"ולא יהיה כקרח וכעדתו"
איסור מחלוקת במקורות התלמוד והפוסקים
מחקר הלכתי מעמיק
המקור התלמודי הראשי
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א:
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך."
עיקרי הלימוד:
מעשה משה רבינו
משה הלך בעצמו לדתן ואבירם - ללמדנו שאין מחזיקין במחלוקת
דברי רב
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו מהפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו"
דברי רב אשי
העונש הראוי הוא צרעת, כמו שקרה למשה בהוצאת ידו לחיקו
הפסוק המקראי
במדבר פרק יז פסוק ה:
"זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"
הקשיים הפרשניים:
- מהו הזכרון המדובר?
- מה פירוש "ולא יהיה כקרח וכעדתו"?
- מה המשמעות של "כאשר דבר ה' ביד משה לו"?
ארבעת הפירושים לפסוק
רש"י 1
ציפוי המזבח הוא זכרון למעשה קרח, כדי שלא יהיה שוב אדם שיתנהג כקרח. הפסוק הוא סיפור דברים.
הרמב"ם 2
החולק על הכהונה לא יחול בו מה שהגיע לקרח (בליעה ושריפה), אלא ענשו יהיה צרעת כמו שדיבר ה' למשה.
הרמב"ן 3
איסור לאו על החולק בבחירת אהרן ובניו לכהנים - שלא יאמר אדם: "למה יעבוד הכהן ואני לא אעבוד?"
משנה ברורה 4
איסור כללי שלא להחזיק במחלוקת, על פי דברי הגמרא בסנהדרין.
מחלוקת הפוסקים
האם יש לאו דאורייתא?
דעה א' - יש לאו דאורייתא:
לפי הרמב"ן והמשנה ברורה, הלאו "ולא יהיה כקרח וכעדתו" הוא איסור תורה מפורש על החזקה במחלוקת.
דעה ב' - רק איסור דרבנן:
לפי דעות אחרות, זהו רק איסור מדרבנן או אסמכתא, שהרי הפסוק עוסק במקרה הספציפי של מחלוקת הכהונה.
מסקנה:
לכל הדעות יש איסור דרבנן שלא להחזיק במחלוקת, שהרי כך נאמר בגמרא, ולפחות אסמכתא מדרבנן הוא.
חיוב הפיוס - מחלוקת נוספת
השאלה הבסיסית:
האם יש חיוב לפייס למנוע את המחלוקת, או שהחיוב הוא רק לא לעשות מחלוקת?
דעה מחמירה
מדברי הגמרא "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" נלמד שחלק מאיסור הלאו הוא חיוב לנסות למנוע את המחלוקת, כמו שעשה משה רבינו.
דעה מקלה - נתיבות חיים
מעשה משה הוא רק מידה טובה, אבל אין זה חלק מהלאו דאורייתא. כוונת הגמרא: "תלמד מידה טובה לפייס ולא להחזיק במחלוקת".
ראיה מהשאילתות:
"דאסיר להו לדבית ישראל למיעבד פלוגתא... ואפילו רבה מיבעי ליה למיכף לזוטא דלא תהוי פלוגתא" - משמע שיש חיוב לפייס אפילו על הגדול.
מצוות רדיפת השלום
ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט:
"גדול שלום שכל המצות כתיב בהן: כי תראה, כי תפגע - מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ברם הכא: בקש שלום ורדפהו - בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר."
חידוש המדרש:
מצוות רגילות
רק כאשר המצוה באה לידך אתה חייב לקיימה
מצוות השלום
יש לרדוף אחר השלום אפילו למקום אחר - חיוב פעיל לחפש הזדמנויות לעשות שלום
משמעות מעשית:
במצוות רדיפת השלום בוודאי כלול החיוב לפייס בעלי מחלוקת, גם אם אין זה חלק מהלאו של "ולא יהיה כקרח".
קושיית נתיבות חיים
השאלה הבעייתית:
דתן ואבירם היו רשעים וכופרים בתורת משה. על רשעים כאלה אין מצוות "הוכח תוכיח" שאינם בכלל "עמיתך". אם כן, מדוע טרח משה לפיסם?
התשובה:
הסבר נתיבות חיים:
היו הרבה מעם ישראל שנגררו אחרי דתן ואבירם. משה רצה למנוע מהם להחזיק במחלוקת, כמו שרואים שלמחרת התלוננו: "אתם המיתם את עם ה'".
אפשרות נוספת:
חיבור עצבים:
יתכן שבמחלוקת יש מצווה שלא להחזיק במחלוקת אפילו עם רשעים, בבחינת "אפרים חבור עצבים הנח לו".
סיכום המחקר
ארבעה פירושים
למדנו ארבעה פירושים שונים לפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו"
איסור מוסכם
לכל הדעות יש איסור דרבנן ומצווה מדברי קבלה שלא לעשות מחלוקת
מחלוקת בפיוס
נחלקו הפוסקים האם יש חיוב דאורייתא לפייס בעלי מחלוקת
רדיפת השלום
במצוות רדיפת השלום בוודאי כלול החיוב לפייס בעלי מחלוקת
"גדול השלום שכל הברכות כלולות בו"