הגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה (תנינא סימן נח) מחדש חידוש יסודי ומרעיש: מצוות נר חנוכה שונה בתכלית מכל המצוות האחרות!
כל המצוות שנתקנו לזכר יציאת מצרים - מצה, סוכה, ארבע כוסות - מטרתם להזכיר את הנס. אנו אוכלים מצה כדי לזכור שלא הספיק בצקם להחמיץ, אנו יושבים בסוכה כדי לזכור שהושיב אותנו בסוכות. המצוות הן סמלים שמזכירים לנו את הנס.
אך נר חנוכה? עיקר מטרתו לעורר את האדם להודות ולהלל! לא להזכיר - אלא להודות!
מדוע שרים אחרי הדלקת נרות חנוכה? כי זהו כל עיקר מטרת המצווה - להודות ולהלל! השירה והזמרה אינם תוספת למצווה, אלא הם עצם המצווה!
לכן מנהג כל ישראל לשיר לאחר הדלקת הנרות - "מעוז צור", "הנרות הללו", "מי ימלל" - כולם שירי הודיה והלל. זהו הביטוי הישיר לקיום המצווה!
זהו גם מה שאומרים בפיוט "מעוז צור": "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" - קביעת השירה והרננה היא חלק בלתי נפרד מעצם החג!
ועתה נבין דבר נוסף המיוחד בנרות חנוכה: העיסוק הגדול בפרסומי ניסא עם פרטי הלכה רבים, שאין דוגמתו בשאר מצוות.
הסיבה היא שכאשר אדם שקורה לו נס, עיקר ההודיה לה' יתברך היא על ידי פרסום נסיו ונפלאותיו - לעורר את בני אדם לאהוב ולשמוח בה'!
נתבונן בברכת "מודים" שבתפילת העמידה. לאחר שאנו מודים לה' על נסיך ונפלאותיך שבכל עת, אנו מוסיפים תפילה:
מה ענין תפילה זו לברכת ההודיה? הרי תפילות על עם ישראל מבקשים בברכות אמצעיות!
אלא שאדם המרגיש צורך להודות לה' יתברך, מחפש: "מה אשיב לה'?" והתשובה על כך היא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" - לפרסם שם ה' בכל העולם!
וניתן לעשות זאת בשני אופנים:
וכן בברכת המזון, לאחר שאנו אומרים בברכת ההודאה "ועל הכול אנו מודים לך", אנו מוסיפים מיד: "ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד".
כאשר קורה לאדם נס או חסד ה' גדול, מוטל עליו כהכרת הטוב לבורא, לחפש אך להרבות כבוד לשמו. וזה יעשה על ידי:
לכן חנוכה שעיקר ענינו הודיה לה' - נתחייבנו בפרסום הנס יותר מכל החגים כולם!
ועתה נוכל להבין הלכה מופלאה שמצאנו בהלכות חנוכה: "כבתה אין זקוק לה".
אדם שהדליק נרות חנוכה וכבו מיד לאחר ההדלקה מחמת רוח לא מצויה וכדומה - פטור מלהדליק שוב את הנרות.
לכאורה תמוה: כשם שאם נפלה המזוזה צריך לחזור ולקבוע אותה, אם הניח תפילין ונפלו לו צריך להחזירם - מדוע שונה נר חנוכה, שאם כבה לאחר ההדלקה פטור מלחזור ולהדליק? (ולפי הרבה פוסקים, פטור אפילו מדין חשד!)
אלא, היות ועיקר מצוות הדלקת נרות חנוכה היא לעורר את האדם להודות לה', כלשון הרמב"ם: "להוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" - כיון שהדליק, נזכר שתפקידו להודות וקיים את המצווה!
לכן אינו צריך להדליק שוב - כי המצווה כבר נתקיימה! ההדלקה עצמה היא רק אמצעי לעורר את ההודיה, ואם התעוררה ההודיה - המצווה נתקיימה!
זהו חידוש עצום: המעשה הפיזי של ההדלקה אינו עיקר המצווה, אלא התעוררות הלב להודות!
למדנו שכל עיקר הדלקת הנרות היא להודות לה' על נסיו ונפלאותיו בניסי המלחמה. ויש לשאול: האם יש קשר מהותי בין הדלקת הנרות להודיה?
האם זה מקרי שמודים להקב"ה דווקא על ידי הדלקת נרות? או שמא אם היה קורה נס בסביבון, הינו מודים ומהללים מסביב לסביבון?
לא! אין זה מקרה! יש קשר חזק ומהותי מאוד בין ההודיה לבין הדלקת נרות. ההודיה היא אור, והאור הוא הודיה!
הפסוק אומר:
שני האנשים עליהם דיבר הפסוק נמצאים הם באותו מצב גשמי, באותם "מכאובים". אעפ"כ הרגשתם ביחס למצבם שונה לגמרי!
כשתשאל את הראשון (ה"רשע") לשלומו, הוא יתאונן על צרותיו ועל מכאוביו, על מצבו העגום.
אין זה פרי דמיונו - באמת יש לו צרות!
הוא הולך בחושך - רואה רק את המכאובים, את הצרות, את הקשיים. העולם שלו חשוך.
השני (ה"בוטח בה'") אינו שם לנגד עיניו אלא את מדת חסדו של הקב"ה.
כשתשאל את השני לשלומו - יענה לך בשמחה: "ברוך השם, חסדי ה'!"
הוא רואה אור - את חסד ה', את הטוב, את ההשגחה. העולם שלו מואר!
לזה כלזה, המצב - כפי שנראה מבחוץ - שוה. אבל הם עצמם בחווייתם הפנימית אינם באותו עולם כלל!
זה חי במכאוביו בחושך, וזה חי בחסד ה' באור!
וזהו שאמר הכתוב: רבים מכאובים לרשע - הוא רואה רק מכאובים וחושך. והבוטח בה' - חסד יסובבנו - הוא רואה אור וחסד בכל מקום! (עיין מלבי"ם שם)
המודה לה' רואה ותופס את אור פניו יתברך בעולם - את כבוד שמים וטובו הגדול של השי"ת. האור הגשמי הוא ביטוי לאור פניו יתברך שמתגלה למודה!
הולך בחושך בעולם הזה. כל היום הוא רואה יסורים וצרות.
בבחינת: "רבים מכאובים לרשע"
העולם שלו - חשוך, מלא קשיים ובעיות.
רואה כל היום את החסד של ה' בבריאה. הוא מלא כל היום בשבח והודיה לה' על כל הטוב שנתן לו.
ככתוב: "והבוטח בה' חסד יסובבנו"
העולם שלו - מואר, מלא חסד וטוב!
וכן הוא אומר במזמור נוסף:
נמצא שההודיה מגלה את אור ה' בעולם!
לכן תקנו להודות ולהלל מסביב לנרות - שכן ההודיה היא גילוי אור ה' בעולם, והנרות מסמלים ומבטאים את האור הזה!
זהו הקשר המהותי והעמוק בין הדלקת הנרות לבין ההודיה - שניהם ביטוי לאור!
עתה מובנת גם התשובה לשאלה השנייה שהעלינו בתחילה: למה נשים חייבות בנר חנוכה "שאף הן היו באותו הנס"? הרי הן פטורות מעבודה בבית המקדש, ומה להן ולנס פך השמן?
כיון שעיקר מצוות נר חנוכה היא להודות על ניסי המלחמה - ניצחון החשמונאים על היוונים, הצלת עם ישראל מהשמד - נשים בוודאי היו באותו הנס!
אין הכוונה לנס פך השמן, אלא לנס הגדול של הישועה והצלה! וכיון שההודיה היא על ניסי המלחמה - נשים חייבות בדין!
1. ההודיה משנה את המציאות שלנו:
כאשר אנו מודים לה', אנו לא רק "אומרים תודה" - אנו משנים את האופן שבו אנו רואים את העולם. מחושך לאור, ממכאובים לחסד!
2. ההודיה צריכה להיות מפורסמת:
כשקורה לנו נס או חסד, חובה עלינו לפרסם ולהודות בפומבי - כדי לעורר אחרים לראות את חסדי ה' ולהתקרב אליו.
3. ההודיה היא לא רק מילים:
ההודיה האמיתית היא כאשר הלב מתעורר - כמו שלמדנו מ"כבתה אין זקוק לה". העיקר הוא התעוררות הלב, לא רק המעשה החיצוני.
4. נרות חנוכה הם תזכורת שנתית:
כל שנה מחדש, כשאנו מדליקים את הנרות, אנו נזכרים: החיים שלי יכולים להיות מוארים או חשוכים - והכל תלוי במבט שלי, בהודיה שלי!
בכל פעם שאתה מדליק נר חנוכה - זכור: אתה לא רק מדליק נר גשמי. אתה מדליק את האור שבלב שלך, את היכולת לראות את חסדי ה' בחיים שלך.
שיר לאחר ההדלקה - כי השירה היא הביטוי הטבעי של הודיה אמיתית. לב מלא הודיה פורץ בשיר!
ותזכה לראות תמיד באור פני ה' ולהיות מואר בחסדו!