תורה לשמה – שיעור א': הגדרות, יסודות ומקורות

גרסת כתיבה משופרת

פתיחה: סיבוב שיעורים על תורה לשמה

בסייעתא דשמיא, אנו פותחים סדרת שיעורים על נושא תורה לשמה. זה אינו נושא לשיעור אחד בלבד. נכתב עליו הרבה בספרים, אך אין מדברים עליו מספיק, ובוודאי שאין מגיעים לרזולוציות של ממש — של עבודה ממשית ופרויקט עבודתי.

כפי שהזכרתי בשיעור שעבר: יצא לי, מאת השם, שלקחתי את אשתי לקבר רבי מאיר בעל הנס, ואמרתי שם — "היום מתחילים תורה לשמה." רבי מאיר אומר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה." ביקשתי שכולנו נזכה לכך, בעזרת השם.

רבי מאיר מכחיש את הטוען שלומד לשמה

מה שרבי חיים ויטל כותב בשער ההקדמות — ובהקדמה לעץ חיים, במהדורת רבי מאיר פפירש — הוא דבר חד וחריף: כל מי שיטען שהוא לומד תורה לשמה, רבי מאיר מכחישו.

כיצד יש להבין את זה? הרי כתוב במשנה שהלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, ויש פירוט מה הם! אז הוא אומר: בוא נבדוק. אם זה נכון — אתה צודק. אם לא, מה לעשות? רבי מאיר אינו מסכים איתך. אתה יכול לחשוב על עצמך דברים רבים, השאלה היא כמה יש לזה אחיזה במציאות.

דברי בן ציון אבא שאול: הלא-לשמה שמביא ללשמה

כמו כן הזכרנו בשם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, ב"אור לציון" (חוכמה ומוסר – זכרון הדסה), שכותב בשם אדמו"ר אחד — מבלי לציין את שמו — הערה חשובה מאוד: אף על פי שהגמרא יודעת שלשמה הוא המצב האידיאלי, היא מבינה שזה אינו בלחיצת כפתור. זוהי עבודה.

לכן הגמרא אומרת (פסחים נ'): "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה." אולם הבעיה היא שגם את הלא-לשמה הזה אין לומדים נכון. כלומר, גם הלא-לשמה שהגמרא מתירה — אותו לא-לשמה שאמור להביא ללשמה — אינו כזה, משום שחסר בו הגרעין הפנימי הנדרש.

אנו נראה בהמשך — בשיעור זה או בשיעור הבא — שגם בלא-לשמה צריך להיות איזשהו גרעין של לשמה, שממנו הדבר הולך ומתפתח. כלומר, לא-לשמה אינו הפקרות.

והראיה: אדם שלמד עשרים שנה, ובסוף הוא טוען שלומד לשמה — רבי מאיר מכחישו, כי היכן הפירות? ואם לא-לשמה הוא ה"אשראי" הזמני שמביא ללשמה, כמה זמן עומד האשראי? עשרים שנה? שלושים שנה? ודאי שהגמרא דיברה על תהליך זמני, לא על כל החיים. אם עברו עשרים שנה ולא הגעת ללשמה — סימן שגם הלא-לשמה שלך אינו נכון. זה "פול גז בניוטרל."

מסגרת השיעורים: עיקר העמל בבירור הגדרים

לכן, בשיעורים אלה נתמקד במצב האידיאלי. קודם כל — בירור הגדרים. אחר כך נדבר על המעלות והסגולות, אך קודם חייבים לדעת מה זה בדיוק. יש בנושא לא מעט דעות בקרב רבותינו הקדושים, וצריך לעשות סדר בכל העניין.

וכמו שרמח"ל נוהג במסילת ישרים — לאחר שיש גדר ברור ותמונה ברורה, שואלים: איך מגיעים לזה? מה הלכה למעשה?

כבר עתה אומר את היסוד לכל יוזמת השיעורים: ב"ליקוטי הלכות" שכתב רבי נתן שטרנהרץ זצ"ל, בהלכות תלמוד תורה (יורה דעה, הלכה ג'), הוא כותב על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" — שתהיו עמלים בתורה — שעיקר נקודת העמל, עיקר ההשקעה של המאמצים והאנרגיות (הן המחשבתיות והן המעשיות), היא בבירור נקודת הלשמה: לדעת בדיוק מה פירושה, ולהתחיל לעבוד לקראתה.

וזה מוזנח. אולי מפני שזה נראה כמו לטפס על האוורסט, ואנשים אומרים מראש: "תשאיר את זה ליחידי הדור ולגדולי ישראל. לא בשבילי." וגם החלק של 48 קניינים שהתורה נקנת בהם — נכתבו עליהם ספרים טובים, הן בביאור ועצות והן בסיפורי גדולי ישראל — אך גם שם, אותה משנה של 48 קניינים צריכה להיות לכל בן תורה כ"שויתי ה' לנגדי תמיד", ממש כל הזמן לנגד עיניו.

החזון איש: גדלות האדם ב-48 הקניינים

כפי שדיברנו בשיעור האחרון: הובא ב"מעשה איש" (חלק א') סיפור שנכנס אצל החזון איש אחד מהרמי"ם בישיבה קטנה. לאחר שיצא, אמר החזון איש למי שהיה בחדר: "הוא אדם גדול." קומפלימנט כזה מהחזון איש לא מקבלים כל יום — הוא היה איש אמת שלא זרק מחמאות בלי טעם. אנשי הבית תמהו: הרי נכנסים אצלך סלתה ושמנה של עולם התורה, ואף אחד לא זכה לשמוע כך. מה קרה?

השיב להם החזון איש: "יש למדן גדול שיכול להיות אדם קטן, ויש מי שאינו למדן גדול, אך הוא אדם גדול. במה תלוי הדבר? בכמה שייכות יש לו ב-48 קניינים שהתורה נקנת בהם. יכול להיות למדן גדול בעל שייכות לקניינים מועטים, ויכול להיות מי שאינו למדן גדול אך יש לו שייכות להרבה קניינים — וזה הופך אותו לאדם הרבה יותר גדול."

וגם כותב החזון איש במקום אחר (במכתביו) שהמכנה המשותף לכל הקניינים הוא "יציאה מגדרי הטבע" — אלו אינם דברים שהגוף והמערכת הטבעית של האדם מסכימים להם בנקל. הכל שם — לעבוד, לשבור, לקנות בעמל רב.

48 הקניינים — קניין ממשי, לא מטפורה

הוסיף רבי רוחמל ממיר: כשהמשנה אומרת "48 קניינים התורה נקנת" — אין זו מטפורה. "נקנת" הוא קניין ממש, כמו כל תורת הקניינים בהלכה. כמו שאי אפשר לעשות קניין קידושין שלא על פי הקניינים המבוארים במשנה ובשולחן ערוך, כך ממש כאן — אין תחליף. אל תחפש דרכים אחרות. דברים אחרים לא יביאו לך שתהיה "בעלים" על התורה, שהתורה תיקרא "תורתו."

כי כך אומרת הגמרא (עבודה זרה יז): בתחילה, לפני שאדם זוכה לקניין, התורה נקראת "תורת ה'" — "כי אם בתורת ה' חפצו." לאחר שאדם זוכה לקניין התורה, היא נקראת תורתו — "ובתורתו יהגה יומם ולילה." לכן יש לקחת עסק זה ברצינות.

טעות נפוצה: תחפוף בלימוד אגדות ומוסר

עוד הערה חשובה של רבי רוחמל ממיר: אחת הטעויות הנפוצות בעולם הלומדים היא שכשלומדים סוגיה הלכתית, לומדים אותה בכל כובד הראש — עם כל מפרשי הקובץ, לעומק ולרוחב. אך כשמגיעים לאגדה או לקטע מוסרי — מחפחפים. חושבים שזה "סתם."

אולם רבותינו הקדושים, בעלי המוסר הגדולים, למדו סוגיה מוסרית כמו את הסוגיה החמורה ביותר בש"ס — להוציא ממנה את הגדרים הנכונים, להבין מה כתוב שמה בתורת הנפש, בהשקפה, בהנהגה.

הבעל שם טוב: היצר הרע ולימוד שלא מגיע לרזולוציה

ויום הילולא שלו — הבעל שם טוב הקדוש — הוא ערב חג השבועות. כותב הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש" (סימן קז): היצר הרע ייתן לאדם ללמוד את כל הגמרא עם כל מפרשי הקובץ — העיקר שלא יהיה הלכה למעשה. כלומר, שתישאר בגדר של "קובץ מפרשים" ולא תגיע לרזולוציה.

היצר הרע לא יגיד לבן אדם "אל תלמד" — כי יודע שאם מדובר ביהודי כשר, מי ישמע לו? ועוון ביטול תורה אין גדול ממנו. אולם מה כן עובד אצלו? הוא עובד שעות נוספות כדי שהאדם לא ילמד דברים המביאים ליראת שמיים — ספרי מוסר, שולחן ערוך, כוונה. היצר הרע לא אכפת לו שהדברים יישארו מעורפלים.

הגאון מווילנה: "אם אין קמח" — גדרים ברורים

זכרנו בשיעור שעבר את הגאון מווילנה על הפסוק "לפתח חטאת רובץ." הגאון אומר: "הפתח" — זהו הספק. היצר הרע יכול להיכנס רק היכן שהדברים אינם ברורים עד הסוף, היכן שיש "רפיון ידיים" בגדרים. שם — צללים, עמימות, מקום לכניסה. אך כשהגדר ברור, חזק, מושרש — אין לו כניסה.

ולכן אומר הגאון: "אם אין קמח" — אם לא לקחת את התורה ו"טחנת" אותה עד שנעשה קמח, זה לא תורה. צריך ללמוד גם כל סוגיה מוסרית ואגדית באותה רצינות.

סוד האגדות: הרבה נסתר בהן

ידוע שהרבה צדיקים — והגר"א כתב זאת ב"אבן שלמה" — שכל סודות התורה נמצאים באגדות. מה שעשה האר"י לזוהר הקדוש — פתח אותו מפני שהיה "ספר סתום ונעול באלף מנעולים" — כך יעשה מלך המשיח לכל המדרשים: מדרש רבא, מדרש תנחומא, וכל האגדות הגדולות. הסודות כולם נמצאים שם, ויתגלו בעתיד.

ומה עשה רבי שמעון בר יוחאי? מהמילה "בראשית" בנה ספר שלם — "תיקוני הזוהר." ממילה אחת הראה לנו כמה עולמות נמצאים בה. מדברי ליקוטי מוהר"ן — רובם על האגדות של רבא בבבא בתרא, שמי שקורא אותן ללא פירוש חושב שהן "מדע בדיוני." אבל "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" — זה עניין שלם בפני עצמו.

החידוש היסודי: לשמה אינה דרגה אחת

ועתה אומר חידוש יסודי, שישמש אותנו לאורך כל הסדרה. הוא מבוסס על הגמרא בפסחים נ' שהזכרנו:

"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."

לכאורה יש כאן סתירה — ומה שמביא בספר "תשועות חן" בהקדמה, וכן תלמידי הבעל שם טוב (רבי גדליה מילינץ ועוד) עסקו בשאלה זו: אתה אומר "לעולם" — תמיד, כל הזמן — יעסוק אדם אפילו שלא לשמה. ומצד שני, אתה אומר שמתוך שלא לשמה בא לשמה — כלומר שהלשמה היא היעד. אז אם היעד הוא לשמה, כיצד אתה אומר "לעולם" לא-לשמה? כאילו כל הזמן צריך להיות ככה?

התשובה: יש דרגות בלשמה עצמה

עונה בשם הבעל שם טוב הקדוש תשובה נפלאה: לשמה אינה דבר אחד. יש דרגות, דרגות על דרגות. אין דרגה אחת חלוטה של לשמה — ישנה בה שלמות ותו לא.

ולכן — לאחר שצדיקים מגיעים לאיזשהי דרגה של לשמה (למשל: לומדים שלא על מנת לקבל שכר — לא בעולם הזה ולא בעולם הבא — אלא מאהבת השם ואהבת תורתו, שהיא רצון השם), הם מחויבים למצוא בתוך אותה לשמה את נקודות הלא-לשמה — הנקודות שעדיין זקוקות לשיפור ותיקון — כדי להגיע ללשמה גבוהה יותר. כי אם לא ימצאו אותן, יישארו שם. "הגענו למנוחה ולנחלה" — וזהו. הרגשת "צובע."

לכן: "לעולם" — תמיד, גם בתוך הלשמה, חייב אדם למצוא את הנקודות של לא-לשמה שבתוכו, כדי להמשיך ולהתעלות. זוהי עבודה תמידית.

פסילת הראשונות: שלא לשקוט על השמרים

בהקדמת הספר "חקל ליצחק" (מספינקא) מובא שעבודת הצדיקים הייתה "לפסול את הראשונות" — "אלה פוסל את הראשונות." כלומר, כשהגיעו לאיזשהו הישג בעבודה, ביום המחרת, כשקמו, היו "פוסלים" את אותה עבודה — לא מזלזלים בה חלילה, אלא מסרבים להיות שבעים ממנה, כדי שלא יגיעו להרגשת "צובע."

וכן ה"שפת אמת" (פרשת במדבר) מסביר מדוע נקרא ה"יהודי הקדוש" מפשיסחה (רבי יעקב יצחק) בשם זה: כי כל יום, ביחס לאתמול, היה ההפרש בעבודתו כמו בין גוי ליהודי. כל יום נעשה "יהודי" מחדש — לגודל עבודתו. כך חיפשו הצדיקים כל הזמן להתייעל, שלא "לשקות על השמרים."

דברי הגר"א: אין עצירה — רק עלייה או ירידה

ולכן, בכדי להגיע ליותר לשמה, חייב אדם למצוא תמיד את הנקודות של לא-לשמה שבתוכו — הנקודות שעוד זקוקות לשיפור — כדי להמשיך ולעלות. וזהו שאומר הגר"א בפירסם ב"אבן שלמה": אם אדם אינו משתדל לעלות מעלה מעלה — בהכרח הוא יורד מטה מטה. אין "מקום דריכה" — אין חיה כזו. מי שאינו עולה, כבר בירידה.

לשמה המושג: הגדרים השונים

כעת — נתחיל לברר את הגדר. הנקודה הראשונה, הבסיסית ביותר: מה שכולם מסכימים עליו ואין בו מחלוקת — הלא-לשמה החמור ביותר, שהגמרא (ברכות יז) קוראת לו בלשון קשה: "נוח לו שלא נולד" — הוא הלומד בשביל לקנטר. לקנטר את התורה עצמה: למצוא דברי דופי, ללעוג, לסלף, להוציא דברים כשרים ולעשות מהם צחוק. זה נקרא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" — אחת העבירות החמורות ביותר. אף אחד לא התיר דבר כזה.

הבחנה חשובה: קנטרן לעומת מי שאינו מבין

יש הבחנה חשובה: אדם שיש לו ספק, שאינו מבין דבר מה — זה עניין אחר לגמרי. "לא מבין" זה מצב אחר. השאלה היא: כיצד הוא מציג את זה? בצורה קנטרנית, או בצורה של "אינני מבין"? כך גם כלפי הקדוש ברוך הוא: יש הבדל בין בן אדם שיש לו שאלה בהנהגת השם עמו, לבין מי שמציג אותה בצורה של נרגנות ורהרור אחר מידותיו. הכל — הטון קובע את המנגינה.

אפשר לקרוא "לא תגנוב" בעשרת הדיברות בכמה אופנים שונים לחלוטין — הטון הוא הכל.

דרגות הלא-לשמה: כבוד ופרנסה

ועתה מתחילה מחלוקת בין הראשונים: מי שלומד בשביל כבוד — "שיקראוהו רבי," שיהיה מכובד — זה לשמה, לא-לשמה, או שניהם? ומה עם מי שלומד לשם פרנסה?

יש בזה דעות שונות. אך עיקר המסקנה (כפי שמביאים בשם כמה פוסקים) היא: צריך שיהיה גרעין של לשמה בתוך הלא-לשמה. כלומר, יכול אדם ללמוד גם לשם כבוד — אך יחד עם זאת, גם איכפת לו שיהיה בכך נחת רוח להשם. "גם וגם" — לשמה ולו. ואז יש כבר גרעין של לשמה בתוך הלא-לשמה.

שיטת "תשועות חן": הפתרון לסתירה

חזרנו ל"תשועות חן": הוא עונה כי לשמה אינה מדרגה אחת. יש את הבסיס הבסיסי, ויש דרגות ודרגות על דרגות. הצדיקים מגיעים ללשמה מסוימת לאט לאט, ועם כל דרגה שמגיעים אליה, חייבים לחפש בתוכה את הנקודות שעוד אינן "לשמה" ביחס לדרגה הבאה — כדי להמשיך ולעלות. לכן "לעולם" — תמיד, ללא הפסקה — עובד עניין ה"מתוך שלא לשמה בא לשמה."

הרמב"ם: הגדרת לשמה — אהבת אדון כל הארץ

הרמב"ם, הלכות תשובה פרק י' (הלכה ה'), כותב:

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות — הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא מיראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציוה בה — הרי זה עוסק בה לשמה."

ומוסיף: "אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."

שימו לב: הרמב"ם מכניס כאן את "אהבת אדון כל הארץ" — הקשר בין התורה למי שנתן אותה. זהו קשר אישי, לא רק לידיעת התורה כתוכן. ואנו נראה שתלמידי הבעל שם טוב מרחיקים לכת עוד: לא רק "מי שנתן אותה" — אלא הוא נמצא ממש בתוך האותיות של התורה.

האור הגנוז בתוך התורה

הדגל מחנה אפרים, נכד הבעל שם טוב, מביא בתחילת פרשת בראשית, על הפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב": הגמרא (חגיגה יב) אומרת שהמאורות נבראו רק ביום רביעי, אך "אור" כבר מוזכר בתחילה — "ויאמר אלוקים יהי אור." על איזה אור מדובר?

אמרו חז"ל: הקדוש ברוך הוא ברא "אור גנוז," שבו היה אדם יכול לראות מסוף העולם ועד סופו (ראייה רוחנית). ולמה גנזו? ראה את רשעי דור המבול ודור הפלגה — ואמר: אינם ראויים. אז היכן גנזו? בתורה. ולכן התורה נקראת "אור" — "כי נר מצוה ותורה אור." ומי זוכה לאור הגנוז הזה? "לצדיקים לעתיד לבוא" — לא בלבד לאחרית הימים, אלא כמו שמפרשים הדגל מחנה אפרים ועוד: לצדיקים שעתידים לבוא לאורך כל הדורות.

הבחינות של הדורות: עין רואה, אוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים

מביא הבעל שם טוב מזיבוז' (ב"בוצינא דנהורא") שהמשנה "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" מדברת על שלוש תקופות:

1. עין רואה — תקופת הנביאים. הנביא נקרא "רואה." מאדם הראשון ועד מרדכי (שהוא מלאכי), הייתה נבואה. מאז נשתייר ממנה אחד מששים — רוח הקודש.

2. אוזן שומעת — תקופת הבת קול. בתנאים הראשונים ובתלמוד מובא הרבה על בת קול. גם זה נגמר.

3. וכל מעשיך בספר נכתבים — תקופתנו. אין לנו לא נבואה ולא בת קול, אלא הכל נמצא בספר — בתורה הקדושה. כמו שאומר "יקל מכל קול" — חכם עדיף מנביא. אם יש לאדם עיניים לראות, יכול למצוא הכל בתורה.

ואומר בילקוט שמעוני (סימן תקס): "אם ביקשת ליטול עצה, טול עצה מן התורה." כי כמו שכותב הרמב"ן בפירושו לבראשית, על הפסוק "זה ספר תולדות אדם" — כל הסרט של בן האדם נמצא בתורה הקדושה. צריך רק עיניים לראות.

רבי חיים מוולוז'ין: "מגלים לו רזי תורה"

ב"רוח חיים" לרבי חיים מוולוז'ין, על פרקי אבות (פרק ו'), על המשנה "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה", כתוב בסוף: "מגלים לו רזי תורה." שואל רבי חיים: למה הלשון "מגלים" — גילוי — ולא "מוסרים" או "שולחים"?

ומשיב: לשון גילוי משמעותה שהדבר כבר נמצא — הוא מכוסה, ואתה צריך לגלותו. כל החידושים — פשט, דרש, רמז, סוד — הכל נמצא על הדף, מכוסה. צריך רק שאדם יעורר רחמי שמיים: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך." והגילוי תלוי בעיקר במידת הענווה. רבי חיים אומר: אם היה אדם שלם במידת הענווה — שלם כמשה רבינו — היה זוכה לתורה בשלמות. כי אין ה' מעכב; האדם הוא המונע.

אל תמנע עצמך מן הרחמים

ואומר רבי חזקל מקוזמיר על הגמרא (ברכות י): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם — אל ימנע עצמו מן הרחמים." מה פירוש "אל ימנע"? לא "אל יתייאש" — כתוב "אל ימנע." כאילו: אל תהיה אתה ה"מונע," ה"סטופר." כמו חלון עם תריסים — אם פותח, נכנסים אור ואוויר. הרחמים של הקדוש ברוך הוא הם תמיד; האדם הוא שצריך לדאוג שלא יהיה הוא המונע.

מה סותם את הצינורות: חוסר בטחון אפילו במחשבה

נושא זה מובא יפה ב"נועם אלימלך" (פרשת בהר), בשם אחיו רבי זושא. שם שואל: מדוע בפרשת שמיטה כתוב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" — כלומר, מדוע התורה עצמה מזכירה את הקושיה? בדרך כלל התורה מצווה ואינה נכנסת לדילמות.

ומשיב: כי כבר עצם המחשבה — "מה נאכל? איך אסתדר? מה יהיה?" — היא חוסר בטחון בהשם, וזה "סותם את הצינורות." ואם הייתם לא חושבים ולא שואלים — הייתה כבר באה הברכה מעצמה: "וציוויתי את ברכתי." אך כיוון ששאלתם ופתחתם חור, נדרש "ציווי מיוחד" להמשיך את הצינורות מחדש. כך — גם מחשבה של חוסר אמונה יכולה לסתום ברכה.

אמונה — מלשון אמון, לא עיוורת

אמונה אינה אמונה עיוורת — היא נגזרת מהמילה "אמון." כמו שילד נותן אמון מלא בהוריו: גם אם הם עושים דברים תמוהים לכאורה, הוא אינו שואל, לא מפני עיוורון — אלא מפני שרמת האמון היא כה גבוהה עד שאין מקום לחשש.

וכך ענה רבא לאותו מין שאמר לו: "כיצד אמרתם 'נעשה ונשמע' — הקדמתם הפה לאוזניים? חתמתם על חוזה מבלי לקרוא?" ענה לו רבא: "כתוב 'תומת ישרים תנחם,' ואצלכם — 'וסלף בוגדים ישדם'." פירוש הדבר: הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא לא התחיל בהר סיני — הוא התחיל עוד הרבה לפני, אצל האבות, במצרים. כבר התפתח כאן קשר של אמון עמוק. ומתוך קשר כזה — ה"חוזה" לא צריך קריאה. ההפך — זה עלבון להסתכל בו.

לשמה: דבקות בנותן התורה

ומכאן: לשמה אינה רק ידיעת התורה לאמיתה. היא גם — ואולי בעיקר — הדבקות בנותן התורה, בקדוש ברוך הוא הנמצא בתוך האותיות עצמן.

יש שני סוגי אהבה: אהבת איש ואישה, ואהבת אח ואחות. איזו אהבה רוצה הקדוש ברוך הוא מאיתנו? התורה אומרת: "אמור לחוכמה אחותי את." אחות — ולא "ביתי" או "בנותי." מדוע? כי אהבת איש ואישה יכולה להסתיים בגט — אהבה שתלויה בדבר. אך אחות ואח — אהבה בעצם, שאינה קשורה לכלום חיצוני.

ולכן עבודת השם — ולשמה בפרט — צריכה להיות מתוך האמת. לא "אם אעבוד את השם — יהיה לי כך וכך." כי מי שעובד מתוך ציפייה ואינו רואה תוצאות — מתאכזב ונופל. אלא: אני עובד את השם מכיוון שזה האמת. ואם זה האמת — מה זה קשור לציפיות? זהו הבסיס של הלשמה.

דע את אלוקי אביך — ידיעה, לא רק אמונה

דוד המלך אמר לשלמה: "דע את אלוקי אביך." לא "האמן" — "דע." תחקור, תשאל, תברר. התורה שלנו אינה תורה סודית כמו של הדרוזים. יש לנו סודות — אך הדעת עצמה אינה סודית. "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול." כל הגמרא שלנו מלאה בשאלות, מהמשנה הראשונה. אין אנו מפחדים משאלות. "ידעתה היום והשבות אל לבבך" — ידיעה, לא רק אמונה.

סיכום: הגדרה — מאחדת ומפרידה

מה שאנו רוצים להשיג בשיעורים אלה הוא — קודם כל — לתפוס את ה"פריים," את המסגרת, את ההגדרה. ו"הגדרה" היא מלשון "גדר": גדר עושה שני דברים — מאחד את מה שבתוכו, ומפריד את מה שאינו שייך אליו. הגדר ברורה — ויש לנו יעד. אחר כך — כמובן — יש גם את החלק של מוטיבציה, חשיבות, סגולות. גם אותו לא נקפח. אך קודם כל — תמונה ברורה, כמה שיותר ברורה, בסייעתא דשמיא.

ובעזרת השם, שנה שנה נהיה גדולים.

נערך על ידי יהודה טאוב — מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת. לפרטים: 052-7139520