אור בחושך

אשתו של רבי אריה לוין, הרבנית חנה, הרגישה כאב חזק ברגלה ולא יכלה ללכת כהלכה. רבי אריה, שלא יכול היה לשאת את סבלה, הלך איתה אל הרופא.

כשנכנסו לחדרו של הרופא ושאל אותם: "במה אוכל לעזור לכם? מה הבעיה?" — רבי אריה לא אמר "לאשתי כואבת הרגל". הוא ענה בפשטות ובכנות מוחלטת:

הרופא נדהם. רבי אריה לא הבין כלל מדוע. עבורו, זה היה פשוט אמת. כאשר לאשתו כאב — גם לו כאב. הם היו לבשר אחד ממש.

האשה שעמדה לצידו, שראתה את פני הרופא, הבינה שהיא מחזיקה ביד איש שאהבתו אינה מילים — אלא חיים.

בימי המנדט הבריטי, מאות לוחמים יהודים נכלאו בכלא המרכזי בירושלים. הם ישבו שם בגפם — רחוקים מהמשפחות, רחוקים מהארץ שאהבו, שבויים בחדרים קטנים וחשוכים.

בכל שבת בבוקר — בקיץ החם ובחורף הגשום — היה רבי אריה לוין צועד ברגל אל הכלא. הוא לא בא כרב שמחנך. הוא בא כאבא שמבקר את בניו.

הוא עבר מאסיר לאסיר — לחץ ידיים, הקשיב, שאל בשלום. ואחר כך, לאחר השבת, היה צועד ברגל בין בתי ירושלים, מבית להורים ולאחים — ומוסר דרישות שלום.

לא פעם, לא פעמיים — כל שבת, שנים על שנים.

יחזקאל אלטמן, אחד האסירים שנידון למוות, היה תמיד שומר כיפה בכיסו — ובכל פעם שראה את רבי אריה מתקרב, היה מניח אותה בחיפזון על ראשו. לא מכיוון שהיה צריך לעשות זאת. אלא מכיוון שלא רצה לאכזב את האיש שאהב אותו.

יהודה הרוש היה פועל ניקיון פשוט בשכונת "משכנות" בירושלים. בכל בוקר, כשהעיר עדיין מנמנמת, הוא יצא עם מטאטאו ועגלת הזבל.

באחד הבקרים, בעוד הוא מטאטא את הסמטה, הוא ראה את רבי אריה לוין ניגש אליו. לא עובר על פניו — אלא עוצר, מחייך, ואומר:

יהודה עמד נבוך. הוא הסתכל על המטאטא בידיו. לא ידע מה לומר.

לימים סיפר: "באותו בוקר, לראשונה בחיי, הרגשתי ממש כמו בן מלך. המטאטא שלי הרגיש כמו שרביט."

שבת בירושלים. ברחובות שקטים. רבי אריה הולך לתפילה כשפניו מאירות כמו מלאך.

פתאום, בקצה הרחוב, ראה אדם מתקרב אליו — סיגריה דולקת בפיו ביום השבת.

אותו אדם ראה את הרב מרחוק ונבהל. "מה יהיה? הוא יראה אותי. איזה צער אגרום לו!" הוא לא ידע מה לעשות. לזרוק את הסיגריה לא יכול היה — הרב היה רואה. לחכות שהרב יעבור — לא עמד בנפשו.

ברגע של בהלה, עשה מה שעשה: לקח את הסיגריה הבוערת ובלע אותה פנימה.

כשסיפרו לרבי אריה את הסיפור, עיניו נמלאו דמעות. לא מעלבון — אלא מאהבה. כי זה בדיוק מה שהוא ניסה לשדר: שכל יהודי ראוי לאהבה, ומאהבה אמיתית — הלב מתהפך.

אסיר שזה-עתה שוחרר מהכלא הגיע בלילה לביתו של רבי אריה. לא היה לו מקום ללכת, לא כסף, לא קורת גג. רבי אריה קיבלו בשמחה — הכין לו ארוחה חמה, פרש לו מיטה.

בעודו לומד בלילה, האורח קם בשקט, פתח את הארון, לקח את פמוטי הכסף היקרים של הבית — ונעלם אל החושך.

כשגילה רבי אריה את ריקנות הארון, הוא לא פרץ בכעס. הוא עשה מה שאיש אחר לא היה עושה: יצא לרחוב, רץ אחרי הגנב, וצעק:

הוא לא רצה שהאדם יישא בעוון גזל. הוא לא יכול לשאת מחשבה שמישהו עלול להיות נידון בשמיים בגללו.

הרבנית, ששמעה הכל, שאלה אותו: "ואנחנו?" ענה רבי אריה בשלווה: "השם ישלח לנו."

בימי מלחמת העולם הראשונה, עוני ורעב כיסו את ירושלים. רבי אריה בא לבקר אישה שבעלה היה בחוץ לארץ — ושליח שנשלח בכסף גנב אותו בדרך. האישה וילדיה נשארו בלי פרוטה.

הגיע ערב כיפורים. "הסעודה המפסקת" עדיין לא הייתה — לא בשר, לא דגים, לא פרי. הילדים ישבו שותקים.

רבי אריה ראה את המצב, לחץ את ידה של האישה — ויצא.

הוא הלך הביתה, פתח את ארון הספרים שלו, ולקח את הספר היקר ביותר שהיה לו — ספר קודש נדיר שאסף שנים. הוא מכר אותו לאוסף ספרים תמורת סכום כסף גדול.

הוא לא הצטער על הספר. בפניו הייתה שמחה — שמחת מי שזכה לקיים מצווה גדולה בדיוק בזמן הנכון.

בתלמוד תורה "עץ חיים" שבו לימד רבי אריה, היה מנהג יפה: לכל ילד שחגג בר-מצווה, חבריו אספו כסף וקנו לו ספר קודש.

אחד השנים התקרבה בר-המצווה של שלוימל'ה — ילד ממשפחה עניה. אף ילד לא רצה לאסוף עבורו כסף: "הוא מעולם לא נתן לנו, למה שאנחנו ניתן לו?"

כשרבי אריה שמע על כך, הוא נחרד. הוא שלח תלמיד לביתו עם הוראה ברורה: להביא מהרבנית את החמישה חומשי תורה החדשים שקיבל בנו חיים יעקב לבר-מצווה שלו.

רבי אריה כתב הקדשה יפה בשם כל התלמידים — ונתן לשלוימל'ה ספר חמש חומשים חדש לגמרי. הילד קיבל מתנה ממש כמו כולם.

כבודו נשמר. שמחתו נשמרה. ולב אחד לא נשבר.

רבי אריה השתתף בהלוויה של תלמיד חכם גדול. פתאום, באמצע, הוא ראה את חברו הטוב של הנפטר עוזב את הקהל ונכנס לחנות — ויוצא עם עציץ חרס בידיו.

כולם התרעמו. "איך? לצאת מהלוויה של חבר כדי לקנות עציץ?!"

רבי אריה לא אמר דבר. הוא חשב לעצמו: "בוודאי יש לו סיבה."

בבוקר שלמחרת הוא ניגש לאותו אדם ושאל בשקט מה קרה. האיש הסביר: "החבר שלי חלה במחלה מדבקת. הרופאים רצו לשרוף את כל חפציו — כולל התפילין שלו! הסכמתי עם הרופא: אם אביא עציץ מחרס לפני שתיים עשרה בצהריים, יוכלו לטמון את התפילין באדמה כהלכה. ממש בזמן ההלוויה קיבלתי ידיעה שהחבר נפטר — ורצתי."

הגיעה לרבי אריה אישה בוכה: בעלה מתנהג אליה בגסות ואפילו מכה אותה. "עשה משהו, רבי!"

רבי אריה חשב. הוא לא בא לבעל בישירות — ידע שלא יעזור. בשבת הבאה, בסעודה שלישית בשכונה, הוא נעמד ודרש דרשה ארוכה ויפה על כבוד האישה ואהבת השלום הביתי.

בקהל ישב גם גאון תורה גדול, רבי איסר זלמן מלצר. כששמע, ליבו נחרד — הוא חשב שהרב מדבר אליו! הוא ניגש אחרי הדרשה ואמר: "תודה על התוכחה, הרב צודק — אני מטריח את אשתי שתכתוב עבורי את ספריי."

ומה עשה הבעל שעבורו באמת נאמרה הדרשה? הוא ישב בשקט, לחש לחברו "מה חידש הרב?" — ויצא באמצע.

בכלא, מבין האסירים, היה צעיר קומוניסטי שהכריז על עצמו שאינו מאמין בכלום. בכל שבת, כשרבי אריה הגיע לבית הכנסת שבחצר הכלא — היה הצעיר מדליק סיגריה לרוחב פניו, בכוונה גמורה להכעיסו.

ורבי אריה? פנה אליו בחיוך ואמר: "שבת שלום." בכל שבת.

יום אחד שאל הצעיר בעצמו: "רבי, למה אתה ממשיך לקרב את יחזקאל? הוא שם כיפה רק כשאתה מגיע — בשביל ליצור רושם!"

הצעיר — הקומוניסט עצמו — כל כך התרגש מהמשפט הזה, שתוך ימים ספורים החל לבוא לבית הכנסת. ואחר כך — לשים כיפה בעצמו.

בהגיעו לארץ ישראל, נסע רבי אריה לוין ליפו כדי לבקר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק קיבלו בשמחה.

לאחר תפילת מנחה יצאו לטייל בשדה. בלי לחשוב, קטף רבי אריה פרח קטן שגדל בצד הדרך.

הרב קוק עצר. פנה אליו ברוגע:

רבי אריה עמד נדהם. הוא החזיק את הפרח הקטן — ופתאום הרגיש שהחזיק דבר קדוש.

אותה שעה שינתה אותו. מאז היה מסתכל על כל עשב, על כל ציפור, על כל שקיעה — כעל שיר. שיר שכל מי שאיננו מקשיב — מחמיץ.

בסוף ימי המנדט, שני לוחמים צעירים — מאיר פיינשטיין ומשה ברזני — נידונו למוות.

הם ביקשו מרבי אריה שיבוא להניח איתם תפילין פעם אחת אחרונה. הוא הגיע.

כשהוא עזר למאיר להניח את התפילין, ראה את פניו. לא היה בהם פחד — הייתה בהם אהבה. אהבה עזה לתפילין, לקשר, לריח של עור וקדושה.

שניהם בכו. ולאחר שרבי אריה ניסה לסיר את התפילין מידם — הם לא שחררו. הצמידו אותן ללב ונישקו אותן שוב ושוב.

אחר כך נסע רבי אריה לתל-אביב, לדרוש בפני ילדים לפני בר-מצווה שלהם. הוא שאל אותם:

הילדים שמעו. ולא שכחו.