יבואר בו: חיוב האמונה באהבת ה' לאדם בכל מצב, ודרך הקניה לכך.
הספר בנוי משלושה פרקים. הפרק הראשון מביא את המקורות לחובה להאמין שהקב"ה אוהב אותנו — תמיד, גם כשחטאנו, ואף את הרשעים. הפרק השני מביא את ההלכה למעשה היוצאת מכך. הפרק השלישי, מתוך הספר בלבבי משכן אבנה, מלמד כיצד קונים בפועל את אהבת ה'.
בפרק הראשון מובאים דברי ספר אהבתי אתכם, ובנוסף מקורות מספרי הראשונים והאחרונים. חלק מן הדברים הם הערות אישיות של המחבר, ואלה סומנו במפורש.
נתיבות שלום: יהודי הוא בן מלך
כתב בספר נתיבות שלום: חלק בלתי נפרד מהאמונה הוא להאמין כי אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו — שיהודי הוא בן מלך, וה' אוהב אותנו אהבה ללא גבול וללא תנאי.
הדיברה הראשונה היא: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שני חלקים יש כאן:
א. להאמין שאני ה' בורא העולם ומנהיגו.
ב. אשר הוצאתיך מארץ מצרים — למה? כי אתה בני ואני אוהבך.
דברים פרק ז, פסוקים ו–יא
מדוע ברכת אהבת עולם קודמת לקריאת שמע
כתב בספר אהבתי אתכם (עמוד 118): יש להביא כמה ראיות לחיוב להאמין שה' אוהב אדם בכל מצב.
מדוע לפני קריאת שמע תקנו ברכת אהבת עולם, ומיד אחריה צריך לומר קריאת שמע — ויש אומרים שאפילו אסור להפסיק ביניהם?
ללמד אותנו כיצד מגיעים לאהבת ה': על ידי שנתבונן. אהבת עולם אהבתנו, הבוחר בעמו ישראל באהבה — רק שנשריש בליבנו שה' אוהב אותנו תמיד, נוכל לבוא לאהוב אותו, כמים הפנים לפנים.
היות וחובה על האדם לאהוב את ה', ממילא מחייב הדבר שחובה עליו להאמין שה' אוהב אותו. ככל שיותר תיקבע בלב האדם האמונה כי ה' אוהבו, כן יוכל להחזיר באותו מטבע ולאהוב את ה'.
וזה גופא הנסיון של האדם
ובאותו מקום האריך שכמו שחובה על האדם לאהוב את ה' גם כשנכשל בחטא, כך חייב להאמין שה' אוהב אותו למרות שחטא — שאחרת, כיצד יוכל לאהוב אותו?
וזה גופא הנסיון של האדם: האם יחשוב שכמו שבין אדם לחברו, מי שחטאו נגדו שונא ומצר לו, כך יחשוב על ה'? או שיבין שזה תפקידו — להאמין שלה' יש י"ג מידות הרחמים, שהם לרחם ולאהוב את האדם גם אם חטא.
ויש לזה ראיה מפורשת מהפסוק: לא הביט און ביעקב… ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו (ועיין רש"י שם).
אהבה בלי טעם, כאהבת חושק
ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק לז:
ראשית חכמה והזוהר: מעבר הנהר
מובא בראשית חכמה: היות האבות מרכבה למעלה, הוא מרוב אהבתו יתברך אלינו, להשפיע להם נשמות קדושות מלמעלה. כמו שביארו רבי שמעון בר יוחאי בזוהר (מתורגם ללשון הקודש):
והקשה בזוהר הקדוש, שדבר זה הרי כבר ידעו ישראל ויהושע — ובשביל מה אמר להם זאת יהושע? ומתרץ הזוהר: ודאי סוד הדבר, כי חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל, שבחר באבות ועשה אותם מרכבה קדושה לכבודו, והוציאם מנהר העליון היקר והקדוש. עד כאן לשונו.
מסביר הראשית חכמה (שער האהבה פרק ג'): שחסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל להוציא להם שורש נשמות מלמעלה מעלה, ולא קדם באבות איזשהו מעשה או התעוררות מצדם כדי שיאציל הקב"ה נשמותם מעבר הנהר — שהוא מקום קדוש לנשמותיהם של ישראל — אלא הוא חסד מעם ה'. וזהו ענין טבע מילת חשק ה': שהחשק והתעוררות האהבה התחיל מאתו יתברך, ללא הכנה מצדנו.
אם כן, הרי שהדבר התחיל מחסד ה' להאציל נשמותינו ממקום עליון ונשגב, והוא הסיבה לקשר נמרץ בין הבורא המאציל לנשמותינו הנאצלות, להיות הקשר בלתי נפרד — בחינת קוב"ה וישראל חד הוא. והוא חסד ואהבה שאינה תלויה בדבר.
הערת המחבר: מדוע נאמר 'לשונאיו'
הערת המחבר: יש לי בזה הערה, ולא מצאתי מי שמדבר בזה. מדוע הפסוק אומר שה' משלם לשונאיו, ולא אומר שהוא משלם לרשעים? משמע שכל ההבדל בין הצדיקים והרשעים מתבטא בשאלה האם האדם אוהב את ה' — שאז הוא בן העולם הבא — ומי שלא אוהב את ה', חס ושלום, משלם לו בעולם הזה.
והדבר מבהיל: שיוצא שעיקר הנקודה של העולם הבא היא כמה אתה אוהב את ה' יתברך.
מכתב מאליהו: אין ארור מתדבק בברוך
שמעתי מהרב שליט"א, שבפסוק לא כתוב שה' שונא מישהו, אלא שהאדם שונא את ה' — שונאיו. אבל מצדו יתברך, הוא אוהב כל אחד בכל מצב שהוא.
וכך מובא גם במכתב מאליהו (חלק א, עמוד 123) לגבי מה שאמרו: אין ארור מתדבק בברוך — הוא מצד הארור ולא מצד הברוך. שהרי לא נאמר אין ברוך מתדבק בארור. מצד הקב"ה, שהוא ברוך לעולם, אין מצדו מונע מלהידבק גם בארור הגדול ביותר, לקרבו. אלא שהארור, מצדו, מטעה את עצמו ומולבש ברוח עועים המרחקתו מהבורא יתברך, מתוך הנחה מטעית שהוא דחוי ומאוס, ואין ה' חפץ בו.
הרמב"ם והנשיקה: מי שאין בו אהבה לא יוכל ליהנות
יש בזה הרבה סברה. שהרי כל עולם הבא הוא דבקות בה' יתברך. ומהי דבקות?
כתב הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג פרק נא): על זה הענין רמזו החכמים במות משה, אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה. ואמרו על משה, וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' — מלמד שמת בנשיקה. וכן נאמר באהרן על פי ה' וימת שם. וכן אמרו במרים, אף היא בנשיקה מתה — אבל לא זכר בה על פי ה', להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה. הכוונה בשלשתם שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא, מרוב החשק. ונמשכו חכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק האלוה יתברך נשיקה, כאמרו: ישקני מנשיקות פיהו.
(לכן מתו עם ישראל במעמד הר סיני — ראה הערה א למטה.)
מהי אותה השגה? מסביר הרמב"ם לפני כן: כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. וכבר ביארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם הוא השגתו — וכאילו אמר, זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כן. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב לחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא — היא החשק.
כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג. עד שכשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתיפרד הנפש מן הגוף — אז, בעת ההנאה ההיא.
(עיין דוגמאות של דבקות עד שתיפרד הנשמה: על רבי נחמן מברסלב, ועל הגר"א שקרא שיר השירים.)
ממילא, רשע שאין הוא מבין כלל באהבת ה' — מה יש לו לחפש בעולם הבא? לכן ה' משלם לו בעולם הזה.
הערה א · שפתי כהן על שמות פרק כ פסוק א: אמרו ז"ל (קידושין ל ע"ב) על הפסוק ושמתם — זכה, נעשית לו סם חיים; לא זכה, נעשית לו סם המות. אם כן, נתפשט בהם סם חיים, שמתו כששמעו — שנאמר נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה, ו) — מרוב ההשתוקקות והאהבה. לפי שנשמתם של ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, מצא מין את מינו וניעור ונדבק בו. ולפי שהם מורכבים מחומר ואי אפשר להם להיות דבוקים בו, לזה אמרו למשה: דבר אתה עמנו ונשמעה — שאתה מורכב כמונו — ואל ידבר עמנו אלהים, שאין אנו יכולים לקבל מרוב ההשתוקקות.
מראה לך אהבה כפי שאתה מראה לו
ידוע מה שמביא הנפש החיים: שה' מתנהג עם האדם כמו צל — כשם שהאדם מתנהג אליו (או אל אשתו), כך ה' מתנהג עמו.
לפי זה כתב בנתיבות שלום: שאם יהודי מרגיש וחקוק בליבו גודל אהבתו יתברך אליו, גם מלמעלה מתנהגים עמו בבחינת בן, ועל כל פשעים תכסה אהבה, ונמתקים הדינים ששורים עליו.
וכך גם משמע מדברי הרמב"ם לעיל לגבי כי בי חשק ואפלטהו. וכן כתב בספר של הרב לוגסי, אהבתי אתכם.
שער הביטחון: רחום וחנון ה'
וכך גם כתב בחובות הלבבות, שער הרביעי (שער הביטחון), פרק ב, בסיבת הביטחון בה':
וכאשר יתברר זה לאדם ותתחזק הכרתו באמיתת [חסד] הבורא, יבטח בו ויימסר אליו, ויניח הנהגתו עליו, ולא יחשדהו בדינו ולא יתקצף על בחירתו לו. כמו שאמר דוד עליו השלום: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, יג), ואמר: צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, ג).
בפרק ג' כתב: אך ההקדמות אשר בבירורן ואמיתתן יושלם לאדם הביטחון באלהים, הן חמש. אחת מהן, שיאמין ותתברר אצלו התקבצות השבעה ענינים באלהים, אשר בהתקבצם במי שבוטחין בו ייתכן לבטוח עליו. ואלה הם:
הראשון — שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו, כולם הם מרחמי האל וחמלתו, כמו שאמר הכתוב: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (דברים יג, יח).
והשני — כי הבורא יתעלה לא ייעלמו ממנו אופני תועלת האדם, והדין נותן זה, מפני שהוא אחד ממעשיו; ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו, ובפגעים המשיגים אותו ובאופני מחלתו וארוכתו, יותר מעושהו. ואם יהיה זה נמצא בעושים מבני אדם, אשר לא יחדשו במעשיהם זולתי צורה מקרית, אך השורש והצורה העצמית אין להם בהם שום תחבולה ולא יכולת לחדשם — ואשר חידש שורש האדם וצורתו ותכונתו וסדר חיבורו, הוא החכם היודע בענייני תועלותיו ונזקיו, והטוב לו בעולמו ואחריתו בלי ספק. כמו שכתוב: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח, יז), ואמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה (משלי ג, יב).
הששי — שידע רוב טוב האלהים על האדם, ומה שהתחיל אותו בו מרוב החסד והטובה, מבלי שיהיה ראוי אצלו לכך ולא לצורך שיהיה אליו, אך נדבה וטובה וחסד, כאשר ביארנו בשער הבחינה מן הספר הזה. וכמו שאמר דוד עליו השלום: רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, אין ערוך אליך; אגידה ואדברה, עצמו מספר (תהלים מ, ו).
ספר העיקרים: המעשה קונה תכונה חזקה בנפש
ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק יג:
כמו שכתב הרמב"ם ז"ל: למען ענותך ולמען נסותך (דברים ח) — פירושו: להרגילך לסבול הטורח והעמל בפועל לאהבתו של מקום. וכן פירש הכתוב שאמר כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ) — רצה לומר שבא האלהים בקולות נוראות ובלפידים מרעידים לשתי סיבות. האחת, להרגילכם לסבול בפועל הטורח והעמל והצער לאהבתו של מקום, לפי שהמעשה יקנה בנפש תכונה חזקה לאהבת השם. ואחר שתצא המחשבה הטובה והדבור הטוב שאמרתם נעשה ונשמע אל הפועל, יהיה לכם שכר המורגל על מעשה טוב, לא שכר מחשבה טובה בלבד.
וכן פירש הכתוב שאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו' (דברים יג) — כלומר, שהשי"ת הוא מרגיל אתכם בדרכי העבודה, כדי שתתחזק בלבבכם תכונת האהבה את השם, ויהיה לכם על זה שכר מעשה טוב, כשיודע בפועל שאתם עובדים מאהבה… ועל כיוצא בזה אמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם: כלומר שאחר שלא תתפתו אחרי ההצלחה ההיא, תהיו מורגלים בתכונת האהבה, ויהיה שכרכם יותר גדול בעבור הטורח שתסבלו בפועל לאהבתו, ויודע שאתם עובדים מאהבה גמורה.
עקרב, הצדוקי ורבי יהושע בן לוי, רבנו בחיי
כתוב בפרק שירה: עקרב מהו אומר? טוב ה' לכל — שגם עליו ה' מרחם ומטיב.
תלמוד בבלי, מסכת ברכות ז ע"א:
רבנו בחיי על שמות פרק לד פסוק ו: והשם השני (בי"ג מידות) — מדה, והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה, אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו. וכן הוא יתעלה מרחם על הרשע אפילו בלא תשובה, שכן כתוב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). ואפילו על הנכרים, שכן דרשו חז"ל (סנהדרין לט ע"ב): מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני? ואפילו על הבהמות, שנאמר אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז).
כמה שמחה יש לאב שרואה שאוהבים את בניו
אחרי שאדם יודע שה' אוהב את כל בריותיו ורחמיו על כל מעשיו, ואת עם ישראל הוא אוהב במיוחד — ממילא מי שאוהב את ה', אוהב את עמו ישראל. שכן כמה שמחה יש לאב שהוא רואה שאוהבים את בניו! הוא אינו מבחין אם הוא מסוג כזה או מסוג כזה, שכן ה' אוהב את כל בניו.
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. תאהב אותם מחמת שהם בריותיו של בורא עולם, אפילו אין בהם מעשים טובים בכלל.
ונראה שכל מה שאמרו שאין חיוב לאהוב את הרשעים — זה רק כאשר מדובר סתם להתחבר אליהם. אבל כאשר רוצה לקרבם לתורה, אז צריך לאהוב אותם מחמת שהם בריותיו של ה'.
רמב"ם הלכות מלכים: מפני דרכי שלום
רמב"ם, יד החזקה, הלכות מלכים פרק י:
מתוך הספר בלבבי משכן אבנה: תלויה בדבר ושאינה תלויה בדבר
הנה אהבת ה' היא מצות עשה דאורייתא, כדכתיב: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. הרי שכל אדם מחויב באהבת ה'. ונזכרו בכתוב שלוש דרגות: בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך.
והנה מבואר בספרים הקדושים שיש שני אופנים של אהבה: א. אהבה התלויה בדבר. ב. אהבה שאינה תלויה בדבר.
אהבה התלויה בדבר ענינה, שהאדם אוהב מחמת דבר מה — תלויה משום קבלת דבר מה — וכאשר סיבת הדבר בטלה, בטלה האהבה. לעומתה, אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה בעצם. אהבה בגימטריה אחד. שענין אהבה זו נובעת מן אחדות פנימית של האוהב והנאהב.
והנה אהבה התלויה בדבר שייכת גם בעכו"ם, שיש בהם מידת הכרת הטוב ואהבה למיטיבים. אולם אהבה שאינה תלויה בדבר שייכת רק לבני ישראל. מכיון שמהות אהבה זו היא אחדות עם הנאהב, והרי רק לכנסת ישראל יש אחדות גמורה עם הקב"ה (קוב"ה וישראל חד הוא), ולכך בהם שייכת אהבה פנימית זו. משא"כ אצל אומות העולם, שהם נפרדים ממנו יתברך שמו — אצלם שייך רק אהבה התלויה בדבר.
וכמו שאמרה הגמרא: הנותן פרוטה על מנת שיחיה בני — שזה חילוק בין ישראל לעכו"ם. שאצל ישראל זו מעלה: שאף שבנו אינו חי, הוא שמח בנתינה, כי בפנימיות נשמתו הוא נותן על מנת לתת, ללא כל רצון קבלה — וזו אהבה שאינה תלויה בדבר. משא"כ אצל עכו"ם, שאם לא יחיה בנו, הרי שבטל הדבר, בטלה האהבה, ואינו חפץ בנתינה כלל.
ברור הדבר שסדר עבודת האדם בקניית מידת האהבה הוא: תחילה לקנות את מידת האהבה התלויה בדבר, ואחר כך לקנות את מידת האהבה שאינה תלויה בדבר. כלומר, בכוח נפש הישראלי פנימה טמונים שני הכוחות — גם האהבה התלויה בדבר וגם האהבה שאינה תלויה בדבר — ועבודת האדם לגלות אהבה זו מן הכוח אל הפועל. וראשית יש לגלות בנפש את האהבה התלויה בדבר, ולאחר מכן יש לגלות את האהבה שאינה תלויה בדבר.
האדם אוהב מחמת דבר מה. כשסיבת הדבר בטלה, בטלה האהבה. שייכת גם בעכו״ם, שיש בהם מידת הכרת הטוב. ראשית הדרך בקניית האהבה.
אהבה בעצם, הנובעת מאחדות פנימית של האוהב והנאהב. שייכת רק לבני ישראל, ״קוב״ה וישראל חד הוא״. נקנית אחרי הראשונה.
מי נתן לי? גם עצם המחשבה היא מתנה
אהבה התלויה בדבר: בשביל שתהיה אהבה זו, מוכרח שהאדם ידע ממי מקבל את הדבר. כי אילו סבור שהדבר שלו וכדומה, לא יעורר בו דבר זה אהבה. כגון אם ראובן נותן לשמעון מתנה, ושמעון סבור שראובן מחזיר לו את חפצו ששאל ממנו — אין בחפץ זה כוח לעורר את שמעון לאהוב את ראובן.
הן הן הדברים אמורים באהבת האדם את קונו. ראשית על האדם להכיר באופן מוחשי את הטובות שהקב"ה מיטיב עמו, ולאחר מכן, לאחר שחש את הטובות, שייך שעל ידי כך יאהב את קונו אהבה התלויה בדבר. כאשר אדם חי מתוך מלומדה, ואינו מבחין בטובות הבורא שמיטיב עמו — קשה, וכמעט אי אפשר, שיאהב את קונו באמת אהבה שתלויה בדבר. ולכך, ראשית עבודת האדם: להתבונן ולראות במה הקב"ה מיטיב עמו.
כיצד? עבודת האדם היא להבין ולראות שמצד עצמו אין לו כלום, וכל מה שיש לו — הכל בכל מכל כל — זה מהקב"ה. כלומר, לא רק הכרה שהקב"ה נותן לי הרבה מתנות ומיטיב עמי רבות, אלא ההכרה שהכל בכל מכל כל מהקב"ה, וכל מה שיש לי אינו אלא הטבה ממנו יתברך שמו.
אדם קנה דירה, ולאחר כמה שנים הדירה התייקרה, והרוויח ממון רב. בפשיטות האדם יכול להתבונן בכך שהקב"ה היטיב עמו שהרוויח סך הגון — אולם אין די בכך. האדם צריך להתבונן שגם את עצם המחשבה לקנות דירה, עצמות המחשבה גופא, זו ממתנתו של הבורא.
כלומר: לא רק הקנינים הגשמיים וההנאות הגשמיות, אלא כל מחשבה, וכל הרהור, וכל הרגשה, וכל נקודה בגוף ובנפש — הכל מתנה ממנו יתברך שמו. כל רעיון טוב שנופל במחשבת האדם הוא ממנו יתברך, וכן כל הפרטים עד הפרט הקטן ביותר. כלומר, בתחילה על האדם לראות את הטבתו יתברך בדברים ה"גדולים", כממון, בנים וכדומה. ולאחר מכן לראות שכל כולו, כל מחשבותיו, כל הרגשותיו, כל תנועותיו, כולם ממש ללא יוצא מן הכלל — הן מתנות והטבות מן הבורא יתברך שמו.
הרי שיש בכך שני חלקים: א. שלילת המחשבה שהוא חשב מעצמו, שהוא עשה מעצמו. ב. ההשגה שהכל ממנו יתברך שמו.
וזו עבודת האדם, כי בטבע האדם רץ ואינו מתבונן כלל, ואזי הטבע נותן הרגשה לאדם שהוא חכם, ומבין, ויודע וכו' וכו'. ולכך נצרכת בזה התבוננות על כל פרט ופרט: מהיכן יש לי אותו — מכוחי, או ממנו יתברך שמו?
האדם רגיל לחשוב שיש לו סייעתא דשמיא — את הרוב הוא עושה, והקב"ה עזר לו. ובאמת זה אינו כלל, אלא גם מה שהאדם עושה, הכל מכוחו יתברך שמו. הן המחשבות הטובות, והן הכוח הגופני לעמול ולקנות — הכל זהו מתנה ממנו יתברך שמו. גם מה שנקרא השתדלות, מכל מקום הכוח לעשות השתדלות, והדעת והעצות היכן להשתדל, גם זה ממנו יתברך שמו. נמצא שהכל מתנה ממנו יתברך שמו.
התבוננות בשעת השקט, ואחר כך דיבור: מלשון נסתר ללשון נוכח
אדם יושב, ושעתו שעת השקט, והוא מתבונן: מי נתן לי את בת זוגי? כיצד זכיתי בה? מכוחי, מחכמתי? לא ולא! רק הקב"ה נתן לי אותה, וכל חכמתי וכדומה אינו אלא מהקב"ה.
כן יתבונן האדם על עוד פרט ועוד פרט: על הדירה שבה הוא גר, ונראית לו כקנייה מוצלחת — יתבונן, מי נתן לו את הדירה הזו? האם על ידי חכמתו בחר אותה, או שזה מהקב"ה? כך ירגיל עצמו להתבונן עוד פרט ועוד פרט, בכל אשר לו, זמן רב, יום אחר יום.
והנה תחילה יתבונן במחשבתו, ואחר כך יאמר כן בפיו. ובתחילה בלשון נסתר — הקב"ה נתן לי — ואחר כך בלשון נוכח — אתה יתברך נתת לי. כפי שכבר בואר לעיל ענין הדיבור בלשון נסתר ונוכח.
כן ימשיך עד אשר ישכיל וירגיש שאין דבר כזה מכוחו. ואף אם זה מחכמתו ופיקחותו — אף הן חכמה של הקב"ה ופיקחות של הקב"ה, והקב"ה משרה בו את חכמתו ופיקחותו. אולם אין כאן ענין של אני כלל וכלל.
והרי הוא כבעל פקדון גרידא, שמאומה אינו שלו, אלא כל אשר לו — גופו, ממונו, מחשבתו, דיבורו, הרגשותיו וכו' וכו' — הכל של הקב"ה. כאשר אדם זוכה לחוש את הדברים, הוא מגיע למדרגת ונחנו מה. מצד עצמו הוא חש שאין לו כלום כלל וכלל, וכל אשר לו אינו אלא של בוראו.
זהו אינו ענין של רצון לקנות ענווה, אלא תפיסת המציאות כמות שהיא: שהכל של הקב"ה, והאדם אינו אלא כשומר של חכמה, ממון, ובנים וכדומה. כן ירגיל האדם את עצמו עוד פעם ועוד פעם לראות את כל מהות חייו כשומר על דברים של הקב"ה. הבנים לא שלו, אלא פקדון מן הקב"ה. החכמה אינה שלו, אלא פקדון. הממון אינו שלו, אלא פקדון.
מי נתן? אתה. ולמה? כי אתה אוהב אותי
כאשר האדם חש שכל דבר ניתן לו מן הבורא יתברך שמו, עתה צריך להתבונן: מפני מה הקב"ה נותן לי כל דבר ודבר? מפני שהוא אוהב אותי! והרי שכל הנתינות הללו הן גילוי אהבה אלי.
וכך יעמוד ויחשוב, ואחר כך יאמר בפיו:
וכך יפרט עוד פרט ועוד פרט, ובכל פעם יזכיר את אהבתו, עד שייקבעו הדברים בלבו שהקב"ה אוהבו. ובוודאי שנצרך לחזור על כך במתינות אלפי פעמים, ועשרות אלפי פעמים — בפשיטות, מתוך שימת לב, ובשקטות פנימית.
חיים שכולם סביב הקב"ה
לאחר שזכה האדם וקנה בלבו את מידת האהבה התלויה בדבר, עתה עבודתו לקנות את מידת האהבה שאינה תלויה בדבר. ובאמת כבר כתבנו שמידה זו מושרשת בקוב"ה וישראל חד. וזה ברור שישראל חד, הקב"ה — הכוונה על נשמתו של ישראל, ולא על גופו. ולכך מידת אהבה זו כל מהותה גילוי מהותה הפנימית של נשמת ישראל.
ובכדי שיזכה האדם לכך שתהיה בו מידת אהבה שאינה תלויה בדבר, בצורה בנויה ולא ניצוצות בלבד — נצרך שכל חייו יהיו סביב לקב"ה, שכל מחשבתו תהיה מסביב לקב"ה (מלבד עסק התורה הקדושה, כנזכר לעיל). וכל כולו יהיה נתון למחשבות על הקב"ה, ומחשבות עם הקב"ה, ודיבורים עם הקב"ה, והקב"ה יהיה מרכז כל חייו בכל עת ובכל שעה. ואזי יתגלה בו קוב"ה וישראל חד הוא.
וכל זאת, לאחר שכבר דרך האדם בדרך שדרכנו עד הנה, והצליח ועשה פרי, ולבו זך ופנוי, והקב"ה שוכן בקרבו. ואזי כל הויתו היא התקשרות לקב"ה בפנימיות לבבו. ומתוך שביטל את מחשבות ההבל העולמי, ועסוק כולו במחשבות על הקב"ה, אזי אין מחיצה המעלימה מהקב"ה להתגלות בלבו.
והנה הדברים רחבים עד למאוד, ונגענו עד עתה כטיפה מן הים. אולם השתדלנו להביא את האדם לפחות להבנה וחיפוש דרך, שחייו יהיו עם הקב"ה בתמידיות — עד אשר יזכה שבכל עת ובכל שעה הוא משוחח עם הקב"ה בפשיטות ממש, מתוך חוש שהקב"ה עמו ושוכן בקרבו ממש.
וכאשר האדם זכה לכך, הוא שומר כמעט בכל רגע ממש את הזכירה שהוא חי עמו יתברך שמו בנוכח, וכאשר שוכח — מיד מזכיר עצמו לכך.
רשפיה רשפי אש — התלהטות פנימית ולא התלהבות
הדרך הפנימית לעורר את מידת האהבה שאינה תלויה בדבר היא על ידי התבוננות ודיבור.
ראשית, על ידי שיתבונן היטב במהות האהבה שאינה תלויה בדבר — הן על ידי משלים של העולם הזה, והן בהסתכלות ברוחניות הדברים — עד אשר יתיישבו הדברים היטב במחשבתו, ואמונתו תהיה שלמה בקיום אהבה שאינה תלויה בדבר בין הקב"ה לכנסת ישראל.
ולאחר מכן יש את עבודת הדיבור, והיא עבודה יקרה ונפלאה: שיבחר פסוקים שמוזכרת בהם אהבת הקב"ה לכנסת ישראל, וכן להיפך, אהבת כנסת ישראל להקב"ה; או לחילופין שיקבע לכך לשון לפי צחות נפשו, כל אחד באשר הוא. ויחזור על סגנון אחד דווקא פעמים רבות מאוד מאוד, כחצי שעה, שעה, ויותר — כל אחד לפי השגת נפשו. ויעשה כן בדיבור מתוך לבו ולא מתוך שכלו, ויתמיד בכך תקופה ארוכה, ובכך תתלהט נפשו מאוד לאהבת בוראו.
דבר זה צריך להיעשות מתוך שקטות, רגיעה, ומתוך חוזק פנימי והתלהטות פנימית דווקא, ולא חיצונית כלל. כי התלהטות חיצונית היא התלהבות, והתלהבות אינה בוקעת בקיעת אמת את המסך המעלים על הנשמה. אלא רק על ידי התלהטות פנימית — רשפיה רשפי אש דווקא — אפשר לבקוע את מחיצת לב האבן המעלים מן חושי הנמד להתגלות.
ואזי כאשר הדבר נעשה מתוך שקטות פנימית והתלהטות פנימית דווקא כנזכר, אזי אם יתמיד בכך זמן רב, ויחזור ויעשה כן ללא הפוגות — בוודאי ירצה ה' פעלו, ויסיר ממנו כל מסך זר המונע מלחוש ממש את האהבה שאינה תלויה בדבר.
דרך זו ידועה בין עובדי ה' יתברך שמו ואין בה כל חידוש, ואף כתובה היא חלקית בספר יסוד ושורש העבודה, והיא בדוקה ומנוסה מאוד מאוד — אולם כל זאת בתנאי שהאדם יציב מאוד בעבודת השם יתברך ואינו קרוב לדמיון כלל.