זהותם של חכמי ישראל שתיקנו את ימי החנוכה אינה פרט היסטורי בלבד, אלא המפתח להעמקה במהותו הפנימית של החג. הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב, שספרו המרכזי נקרא "בני יששכר", חש בנפשו קשר עמוק ומיוחד לימי החנוכה. הוא הרגיש בהם הארות נפלאות ומשיכה רוחנית עצומה, ולא ידע להסביר את פשרה.
הרב מדינוב נסע לרבו, ה"חוזה מלובלין", ועוד בטרם פתח את פיו, הקדים אותו רבו ואמר לו:
"אתה רוצה לדעת מדוע אתה כל כך נמשך לחנוכה? דע לך, בית הדין שתיקנו את חג החנוכה היו משבט יששכר, ואתה ניצוץ נשמה מהם... לכן אתה מרגיש בחנוכה כזה אור מיוחד."
אכן, בפיוט הידוע "מעוז צור" אנו שרים:
"בני בינה" הוא כינויו של שבט יששכר, כפי שנאמר עליהם בדברי הימים:
אך מדוע זכו דווקא הם לקבוע את החג? מהו הקשר העמוק בין "בינה", "שמונה", ו"חנוכה"?
ימי החנוכה הם המשך רוחני ל"חנוכת המזבח" שנערכה על ידי נשיאי השבטים בימי המדבר. רש"י מבאר ששבט יששכר הוא זה שנתן את העצה להבאת קרבנות הנשיאים, ובזכות זו זכו בניו לתקן גם את החנוכה הזו.
הקשר בין שתי ה"חנוכות" אינו מקרי - יששכר היה השורש הרוחני לקביעת זמני חנוכה מאז ימי המדבר.
אחת הגזירות הקשות של היוונים היתה איסור על קידוש החודש, שהוא יסוד הלוח העברי. חישוב הזמנים וקיום מצווה זו היו תחום המומחיות המובהק של "יודעי הבינה" משבט יששכר.
כאשר הגזירה התבטלה, היה זה מן הצדק שהם יהיו אלו שיקבעו את חג ההודאה.
מהו סוד כוחה המיוחד של מידת ה"בינה" אצל שבט יששכר, וכיצד הוא שזור בנסיבות הפלאיות והקדושות שהובילו ללדת אבי השבט עצמו?
סיפור לידתו של יששכר, כפי שהוא מסופר בתורה, אינו רק תיאור היסטורי, אלא מציג אב-טיפוס רוחני לכוחה של אהבה ואחדות בקדושה, ולאופן שבו הן ממשיכות שפע וברכה שמימיים.
שמו של יששכר נכתב בתורה בשני "שינים", אך נקרא רק באחד. החתם סופר מסביר את הכתיב היחודי הזה כרמז לשתי מעלות שכר שונות:
רומזת לשכר הפומבי שקיבלה לאה על שנתנה בהקרבה עצמית את שפחתה ליעקב – מעשה הראוי לשבח.
רומזת ל'שכירה' האישית ('שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ'). מתוך צניעות, היבט זה נכתב אך אינו נהגה, והוא מעיד על טוהר כוונתה של לאה.
התורה מדגישה נקודה מיוחדת באותו מפגש: "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". רש"י מבאר שהמילה המיותרת לכאורה, "הוּא", באה לרמז שהקדוש ברוך הוא עצמו סייע באותו לילה כדי שייצא משם יששכר.
זהו המקום היחיד בו התורה משתמשת בביטוי "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ" (במקום "בָּא אֵלֶיהָ"), ביטוי שמשמעותו בלשון הקודש היא שניים הפועלים ברצון אחד.
חז"ל אומרים: "כל אדם שאשתו תובעת אותו (מתוך אהבה וחיבה), הוויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו... יודעי בינה"
לאה, בתשוקתה הטהורה, הייתה אב-טיפוס לכך, ולכן זכתה לבן שכולו "בינה".
אך מהו המנגנון הרוחני העמוק הפועל כאן? מהו הקשר הפנימי בין אחדות מקודשת זו לבין מעלת ה"בינה"?
הבנת סוד המספר שמונה היא המפתח האחרון לפענוח הקשר הפנים-מפנים בין לדת יששכר לבין חג החנוכה.
מייצג את עולם הטבע, את המחזוריות השלמה:
מייצג תמיד את המימד שמעל הטבע:
המספר שמונה הוא "האחד הרוכב על השבעה" – הקדושה השורה על הטבע ומרוממת אותו.
זהו המספר היחיד שבו צורת הזכר (שְׁמֹנָה) והנקבה (שְׁמֹנֶה) נכתבת באותן אותיות בדיוק - רמז לאחדות מושלמת והרמה מעל לחלוקות.
האותיות של המילה נְשָׁמָה (נ-ש-מ-ה) הן אותן אוותיות של המילה הַשְּׁמֹנָה (ה-ש-מ-ו-נ-ה)!
המימד השמיני הוא מקור הנשמה, המקום שבו הנשמות הנפרדות של האיש והאישה מתאחדות לשרשן האחד.
על פי תורת הסוד, עולם הבינה הוא העולם השמיני (מעל שבע הספירות התחתונות).
מדרגה זו מכונה "חמישים שערי בינה", והיא מייצגת את השלב שמעבר לשלמות העולם הטבעי (שבעה שבועות של 7×7=49 ימים).
זהו היום החמישים הנעלה, "השבוע השמיני" כביכול.
ברית המילה ביום השמיני - חיבור לנצחיות ולעולם שמעל הטבע.
זהו סוד לידתו של יששכר, וכוחו לתקן חג של שמונה ימים.
כעת, כל החלקים מתחברים לתמונה אחת שלמה ומאירה:
כעת יובן הקשר העמוק במדרש רבה (שיר השירים זוטא, י"ד), הקושר את הפסוק:
והמדרש מבאר:
מה שנראה כקשר שירתי בלבד, מתגלה כתיאור מדויק של סיבה ותוצאה רוחניות:
הקשר אינו מקרי אלא מהוותי: בזכות הדודאים שהביאו לאהבה וללדת יששכר, זכינו ל"מגדים" (המתיקות) של נרות החנוכה המאירים את פתחי בתינו.
חג החנוכה, אם כן, אינו רק חג של נצחון צבאי או נס שמן. בשרשו העמוק ביותר, הוא חג שנולד ונוצר מכוח האחדות, האהבה והקדושה השורה בבית היהודי.
כאשר אנו מדליקים נרות חנוכה, אנו לא רק מנציחים נס היסטורי. אנו מתחברים לכוח הרוחני העתיק שנולד מאהבה טהורה, מאחדות קדושה, וממימד שמיני - מימד שמעבר לטבע.
כל בית יהודי שבו שורים אהבה, אחדות וקדושה - הוא בית שמחובר למימד השמיני, למקור הבינה, ומממנו יוכלו לצמוח דורות של "יודעי בינה".
כך, נרות החנוכה המאירים בפתח ביתנו הם לא רק זכר לנס, אלא סמל חי לאור שיכול לצמוח מתוך אהבה אמיתית ואחדות קדושה בין איש לאשתו - אור שממשיך לדורי דורות.