מה הקשר בין הצבע הכחול שבדגל ישראל,
לבין חוט התכלת שבציצית,
לבין השכינה השבה לשכון בארצנו?
שנת תרנ״ז (1897). תיאודור הרצל מכנס את הקונגרס הציוני הראשון בעיר בזל שבשווייץ. דויד וולפסון מתמנה לאחראי על הארגון הכולל — כולל שאלה שאיש לא חשב עליה מראש: איזה דגל יונף על האולם?
וולפסון יושב ומחפש. אין דגל. אין סמל. ואז — הבזק של הכרה פשוטה ועמוקה: הטלית. הטלית שלנו. הלבן והכחול. זהו הדגל שליווה את עם ישראל אלפי שנים, לפני שעלה על בד של בית עם.
הרב התעמק בשאלה — באיזו טלית בדיוק ראה וולפסון את הפסים הכחולים? המשנה ברורה מעיד שבימים קדומים נהגו לרקום פסים של תכלת על הטלית. חסידי בלז ממשיכים מנהג זה עד היום. הפסים השחורים באשכנזים? כתוב שנוצרו מפני שהרמב״ם כותב שהתכלת דומה לשחור, ומשום כך חיפשו תחליף שיזכיר את התכלת האבודה.
«אל תחשוב שהחופשיים עושים מעצמם — הקדוש ברוך הוא מוליך דרכם הרבה מאוד דברים.»
51 שנה בלבד עברו מן הקונגרס הראשון עד קום המדינה. אדם שהיה ילד בבזל — יכול היה להיות לוחם במלחמת העצמאות. שתי מלחמות עולם, שואה, בריטים, טורקים, ומדינה חדשה — הכל בשבעים שנות חיים. מהירות שאי אפשר לדמיין.
לכאורה שאלה טכנית: מה קרה לחלזון מן היצאנו ממצרים? מדוע אבד מן העולם? אך חז״ל ומקובלים מלמדים: ביטול התכלת אינו מקרה כלל. הוא מראה.
רש״י על מסכת מנחות מג ע״ב מלמד דבר מפליא: כשאדם לובש תכלת — הקדוש ברוך הוא נזכר בו ומשרה שכינתו עליו. התכלת אינה רק תזכורת שלנו לקראת שמים — היא אות שהשמים מתבוננים בנו בחיבה.
לכן — כשחרב המקדש, כשירדה ישראל לגלות, כשהסתתרה השכינה — מה היה מקומה של התכלת? לא שייך ללבוש את הצבע של קרבת הקב״ה בשעה שנמצאים בהסתר פנים.
«והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים» (רמב״ן, שמות כ״ח).
ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.
לפי זה: בגלות היינו עבדים, לא בני מלכים. אך בשובנו לארצנו —
אנחנו בניו של מלך מלכי המלכים. ובני מלכים — לובשים תכלת.
שפת אמת (דברים, פרשת ראה, תרס״א): «בחוץ לארץ — העיקר היראה. ומכח היראה זוכים לשמחה. ובארץ ישראל — העיקר השמחה. ומתוך השמחה זוכים ליראה.» מי שמכיר בנס שבנתינת הארץ בזמן הזה — הרי אוהב את ה׳ ממלא לבו. וראוי לו ללבוש תכלת.
בתפילת שחרית, בברכת אהבת עולם, קוראים אנו: «ותוליכנו קוממיות לארצנו» — ומוסיפים מיד: «ומארבע כנפות הארץ». האריז״ל הורה: כשאומרים את המילים האלה — יקח את ארבע ציציותיו בידו השמאלית. מה הקשר? מה יש לציצית עם ארץ ישראל?
«בחוץ לארץ — אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה׳ אינו משיגה בשלימות, משום שאין הקב״ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש. אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות, כי ישפוך הוא יתברך את רוחו עלינו.»
כשם שילד שחוזר הביתה גורם אהבה עצומה להוריו — כך כשעם ישראל חוזר לארצו, מתעורר אצל הבורא עולם גל של אהבה שאי אפשר לדמיין. לכן אנחנו מבקשים בברכת אהבת עולם: «ותוליכנו קוממיות לארצנו» — כי אין דבר בעולם שגורם אהבת ה׳ לעמו כמו שובנו הביתה.
כשאנחנו אומרים «ותוליכנו קוממיות לארצנו» — לוקחים ציציות ביד. הציציות, שנאמר עליהם «וראיתם אותו» — גורמות לנו לזכור. ומה נזכור? שקריאת ים סוף היתה ה״תכלת״ הראשונה — עם ישראל עלה לדרגת בנים. ושיבת ציון בזמן הזה — היא קריאת ים סוף של דורנו.
ולכן לא לחינם בציבור החרדי, מי שהולך בתכלת — הוא לרוב מי שמחובר לארץ ישראל. זה לא מקרה. זה קשר שורשי: תכלת שייכת לארץ ישראל — שם אלוקים נותן כסאו עלינו.
«שלוש שבועות» — שלוש שבועות (נקבה, שב״ועה, לא שבוע!) אומרת הגמרא (כתובות קיא): ישראל נשבעו שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, והאומות נשבעו שלא ישתעבדו ביותר מדי. ויש מי שלומד מכאן שאסור היה להקים מדינה.
איך יודעים מתי ה׳ חפץ? — הסתכלו בבית שני! כשכורש מלך פרס אמר לישראל «בואו ועלו לארץ» — זה היה הסימן שה׳ חפץ. לא כורש עצמו אמר, אלא ה׳ שלח דבריו ביד כורש.
אם בבית שני, כורש אחד שאמר «בואו» — היה הסימן.
אז כשכל עמי העולם בסן רמו ואחר כך בהצבעת האו״ם נתנו את הארץ לישראל —
זה קל וחומר כמה פעמים ביחס לכורש.
«אם תגיד לי: איך אני יודע? — הסתכל בכורש!
אם גוי שהיה אנטי יהודי הפך בעדנו — סימן שהקב״ה אומר לך: הגיע הזמן.»
«השבעתי אתכם... אם תעירו את האהבה» — דבר נפלא: כשעם ישראל מגיע לארץ ישראל בכמות גדולה, בהתלהבות, בשמחה — זה מעורר אהבה עצומה של הבורא עולם לעם ישראל. כמו ילד שחוזר הביתה — הורים שופכים עליו אהבה שאין לה קץ.
לכן — לאחר שכל עמי העולם נתנו לנו את הארץ, לאחר שמיליוני יהודים עלו ומגיעים — זה לא רק מעשה פוליטי. זו עריסת הגאולה. זו «תחפץ». ולכן יש לנו כסאו ויש לנו תכלת.
הרב יצחק אייזיק הרצוג — לימים הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל — עשה את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה בלונדון על נושא התכלת. הוא חקר, התווכח, הגיע למסקנה שהחלזון הוא מין מסוים. ואז ניסה לייצר את הצבע.
הרב הרצוג הכניס את הצבע לתוך המעבדה בביתו.
יצא שחור. שוב ניסה. שחור. הוא לא הבין מה קרה.
עברו שנים. קמה מדינת ישראל. מלחמת ששת הימים. ירושלים חזרה.
ואז — נפלה ברית המועצות. אין יהודי בעולם שאינו יכול לבוא לארץ ישראל.
«ותוליכנו מהרה מארבע כנפות הארץ — קוממיות לארצנו.»
אם שמים את הצבע של החלזון ומניחים אותו בתוך הבית — יוצא שחור.
אם יוצאים לאור השמש — יוצא כחול.
הרב הרצוג עשה את זה בביתו, במעבדתו. צריך לעשות זאת בחוץ.
ומאז — ברוך ה׳ — הלך ונפוץ. מכון התכלת קם, מאות אלפים לובשים תכלת.
חיפש את התכלת — ולא מצאה.
המעבדה שלו הייתה בביתו, פנימה,
בחושך.
ומה ענינה של תכלת?
להעיד שאנחנו באור —
באהבה, בגאולה, בקרבת ה׳.
חיפש את התכלת — ומצאה.
יצא לחוץ, לאור השמש,
לאור הגאולה.
מי שמרגיש שהוא באור השמש —
באור הגאולה —
מוצא את התכלת.
זה לא מקרה. הרב הרצוג ניסה לפני קום המדינה — לא יצא. ניסה בתוך הבית — לא יצא. רק כאשר כל שערי הגאולה נפתחו, כאשר «ותוליכנו מארבע כנפות» התקיים בפועל — רק אז נגלתה התכלת. כי תכלת פירושה: השכינה חוזרת. ה׳ אוהב אותנו. כסאו עלינו שוב.
ולכן עדיין הרבה לא לובשים: כי הגאולה עדיין לא שלמה. עדיין «הסתר פנים» בחלקים מסוימים. כשנרגיש את הגאולה בכל האיברים — אז יוכלו לחייב. עד אז — כל אחד בוחר לפי תחושתו.
תכלת ↔ שכינה ↔ ארץ ישראל
בזמן שבית המקדש קיים ←→ תכלת לבושה ←→ שכינה גלויה.
בזמן הגלות ←→ תכלת נסתרת ←→ שכינה בהסתר פנים.
בזמן שיבת ציון ←→ תכלת חוזרת ←→ שכינה מתחדשת.
הדגל הכחול לבן שמונף על ישיבת פוניבז׳ ביום העצמאות —
הוא לא פוליטיקה. הוא הכרזה: הכסא חוזר. ה׳ אוהב אותנו.