יוצא ושואל את עצמו מה בעצם קיבל כאן. צריך שיהיה עומק, צריך שיהיה מה ללעוס.

ואי אפשר גם ההפך — רק עומק, בלי טעם ובלי נעימות. גם זה לא נשמע, וגם זה לא נשאר. הרצאה שכולה עיון יבש מאבדת את השומעים באותה מהירות שהרצאה שכולה קלילות מאבדת את התוכן.

התורה היא גם מים עמוקים וגם טיפות מתוקות. מטר וטל כאחד, ושני חלקי הפסוק אומרים בדיוק את זה.

ושימו לב שהפסוק עצמו עשוי כך: אילו היה כתוב רק "יערוף כמטר לקחי", היינו מקבלים חצי מן העצה. ההקבלה כאן איננה קישוט — היא התוכן.

דברים לב, ב

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" — פסוק קצר שלמדו ממנו הרבה מאוד.

למדו ממנו בהלכות ברכות, למדו ממנו לעניין זימון, ולמדו ממנו עוד. אבל החידוש הגדול שבו הוא של הרמב"ן.

הרמב"ן סובר שמכאן מצוות עשה מן התורה ממש — לברך על התורה לפני שלומדים אותה. וכך הוא קורא את הפסוק: "כי שם ה' אקרא" — הריני עומד עתה לומר דברי תורה; "הבו גודל לאלוקינו" — תנו שבח לפניו תחילה.

ושאלנו מה הנפקא מינה למעשה, ולא היה צריך לחפש רחוק: אדם שמסופק אם בירך ברכת התורה. בדבר שחיובו מדרבנן — ספק לקולא, ואינו חוזר. ולדעת הרמב"ן, שהחיוב מן התורה — ספק לחומרה, וחוזר ומברך.

כל ההבדל המעשי הזה תלוי בקריאה של חצי פסוק בשירה.

דברים לב, ג; השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצוות עשה טו

שני פסוקים לסיום, ושניהם מוכרים הרבה יותר ממה שנדמה.

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". שאלנו למה דווקא "צור". צור הוא לשון חוזק — צור החלמיש. והחוזק כאן אינו רק חוזקו של הקב"ה, אלא חוזק שמירתו עלינו, שאינה משתנה בשום מצב.

והזכרנו שגם במגילת העצמאות נכתב "צור ישראל", והמילה נבחרה בדיוק משום שהיא נושאת את שתי המשמעויות האלה יחד.

ו"כי כל דרכיו משפט" — שאין דבר קורה סתם. לכל דבר ודבר יש סיבה, גם כשאיננו רואים אותה.

ומיד אחר כך: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". שוב אותה כפילות שראינו לאורך כל השירה, וכל מילה בה מוסיפה נדבך — אביך, קונך, עושך, ומכונן אותך. בורא עולם שברא אותך, ומחזיק אותך, ודואג לך בכל דבר ודבר.

דברים לב, ד—ו

לסיום הבאנו דברים ששמענו אתמול מהרב שמואל אליהו. עיקר דבריו היה שאנחנו בדור של "אחישנה" — שהקב"ה לחץ על טורבו, והדברים מתרחשים במהירות עצומה.

הוא סיפר שישב עם אנשי מודיעין, והם פרשו לפניו את מה שקורה באזור. החות'ים יורים, האיראנים יורים, כולם יורים זה על זה ועל שכניהם — ועל ישראל, לא. שאל אותם למה. אמרו לו שהגיעו למסקנה, ואומרים זאת זה לזה: מי שמתחיל עם היהודים — לא כדאי לו. אלוקים אתם.

וסיפר עוד. באחד הקרבות הארוכים שם התקדמו החות'ים, והחיילים הסעודים ברחו משדה הקרב. ואז אמר: תראו את החיילים שלנו בשבעה באוקטובר. היו מקומות שבהם עמד אדם אחד מול עשרות. אף אחד לא ברח. נלחמו עד הרגע האחרון.

ואמר לכל הקהל: מחאו כפיים לעם ישראל.

משם עבר לדבר על השפע, והביא מספרים שקשה להאמין להם.

אמר שהתוצר לנפש בישראל מכפיל את עצמו בכל עשור. היום הוא עומד על כשבעים אלף דולר לנפש; לפני עשור עמד על כשלושים וחמישה אלף, ולפני כן על כמחצית מזה. כלכלנים כבר מדברים על מאה וארבעים אלף בעוד עשור, ועל עקיפה של אירופה. על זה נאמר "וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה".

ושאל שאלה יפה: מה בעצם אנחנו מוכרים לגרמניה? הרי הברזלים והחומרים מגיעים מסין ומכל מקום. מה שנמכר הוא ידע. חוכמה.

ודווקא כאן, אמר, צריך להיזהר שבעתיים — שלא נגיע ל"כוחי ועוצם ידי", ושלא נתגאה ונאבד את הכול. ולא במקרה הזהירה התורה דווקא את המלך, שהוא בעל השפע הגדול מכולם, שיכתוב לו ספר תורה — "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו".

דברים כח, יב; שם יז, יט

והקטע האחרון היה המרגש שבכולם.

אמר הרב שמואל אליהו: איננו מבינים היכן אנחנו עומדים. כל הנבואות שהנביאים דיברו עליהן — על הדור הזה נאמרו. בישעיהו, בירמיהו, בזוהר. אנחנו אלה שעליהם נאמרו הנבואות.

ואז ביקש לשים לב לדבר אחד. שמתם לב שכמעט כל נבואות הגאולה פותחות באותה מילה? "עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה". "עוֹד נְאֻם ה'". עוד, ועוד, ועוד.

כי הגאולה אינה באה בבת אחת. היא בנויה מעוד דבר ועוד דבר, מעוד שלב ועוד שלב. ואנחנו נמצאים בתוך אחד השלבים האלה.

וכל מה שנדרש מאתנו הוא לדעת להכיר בטוב שהקב"ה מרעיף עלינו — ולחזור אל הפסוק שבו סיימנו: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ". לדעת שהוא אבינו, ושהוא דואג לנו, ושייתן לנו עוד ועוד ועוד.

ירמיהו לג, י