שבת שלפני חג הפסח זכתה לשם המיוחד שבת הגדול, ולשם זה טעמים רבים ונפלאים. היום נעמוד בעזרת השם על הטעם העיקרי, כפי שמובא בטור (סימן ת"ל).
שבת שלפני פסח קוראים אותו שבת הגדול, מפני שנעשה בו נס גדול. שפסח מצרים, מקחו באסור, כדכתיב: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות". ופסח שיצאו ממצרים היה ביום חמישי, נמצא שי' בחודש היה שבת קודש. ולקחו להם כל אחד שה פסחו וקשרו אותו בכרעי המיטה. ושאלו אותם המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחוט לשם פסח, במצוות השם עלינו. והיו שיניהם כאות על ששוחטים את אלוהיהם, ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קוראים אותו שבת הגדול.
בוא נדמיין את עוצמת הנס האדירה שהייתה שם. תאר לעצמך: יהודי נכנס ללב עזה, לוקח את הקוראן ומעלה אותו ברחובה של עיר באש – מה היה נשאר מאותו יהודי? והנה כל המצרים רואים כיצד לוקחים את האלוהים שלהם ומתכוונים לשחוט אותו, ואינם יכולים לומר דבר – זהו נס גמור!
למדנו מנס זה דבר גדול: יש להשם שליטה גם על בעלי בחירה. כאשר בן אדם עושה לך דבר רע – דע לך שגם זה מאת השם לטובתך. שהרי יש להשם שליטה גם על בעלי בחירה, והשם אוהב אותך עד מאוד. ואם הוא נתן לו לעשות לך כך – סימן שזה לטובתך הנצחית.
כל חגי ישראל נקבעו לפי התאריך ולא לפי יום השבוע שבו אירע הנס:
הנס של לקיחת השה אירע בי' בניסן, ובכל זאת אנו זוכרים אותו בשבת שלפני פסח ולא בתאריך י' בניסן! מדוע?
ביהדות אף פעם לא חוגגים יום – תמיד חוגגים תאריך!
ושבת הגדול מהווה יוצא דופן ייחודי – חג שנקבע לפי יום השבוע ולא לפי התאריך
הספר התודה מביא תירוץ מאוד יפה: לא בא הנס אלא על ידי שמירת שבת!
מה הכוונה? לכאורה, אם זה היה ביום חול, יכלו היהודים לקחת שה לקשור אותו בביתם ואף מצרי לא היה יודע. אך ביום השבת ידוע למצרים שישראל שומרים שבת ומתרחקים מבעלי חיים (שכן הם מוקצה), וכאשר ראו אותם מתעסקים בשה וקושרים אותו לכרעי המיטה – שאלו אותם: "מה זה, יהודי? מה קרה לך?" והוא השיב להם: "יש לנו מצוות הבורא לקחת שה לשחיטה." וכך הגיע הנס לשיאו.
הנס כולו הוצרך מחמת השבת. לפיכך, תלו את הנס בשבת ולא בי' בחודש. כל הנס הוצרח מחמת השבת – ולכן קבעו שבת הגדול ביום השבת, ולא בתאריך הקלנדרי.
שבת שלפני פסח קוראים אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו.
שואלים המפרשים: שולחן ערוך הוא ספר הלכה! זה לא ספר מנהגי ישראל, לא תולדות הדורות, לא ספר מודעות. כמו שאין בשולחן ערוך הלכה שפסח קוראים אותו פסח, ויום כיפור קוראים יום כיפור – מדוע יש סימן מיוחד בשולחן ערוך איך קוראים לשבת שלפני פסח?
בא השולחן ערוך לומר לנו: יש מצווה על כל יהודי לקרוא לשבת שלפני פסח "שבת הגדול"! להכריז ולומר בפיו: "השבת שבת הגדול תקרא לה."
אין הפירוש שסתם נהגו לקרוא לה בשם זה – אלא קוראים מלשון ציווי: יש חיוב לכל יהודי לומר בפיו שם זה.
וכך כתוב בשו"ת אור לציון: "ויש שנהגו מטעם זה לומר בשבת זו: 'שבת שלום ומבורך שבת הגדול' או 'שבת הגדול שלום מבורך', כדי לזכור את הנס שנעשה בשבת זו."
צריך להבין: מדוע כל כך חשוב שכל יהודי יכריז ויאמר "שבת הגדול"? כאן אנו מגיעים ליסוד גדול, חשוב ונפלא.
"שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו"
יש מצווה גדולה עד מאוד לפרסם ניסי השם ונפלאותיו בעולם. כמו שאנו אומרים בתפילה: "נודה לך ונספר תהילתך" – יש מצווה גדולה לפרסם ניסי השם.
"אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָע וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ – לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן, מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה"
ראינו בגמרא בסוגיית חנוכה שמשום פרסום ניסא אדם צריך לבטל הרבה מאוד דברים: לחזור על הפתחים, למכור כסותו, ועוד הרבה דברים. פרסום ניסא זה יסוד עצום ביהדות!
כאשר יהודי מספר נפלאות השם ומקיים מצוות פרסום ניסא, הוא מקיים מצוות קידוש השם!
ולא תחלל את שם קדשי – מכלל "אל תחלל" אמור "קדש"! ועל כן מחויב לפרסם הניסים בכל מקום שנעשו בו.
נמצא שכל יהודי שמפרסם נפלאות השם מקיים מצוות קידוש השם! מצווה שלעיתים צריכים למסור עליה את הנפש – עד כמה חמורה ועצומה היא!
ספר מעשה ניסים, לרב אברהם בן הרמב"ם. וזה לשונו:
אמרו מפורש: הוא דאורייתא! שנאמר: "חי חי יודך" – מדאורייתא! אומר שמן הדין ודאי ש דוקא הכריע שמילים שמרו חז"ל אבל רצה תעלה שמו – שירות ותשבחות באותם ימים שהיו ניסים. כמאמר אדון הנביאים: "שירו להשם כי גאה גאה!"
נתחייב מזה שנעלו ונשבחו בכל עת שתראה לנו גבורתו וניצחונו. וזהו אמרו כי ההלל מימי חנוכה דאורייתא. לא כי חנוכה כתובה בתורה – אלא כי יש מצווה לקלס את השם כאשר קורה לך ניסים ונפלאות.
ועוד אומר שם דבר יסוד אדיר: "מצוות פרסום ניסא שמקיאו אל מאמרו יתברך 'ולא תחלל את שם קדשי' – אמרו: מכלל 'לא תחלל' אמור 'קדוש'. ועל כן מחויב לפרסם הניסים בכל מקום שנעשו בו."
שבת הגדול חל השנה בשבת פרשת מצורע. ובכל שנה שאינה מעוברת, שבת הגדול חלה תמיד בפרשת צו. ולא בכדי!
המצורע מביא שתי ציפורים: אחת שוחט, ואחת משלח. מה מהות שתי הציפורים? מבאר הזוהר הקדוש:
יש שני סוגי דיבורים: יש דיבור של "עשה טוב" ויש דיבור של "סור מרע". ציפור – מלשון דיבור (שמפלפלת כל הזמן). דיבור אחד צריכים לשחוט, ודיבור אחד צריכים לשלוח על פני השדה.
הדיבור הרע – לראות רע בבני אדם, לספר דברים רעים על בני אדם. זאת תשחט! הקב"ה שונא מאוד דיבור זה.
הדיבור הטוב – לראות כמה נפלאות השם, כמה נפלאים בני אדם, לראות את היופי שיש בבני אדם. זאת תשלח על פני השדה! לספר גבורות השם בכל מקום.
"הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ"
הדיבור הטוב הוא מצווה עצומה – לראות טוב, להיות מאלה האנשים ששמחים ומשמחים בני אדם. מובא בגמרא שרב רוחה שאל את אליהו הנביא: "מי הוא בעולם הבא?" הראה לו אנשים שמשמחים בני אדם!
כשנכנסים לבית – לראות את כל היופי שהאישה עושה, להודות לה, לספר לה, לשמח אותה. "כל הנותן פרוטה לעני – שש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך באחת עשרה ברכות!"
בכל שנה שאינה מעוברת, שבת הגדול חלה דווקא בפרשת צו. שמה מדובר על קורבן תודה. ואין זה מקרה!
אדם שניצל מסכנה מביא קורבן עם 40 לחמים. ד' מהם נותן לכהן. ונשארים לו 36 לחמים. זמן אכילת קורבן שלמים הוא שני ימים ולילה אחד. אך קורבן תודה – זמנו יום ולילה בלבד!
מדוע? כי יש לנו מצווה: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם!" – צריך לספר לפני כל האנשים ניסי השם. לכן אמרו: תביא 40 לחמים – כדי שתעשה סעודה ענקית ותקרא לכולם, ויהיה לך קהל שלפניו תספר נפלאות השם!
קורבן תודה ושבת הגדול – שניהם מהותם דבר אחד: לספר ולפרסם נפלאות השם! כמה נפלא שהם חלים תמיד יחד!
בספר "עבד המלך" מסופר: יום אחד בא הרב שפיצר לבקר את הרב שמואל מינר בביתו, חודשיים סמוך לפטירתו. היה זה בתאריך י' בניסן. פנה אליו הרב שמואל בשאלה: "אתה זוכר מה היה בתאריך זה?"
ענה לו: "עלתה פטירתה של מרים."
"נכון. מה עוד?"
"בעשור לחודש הזה שבת ישראל במצרים ולקחו את הכבש לפסח."
"גם נכון. אך מה עוד?"
ענה לו הרב שמואל: "ביום זה עברו עם ישראל את הירדן בימות יהושע, ונתקדש שם שמיים בעולם – אהרון עשה את הנס והעם פרח באוויר מעל הירדן, כל העולם שמע וראה זאת."
"הנה, כיוון שהגעת לביתי – תספר ניסים אלו לבניך!"
היה לי אדם שדיברתי איתו שיתרום לעירוב שעשינו בעירנו. אמר לי: "אם יקרה לי נס – אתרום לכם." ברוך השם, קרה לו נס, והוא תרם. ביקשתי ממנו: "תספר את הסיפור שלך." הוא סיפר (ניתן לשמוע את הסיפור מספר 15 ב"כל תודה").
לאחר כמה זמן התקשר אליי שוב: יש לו עוד עניין, צריך עוד נס. אמרתי לו בשמחה – הסכמנו שאם בעזר השם יקרה לו נס, יתרום 2000 ש"ח ל"כל תודה" כדי שנוכל להפיץ את עניין ההודיה להשם. אחרי כמה זמן התקשר: "קרה לי נס מחוץ לגדרי הטבע – בחלום הגדול ביותר שהייתי לו, קרה לי נס גדול!"
למה זה קרה? כאשר אדם מספר נס – מיד קורה לו עוד נס!
כאשר אדם מספר נפלאות השם – הוא מעורר את הנס עוד פעם ועוד פעם!
"כי ביציאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – כאשר אנחנו מספרים את הנס הגדול שעשה לנו הקב"ה, אנחנו מעוררים בזה את יום ה' הגדול והנורא
בעלי הרמז אמרו דבר נפלא: סימן זה בשולחן ערוך – סימן ת"ל – ראשי תיבות: תודה להשם! זה המהות של שבת הגדול – להודות להשם על הנס הגדול שעשה לנו.
מעניין שגם מצווה ת"ל בספר החינוך היא מצוות ברכת המזון – שכל מהותה להודות להשם על ניסיו ונפלאותיו!
תרומת הדשן שואל: מדוע סעודת ההודיה לשבת זכר (שמתקיימת לאחר לידת בן) נעשית דווקא בליל שבת? ומתרץ: היות וליל שבת זה זמן שהרבה אנשים נמצאים, ואנחנו צריכים לספר כמה שיותר ניסי השם!
היות ושבת הגדול כל מטרתה להודות ולפרסם ניסי השם – אם היו עושים את זה ביום חול, מי היה שם לב? כמה דקות מזכירים וממשיכים הלאה.
אבל בשבת: יש דרשה, הרב מדבר על זה, האיש מברך את ראהו "שבת הגדול מבורך", יש סעודת ליל שבת, כולם מדברים על שבת הגדול. אין לך "הריעו לה' כל הארץ" גדול מזה!
לכן קבעו שבת הגדול לא ביום שבו אירע הנס, אלא ביום השבת – כי חשוב מאוד מאוד מאוד לפרסם ניסי השם ונפלאותיו!
יהודי יקר!
תספר נפלאות השם – זה מה שרוצים ממך!
תספר ותספר ותפרסם נפלאות השם.
כדאי לנו מאוד בשבת הגדול לפרסם כמה שיותר את ניסי השם – בעבר, בהווה, ולהודות כבר על העתיד על "יום ה' הגדול והנורא" שמתקרב ובא!