השיעור פתח בשאלה מרכזית: מי מבין שתי הגישות הגדולות צדק – הרב קוק או האדמו"ר מסאטמאר?
גישות האגודה והמזרחי נפסלות מיד: שתיהן לא הקנו חשיבות להיסטוריה, ולא הבינו את המהלך הגאולי האדיר של מאה ה-20. לאחר 78 שנות עצמאות, קשה לדחות את מדינת ישראל כ"קוריוז" חולף – אפילו הבריסקר, שניבא שהמדינה תשרוד 10 שנים, הוכח כטועה.
לפני כל ביקורת, יש לציין: האדמו"ר מסאטמאר היה גאון אדיר, מנהיג יוצא דופן ובעל תפיסה היסטורית נדירה. בדורו, בקושי ניתן למצוא ארבעה-חמישה תלמידי חכמים בסדר גודלו מבחינת ראיית ההיסטוריה – אולי חוץ מהרב קוק והרבי מלובביץ'.
הוא ראה עצמו כמי שמעמיד דרך לדורות הבאים, לא רק כפותר בעיות של "כאן ועכשיו" – נדיר ביותר בקרב גדולי ישראל.
תפיסת הרב קוק, על כל גדולתה, מכילה סכנה עמוקה: היא מקדשת את הבינוניות של הגאולה. לא רק שהיא מלמדת זכות על חילוניות – היא מקדשת גם את המציאות החסרה.
מגילת העצמאות, שאפילו שמו של הקב"ה אינו מוזכר בה (רק "צור ישראל" כשפשרה), אינה מה שהרב קוק תיאר – "יסוד כיסא ה' בעולם". מקדונלד'ס הפתוח בשבת אינו "יסוד כיסא ה' בעולם".
ההתרגלות למציאות הפגומה היא הבעיה הגדולה ביותר. כשמפנימים שגאולה תמיד תגיע עם חילוניות, ועם מחסור, ועם "קמעה קמעה" – הדבר הופך אותנו לחילונים בעצמנו.
הבסיס ההלכתי של האדמו"ר מסאטמאר: סוגיית שלוש השבועות (כתובות קי"א) – שלא לעלות כ"חומה", שלא למרוד באומות. אפשר להביא תירוצים רבים (דברי אגדה בלבד, "כחומה" ולא "בחומה", פקע השבועה בהסכמת הגויים ועוד) – אך בסופו של דבר, העיקרון שהגאולה צריכה לבוא בשלמות, ולא בדרך של "חצי גאולה", הוא שיקול כבד משקל.
הספר אבני שמחה של הרב טייכטל, שנכתב בשואה ושינה את עמדתו, מעניין במיוחד: הוא מסביר שמאורעות השואה הפרו את הנחות הבסיס – כשיש חרב רוצחת, השבועות אינן תקפות.
קיים "קו הונגרי" שלם שהחבר גאולה ויראת שמיים ללא פשרות:
ההבדל הגדול בין הרב קוק לקו זה: הרב קוק קידש את הקיים, ואפילו אם לא התכוון לכך – תלמידיו הפנימו שגאולה הולכת עם חילוניות. הקו ההונגרי אמר: גאולה שלמה בלבד, ללא ויתור שערה.
בהשוואה בין הציבור הדתי-לאומי לחרדי: הדתי-לאומי עושה טוב יותר כמעט בהכל, חוץ מדבר אחד קריטי – הוא הפנים ערכים חילוניים לחלוטין ומדבר בשפתם. הציבור החרדי, לא ברובו, שמר על חירות מהשפה החילונית.
הדוגמה: כל הימין הדתי-לאומי תמך ברפורמה המשפטית – ויכוח בין שני סוגי אפיקורסים. במצב נורמלי, הדרישה הייתה: משפט על פי התורה. סנהדרין.
הגאולה שאנחנו חיים בה היא נס מדהים שיש להודות עליו בכל יום. הרב קוק היה ענק שראה את התהליך הגאולי בשעה שאחרים לא ראו כלום.
אך נדרש איזון: לצד הרב קוק חייבים להשמיע את קולות הקו ההונגרי – קולות שתובעים גאולה שלמה, שלא מוותרים שערה, שלא מסכימים לדבר בשפה חילונית.
צב השעה: ציונות חרדית – תנועה גאולית שמשוחררת לחלוטין מהשפה והערכים החילוניים, שיודעת מה היא רוצה בסופה: בית מקדש, סנהדרין, כל ישראל לבבם שלם.
״ורק אז נזכה בעזרת השם לגאולה שלמה, אמן״