משה הקהיל את כל ישראל — אנשים, נשים וטף — ובאותה תקהלות אחת ציווה שני דברים יחד: שבת קודש ומלאכת המשכן. חיבור זה אינו מקרי.
א
הצמדת שבת ומשכן — מה ייחודה של אסיפה זו?
רש"י — פירוש בסיסי
"הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת"
ב
קושיות על פירוש רש"י
- א מהיכי תיתי? מנין שמלאכת המשכן תדחה שבת מלכתחילה? שבת היא עשה ולא תעשה, ומלאכת המשכן היא עשה בלבד — וקיימא לן (יבמות ה.) לא אתי עשה ודחי לא תעשה, אם כן אין כלל מקום לחשוש!
- ב קושיית הרא"ם: מה ראיה היא שהקדים שבת — אימא איפכא! כמו שדרשו (יבמות ה:) "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו" — אם יאמר לך אביך חלל שבת, אל תשמע לו. כך גם כאן נימא: אף על גב שהזהרתיך על שבת — המשכן ייעשה?
- ג למה פעמיים? כבר בפרשת כי תשא לימד רש"י שאין שבת נדחית ממלאכת המשכן — מדוע צריך לחזור וללמדנו פעם נוספת בויקהל?
- ד מיקום תמוה: הלימוד שמשכן אינו דוחה שבת ראוי לאומרו בשעת בניית המשכן — מדוע נאמר דווקא בזמן איסוף הנדבות?
- ה סדר הפוך: בכי תשא — תחילה משכן ואח"כ שבת. בויקהל — תחילה שבת ואח"כ משכן. מדוע השתנה הסדר?
רש"י — כי תשא (שמות לא, יג)
"ואתה — אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה... אך — כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן"
ג
היסוד המשותף — חשיבות המחשבה במשכן
ננסה להבין את הקשר העמוק בין שבת למשכן על ידי יסוד אחד משותף להם.
בצלאל — שמות לה, לא–לג
"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת... וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת"
בצלאל לא היה רק אומן — הוא ידע לחשוב מחשבות, לחוש ולהרגיש את כוונת כל אחד ואחד שתרם. הסיפור על רבי חיים מוואלוז'ין והעגלון מלמד עד כמה המחשבה קובעת במשכן.
בצלאל לא היה רק אומן — הוא ידע לחשוב מחשבות, לחוש ולהרגיש את כוונת כל אחד ואחד שתרם. הסיפור על רבי חיים מוואלוז'ין והעגלון מלמד עד כמה המחשבה קובעת במשכן.
מחשבת פיגול — ויקרא יט, ה–ח
כהן שחשב מחשבה פסולה בעת הקרבת הקרבן — הקרבן נפסל כולו, ואוכלו חייב כרת!
ודבר מדהים: אוכל חוץ לזמנו — חייב לאו בלבד. אבל המחשב לאכול חוץ לזמנו, ואכל בתוך זמנו — חייב כרת!
המסקנה המדהימה: במשכן ובמקדש — המחשבה חמורה מהמעשה.
ודבר מדהים: אוכל חוץ לזמנו — חייב לאו בלבד. אבל המחשב לאכול חוץ לזמנו, ואכל בתוך זמנו — חייב כרת!
המסקנה המדהימה: במשכן ובמקדש — המחשבה חמורה מהמעשה.
ד
חשיבות המחשבה בשבת — דוגמאות מהלכה
כשם שבמשכן העיקר הוא המחשבה, כך גם בהלכות שבת קודש — הכול תלוי במחשבה:
נושא משא
עמד לכתף — אינה "הנחה" הלכתית.
עמד לנוח — נחשב הנחה.
הכול לפי המחשבה!
עמד לנוח — נחשב הנחה.
הכול לפי המחשבה!
קשר וקשר
קשר לעולם — חייב.
קשר לזמן — פטור.
אף מחשבת הקושר המקורי קובעת!
קשר לזמן — פטור.
אף מחשבת הקושר המקורי קובעת!
בורר
בירר לאכול עכשיו והחליט להשאיר — מותר.
בירר לזרוק ואכל — חייב.
אחר הולכים אחרי המחשבה.
בירר לזרוק ואכל — חייב.
אחר הולכים אחרי המחשבה.
שוגג ומתעסק — הבדל יסודי בשבת
שוגג — התכוון לפעולה, אך טעה. מתעסק — לא התכוון לפעולה כלל (נשען על הקיר ונדלק האור).
נפקא מינה למעשה: שוגג — אסור בהנאה. מתעסק — מותר.
ראינו שוב כמה מחשבה מכרעת בשבת!
נפקא מינה למעשה: שוגג — אסור בהנאה. מתעסק — מותר.
ראינו שוב כמה מחשבה מכרעת בשבת!
מסקנה מרכזית
שבת ומשכן שווים יסודית: בשניהם העיקר הקובע הוא המחשבה — לא המעשה.
וזאת בניגוד לשאר התורה כולה, שבה ההלכה הולכת בעיקר אחר המעשה.
וזאת בניגוד לשאר התורה כולה, שבה ההלכה הולכת בעיקר אחר המעשה.
מלאכות שבת — מהמשכן
ל"ט מלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשכן (שבת מט:).
הקשר ביניהם אינו רק לימודי — הוא יסודי ומהותי.
הקשר ביניהם אינו רק לימודי — הוא יסודי ומהותי.
שניהם — מחשבה מכרעת
כשם שפיגול במקדש תלוי במחשבה, כך שוגג/מתעסק בשבת תלוי במחשבה.
אותה שיטת מידה לשניהם.
אותה שיטת מידה לשניהם.
ה
מדוע שניהם תלויים במחשבה? — היסוד הנפלא
ונשאלה השאלה הגדולה: מדוע שבת ומשכן שניהם תלויים כל כך במחשבה?
שמות כה, ב / כה, ח
"קְחוּ לִי תְרוּמָה" — מהו לי? לשמי! (רש"י)
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — גם בתרומה וגם בעשיה — חייב לשם שמים.
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — גם בתרומה וגם בעשיה — חייב לשם שמים.
שאלת הרב נבנצל שליט"א
כל המצוות ראוי שיעשו לשמה, אך בדיעבד — לא מעכב. ואף "מתוך שלא לשמה בא לשמה"!
ואילו במשכן — חובה לשמה מן הדין. ועוד: בלולב צריך לשמה בנטילה, לא בזמן קציצה מן העץ — אבל במשכן כבר בשלב הלקיחה צריך שיהיה לשמה. מדוע?
ואילו במשכן — חובה לשמה מן הדין. ועוד: בלולב צריך לשמה בנטילה, לא בזמן קציצה מן העץ — אבל במשכן כבר בשלב הלקיחה צריך שיהיה לשמה. מדוע?
פרשת פקודי — שמות לח–מ
שמונה עשרה פעמים נאמר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" — לשם שמים בכל שלב ושלב.
הדגשה כזו שלא מצאנוה בשום מצווה אחרת.
הדגשה כזו שלא מצאנוה בשום מצווה אחרת.
הביאור בעזרת ה'
קדושה ושכינה תלויות במחשבה.
האדם בנוי משלושה: מעשה · דיבור · מחשבה — כנגד נפש, רוח, ונשמה.
המחשבה היא כנגד הנשמה — השכינה. לכן כאשר יש מחשבה — יש שכינה!
מקדש ומשכן הם מקום שכינה — לכן הכול תלוי במחשבה.
האדם בנוי משלושה: מעשה · דיבור · מחשבה — כנגד נפש, רוח, ונשמה.
המחשבה היא כנגד הנשמה — השכינה. לכן כאשר יש מחשבה — יש שכינה!
מקדש ומשכן הם מקום שכינה — לכן הכול תלוי במחשבה.
ו
שבת — מקום שכינה בזמן
הגענו ליסוד הנפלא ביותר:
כשם שיש מקום בו שורה שכינה — כך יש זמן בו שורה שכינה
המשכן הוא מקום השראת שכינה.
שבת קודש היא הזמן של השראת שכינה.
לכן שבת ומשכן — שניהם תלויים במחשבה, שניהם צריכים "לשמה", שניהם מלאכותיהם שוות. הם אינם רק קשורים — הם שני ביטויים של אותו יסוד אחד!
שבת קודש היא הזמן של השראת שכינה.
לכן שבת ומשכן — שניהם תלויים במחשבה, שניהם צריכים "לשמה", שניהם מלאכותיהם שוות. הם אינם רק קשורים — הם שני ביטויים של אותו יסוד אחד!
שבת — יום השכינה בבית
מכאן מובן עומק מצוות עונה בשבת:
ביום שבו שורה השכינה בבית — זה הזמן הנכון להשרות שכינה בין איש לאשתו.
שכינה שורה בין איש לאשתו (סוטה יז.) — ושבת מגביר את האור הזה אין ספור מונים.
ביום שבו שורה השכינה בבית — זה הזמן הנכון להשרות שכינה בין איש לאשתו.
שכינה שורה בין איש לאשתו (סוטה יז.) — ושבת מגביר את האור הזה אין ספור מונים.
ז
לקח לחיינו — קדושה צריכה הזמנה
מכל הנ"ל עולה מסר מעשי עמוק לחיי הבית והנפש:
יסוד בעבודת ה'
קדושה — צריכה הזמנה.
לפני כל מצווה וכל מעשה קדוש, יש להזמין את הקב"ה שישרה שכינתו על ידי מעשה זה.
אי אפשר "לזמן" שכינה בלי מחשבה — כי שכינה נמשכת דרך המחשבה.
לפני כל מצווה וכל מעשה קדוש, יש להזמין את הקב"ה שישרה שכינתו על ידי מעשה זה.
אי אפשר "לזמן" שכינה בלי מחשבה — כי שכינה נמשכת דרך המחשבה.
כן בבית, כן בנפש
כשם שבמשכן עשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" — כן ראוי בבית היהודי.
כל מעשה בבית: הדלקת נרות, עריכת שולחן, חינוך ילד, שיחת אמת עם בן זוג —
כשנעשים בכוונה, לשמה, עם הזמנת שכינה —
הם הופכים למעין משכן. הבית נעשה מקדש מעט.
כל מעשה בבית: הדלקת נרות, עריכת שולחן, חינוך ילד, שיחת אמת עם בן זוג —
כשנעשים בכוונה, לשמה, עם הזמנת שכינה —
הם הופכים למעין משכן. הבית נעשה מקדש מעט.
⬆ משכן — מקום שכינה
• כל חפץ — לשם שמים
• מחשבה פסולה — פוסלת
• ל"ט מלאכות קובעות
• "כאשר ציוה ה'" — י"ח פעמים
• מחשבה פסולה — פוסלת
• ל"ט מלאכות קובעות
• "כאשר ציוה ה'" — י"ח פעמים
⬇ שבת — זמן שכינה
• מלאכות — נלמדות ממשכן
• מחשבה קובעת (שוגג/מתעסק)
• עונה — השראת שכינה
• "ושמרת את השבת לשמה"
• מחשבה קובעת (שוגג/מתעסק)
• עונה — השראת שכינה
• "ושמרת את השבת לשמה"