שיעור תשיעי - חינוך לעבודת השם בשמחה (חלק א')

מבוא: יסודות הבחירה בעבודת השם

אנו מגיעים לנושא מיוחד ואולי אף עיקרי בחינוך - כיצד מחנכים את הילדים לעבודת השם. זהו נושא מורכב, לא בגלל שקשה להסבירו, אלא משום שיש דרכים רבות בעבודת השם, ולא תמיד ניתן לומר שיש דרך אחת נכונה. העקרונות שנלמד הם כלליים, אך הפרטים והדרכים ליישומם יכולים להשתנות בהתאם למסורת ולגישה הספציפית של כל משפחה.

סוגיית הבחירה בעבודת השם

אנו בוחרים את הדרך של ילדינו בשנותיהם הראשונות, אבל בסופו של דבר עלינו לחנך אותם לבחור בעצמם. כפי שמסביר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו", מטרת החינוך היא ללמד את הילד כיצד לבחור, כדי שכאשר יגיע לגיל בחירה, יהיה לו "כלים" לבחור נכון.

השאלה המרכזית היא: האם אנחנו באמת בוחרים? רוב האנשים, אם יבדקו את עצמם בכנות, יגלו שהם כמעט לא מרגישים שהם בוחרים ברגעי האמת. כשנשאל אדם מדוע אינו טוב יותר, התשובות שיתן יהיו בדרך כלל: "אני טיפוס כזה", "גדלתי בבית כזה", "יש לי היסטוריה כזו" - כולם תירוצים שיש בהם מעין כפירה בבחירה החופשית.

חלק ראשון: המבנה הנפשי של הבחירה

הסתרת תהליך הבחירה

על פי ספרי החסידות, הקב"ה ברא את האדם באופן כזה שתהליך הבחירה יהיה מוסתר. מדוע? כדי שהאדם יוכל לבחור ברע מבלי להרגיש בכך. האדם ביסודו טוב, וכאשר הוא בוחר ברע, הוא למעשה מרמה את עצמו. תהליך הבחירה האמיתי מתחיל הרבה לפני שהשאלה עומדת לפועל.

לדוגמה: אדם עומד בפרשת דרכים - יש אפשרות לפנות ימינה (הדרך הטובה) או שמאלה. הוא יודע שעדיף לפנות ימינה, אבל בוחר שמאלה כי כך "מתחשק לו". אחרי שהלך שלושה קילומטרים ועמד מול מכשול, הוא כבר לא מרגיש שהוא בחר - הוא נמצא במצב וקשה לו לחזור אחורה.

הציר של הנאה וסבל

כל בן אדם פועל למען אחת משתי מטרות בסיסיות: 1. להשיג הנאה, סיפוק ושמחה 2. לברוח מצער וסבל

כל תנועה היא על ציר זה - בקצה אחד סבל, ובקצה השני הנאה. ההבדל בין צדיק לרשע אינו במה שהם עושים (שניהם מחפשים הנאה), אלא בסוג ההנאה שהם בוחרים בה: הצדיק בוחר בהנאה רוחנית, והרשע בהנאה גשמית.

כפי שאמר החפץ חיים, בעולם הזה אין הנאה גשמית אמיתית - זו רק אשליה. כל ההנאות הגשמיות הן רק השלמת חיסרון. אדם רעב סובל, וכאשר הוא אוכל, הוא לא באמת נהנה אלא רק מפסיק לסבול.

חלק שני: כוחו של הדמיון בבחירה

עולם הדמיון וההנאה הגשמית

אחת הסכנות הגדולות בתהליך הבחירה נמצאת בעולם הדמיון. כדי להבין זאת, נתבונן בדוגמה: כיצד אדם מחליט לקנות מכונית חדשה?

הוא רואה מכונית טובה יותר משלו וכבר מתחיל לדמיין איך זה להיות בעליה. הוא מפעיל את הדמיון, "מדביק את עצמו בגרדת" (יוצר אצלו חיסרון מדומיין), ומתחיל לסבול מכך שאין לו את הרכב החדש. הוא חוסך, מקריב, ובסופו של דבר קונה את הרכב. וכמה זמן נמשכת ההנאה? פחות מ-10% מהזמן שהוא סבל כדי להשיגו.

כך עובד המנגנון הנפשי: אנחנו מדמיינים את הדבר, יוצרים אצלנו תחושת חיסרון, סובלים, משיגים את הדבר, ואז נהנים לזמן קצר עד שמתרגלים. זוהי המלכודת של עולם החומר.

כוחו של הדמיון לטובה

מצד שני, כל אדם שעשה דבר חיובי בחייו, עשה זאת אחרי שדמיין אותו קודם. הדמיון הוא כלי רב-עוצמה שאפשר להשתמש בו לטובה. בעבודה עם בני נוער שמתמודדים עם ניסיונות קשים, למשל, אפשר לעזור להם לדמיין בפרטי פרטים כיצד הם עומדים בניסיון.

כך גם בעבודת השם - אדם שרוצה להתחיל לקום בבוקר בזמן לתפילה, צריך לדמיין את עצמו עושה זאת שוב ושוב, לא כמשימה מעיקה אלא כחלק מתפקודו הבסיסי כאדם.

חלק שלישי: הטעות בחינוך לעבודת השם

התמונה המעוותת של עבודת השם

הטעות החמורה ביותר שעושים בדור שלנו היא ששוטפים לילדים את המוח בתמונה מעוותת של העולם. ילדינו גדלים עם הרגשה שיש שתי דרכים: דרך של חרדים, שבה סובלים בעולם הזה ומקבלים שכר בעולם הבא, ודרך של "כופרים" שבה נהנים בעולם הזה אך מאבדים את העולם הבא.

זוהי תמונה מסולפת ומסוכנת. איך אנחנו מצפים שילדינו יעמדו בפיתויי העולם המודרני אם אנחנו מציגים בפניהם את עבודת השם כסבל וייסורים? אנחנו שולחים אותם לקרב בלי נשק, או גרוע מכך - עם נשק מסולף.

הדרך הנכונה: הנאה רוחנית

עלינו ללמד את ילדינו שעבודת השם היא דבר מהנה! כפי שאמר דוד המלך "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". הרדיפות והקשיים הם חלק מהתהליך, אך הם אינם המטרה. המטרה היא הקרבה לה', וזו הנאה אמיתית.

כשרוקח אחד התלונן בפני הצאר על עבודתו הקשה, ענה לו הצאר: "אתה מבקש ממני לעזור לך עם בעיית הגב, כשאני יכול להביא לך את הרופאים הטובים בעולם? אתה לא מבין את התענוג של קרבת אלוקים, את המתיקות של קיום המצוות!"

סיכום וישומים מעשיים

המשימה החינוכית

משימתנו כהורים ומחנכים: 1. לתת לילדים לטעום את הטעם האמיתי של עבודת השם 2. לחבר אותם להנאה רוחנית 3. ללמד אותם לבחור ולהבחין בין הנאה רוחנית להנאה גשמית

אם לא ניתן לילדינו את "הנשק" הזה של היכולת ליהנות מעבודת השם, אין להם סיכוי לעמוד במלחמה הרוחנית של דורנו. ילד שלא טעם הנאה רוחנית לא יבחר בה, גם אם הוא יודע שהיא "נכונה".

חשוב להדגיש שעבירה זו, של יצירת קשר בין עבודת השם לסבל וקושי, היא לא רק בעיית הילדים. גם אנו המבוגרים צריכים לבדוק את עצמנו ולהיות כנים: האם באמת כיף לנו לעבוד את השם? האם אנחנו מקרינים שמחה בקיום המצוות?

כדי לחנך לעבודת השם בשמחה, עלינו: 1. לחיות את השמחה בעצמנו 2. לספק חוויות חיוביות של עבודת השם 3. להדגיש את ההנאה הרוחנית שבקיום מצוות 4. ליצור אווירה של שמחה ולא של עול

רק כך נוכל להבטיח שילדינו יבחרו בדרך הטובה מתוך הכרה אמיתית ושמחה, ולא מתוך כפייה או הרגל.