השפה של ספר דברים

חומש דברים הוא משנה התורה. התורה כולה מקבלת בו פנים חדשות, ומתחדשים בו עקרונות רוחניים יסודיים.

עקרונות אלו נצרבים בביטויי לשון ומילים המאפיינים את חומש דברים בלבד. ככל שעוקבים אחר הביטויים הללו מתגלה כי לספר דברים יש כעין 'שפה' משלו. התחקות אחר שפה זו פורסת בפנינו תמונה של יסודות החומש.

בחיבור זה חולקו הביטויים והמילים לחמישה עקרונות יסוד משותפים:

• קרבת הקב"ה לישראל – ביטויים המעידים כי בערבות מואב הופיעה בישראל דרגה חדשה של אהבת ה אותנו.
• יחס נפשי לקב"ה ולתורתו – דגש על החיבור הנפשי לתורה ולמעשה המצוות, לא רק על המעשה עצמו.
• התורה והמצוות מוטבעות במציאות – עד כמה התורה והמצוות הן דרך האמת של העולם הזה.
• כניסה לחיי עם – הביטויים הקושרים את ישראל להיותם עם היושב בארצו.
• מונחים מפרקי בריאת העולם – בספר דברים מסתיימת בריאת עם ישראל: "היום הזה נהיית לעם".

מתוך: "השפה של ספר דברים", הרב יואב אוריאל, סדרת פרשת דברים, בני ציון

"ה' אלוקינו" – קישור זה של שם ה' אל עם ישראל מופיע עשרים ושלוש פעמים בחומש דברים, לעומת שבע פעמים בלבד בחומש שמות.

"ה' אלוקיך" מופיע במקומות מפוזרים בבראשית ושמות – עשר פעמים בלבד. אך בספר דברים הוא הביטוי הנפוץ ביותר – מאתיים שלושים וארבע פעמים – ומהווה חוליה מרכזית בשפתו של החומש.

לשם השוואה: הביטוי "ה' אלוקים" מופיע עשרים פעמים בפרשת בראשית ופעם אחת בלבד בחומש שמות.

בכל חמשת חומשי התורה מופיע ביטוי זה פעמיים בלבד – ושתיהן בחומש דברים, בפרשת ואתחנן.

הכפילות עצמה מבטאת קביעה נחרצת: אין עוד מלבדו, לא רק כעובדה תיאולוגית אלא כמסקנה שישראל מגיעים אליה מתוך קרבתם לה'.

משה מגלה כי הקב"ה איננו רק אלוקי ישראל השוכן למעלה – הוא כל חיינו.

כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי (דברים ה, כג)

ביטוי דומה במשמעותו מופיע בפרק ל: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ... כִּי הוּא חַיֶּיךָ".

כינוי זה של הקב"ה איננו מופיע כלל בתורה עד לפרשת האזינו, שם הוא מופיע לפתע בשישה פסוקים שונים.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ... צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי... כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם (דברים לב)

הרמב"ם (מורה נבוכים א, טז) מבאר שהביטוי מתייחס לקב"ה כמקור היצירה של עם ישראל – כאבן שמקורה בצור, כלומר בסלע הגדול ממנו נחצבה.

"עם קדוש" מופיע חמש פעמים בדברים, "עם סגולה" שלוש פעמים, ו"עם נחלה" פעם אחת.

שלושתם מבטאים היבט אחר של אותה קרבה: ייחוד, בחירה, ושייכות הדדית בין ה' לעמו.

ביטוי זה מופיע בחומש דברים בלבד, פעמיים.

הקב"ה מבטיח לישראל כי יפנה אליהם במידת טובו, כגמול על קיום מצוותיו – רחמים שאינם רק דין, אלא ביטוי לקִרבה.

ביטוי זה מופיע בדברים בלבד – שמונים ותשע פעמים.

הוא מדגיש שהאיסורים שמטיל ה' נובעים מהיות ישראל לעם ה' – מה שבעיני הקב"ה הוא תועבה, ישראל אינם יכולים לעשות. האיסור אינו חוק חיצוני אלא ביטוי לזהותם.

ביטוי זה מופיע בספר דברים עשרים ואחת פעמים ביחס לבית המקדש ולירושלים, ועוד פעם אחת ביחס למלך.

הקב"ה מודיע לישראל שוב ושוב שלא הם יקבעו את מקום המקדש ואת מועד הקמתו – הוא עצמו יודיע בשעה שיחפוץ. וכך גם ביחס למלך: את מלך ישראל לא הם יבחרו, אלא הקב"ה יבחר את אשר ישר בעיניו.

כעשר פעמים בדברים, מול פעמיים בלבד בשמות (שם: "הר האלוקים חורבה").

מתוך הקרבה לארץ ישראל מודגש היחס אל הר סיני כמקום מדברי ויבש ממים – ועל כן נקרא "חורב". כשמתקרבים אל שפע ארץ ישראל, יש צורך להזכיר שהקשר של ישראל לה' קודם לשפע החומרי ואינו תלוי בו.

ביטוי זה המביע התפעלות ושמחה מהיות ישראל עם ה', נאמר בכל התורה פעם אחת בלבד – בסוף התורה, בפרשת וזאת הברכה.

שלוש פעמים בספר דברים נקרא מעמד הר סיני "יום הקהל".

בשם זה מודגש המבט המיוחד של ספר דברים – שבמעמד הר סיני דיבר ה' עם כל הקהל, ולא רק עם משה.

את ה' האמרת היום, וה' האמירך היום – להיות לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם

ההדדיות עצמה – לא רק ציווי חד-צדדי – היא המאפיין של הקִרבה בספר דברים.

פעמים רבות בספר דברים אומר משה לישראל לעשות את המצוות מתוך הבנת מה שעומד מאחוריהן – ובכלל זה "שמע ישראל", המופיע ארבע פעמים.

המצוות אינן מעשים טכניים, אלא חלק מעולם רוחני רחב של דביקות בה'. עד ספר דברים אין ציווי בולט ומוגדר על השמיעה עצמה.

מלבד ספר דברים, ביטוי זה כלל אינו מופיע בתורה כציווי לישראל. בספר דברים – שבע פעמים.

זוהי קריאה לישראל להתבונן ולהפנים את יסודות התורה מפי משה, מעבר לשמיעה בלבד.

ביטוי זה מופיע בחומש דברים בלבד – תשע פעמים (מתוכן פעמיים בלשון רבים: "בכל לבבכם ובכל נפשיכם").

זוהי תביעה להקדיש את כל כוחות החיים לשם ה', ולא רק לקיים מצוות באופן חיצוני.

פועל זה מופיע רק בספר דברים – חמש פעמים.

הדבקות המדוברת כאן היא קשר נפשי חי, מעבר לקיום הפורמלי של המצוות.

הפועל "לערוץ" מופיע בתורה רק בדברים – ארבע פעמים; וכן "לא תגור"/"לא תגורו" – מופיע בתורה רק פעמיים, שתיהן בספר דברים.

הקב"ה מצווה את ישראל על ביטול כל פחד ומורא מפני הגויים, משום שה' משגיח עליהם באופן קרוב ומיידי.

המושג "שמחה" מופיע שתים עשרה פעמים בחומש דברים, לעומת פעם אחת בלבד בכל אחד משאר החומשים.

ברוב התורה מצווים ישראל לקיים את מצוות ה' בלי התייחסות מפורשת ליחס הנפשי. בחומש דברים, לעומת זאת, מופיעה התייחסות נרחבת לשמחת ישראל בארץ.

בכל התורה קיים אזכור עקיף אחד בלבד ("לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"). בספר דברים – חמש עשרה פעמים.

המעבר ממקום אחד לחמש עשרה מבטא את התגלות האהבה כעיקרון מרכזי של ספר דברים.

הביטוי "להתגרות", הנוגע ביצירת עוינות ואיבה מול האויב, אינו מופיע בתורה מלבד בדברים – ארבע פעמים.

התעוררות הרצון והחפץ בנפש האדם מופיעה בכל התורה רק חמש פעמים, וכולן בספר דברים.

שלוש מהן בהקשר של דיני אכילה, ופעם אחת בפרשת שופטים – בהתעוררות רצון הלוי לבוא לשרת במקדש. מתגלה בעם ישראל תאווה העומדת מעבר לצרכים הבסיסיים של הקיום.

מילה זו מופיעה בתורה רק בחומש דברים – חמש פעמים.

היא מבטאת תמיהה גדולה ובלתי ניתנת להכלה, הנובעת מתוך עוצמת כוחות החיים המתחדשים לקראת הכניסה לארץ.

ביטוי זה מופיע רק בספר דברים – שלוש פעמים.

אותם לוחות הקרויים בחומש שמות "לוחות עדות" או "לוחות אבן", מתגלים בספר דברים בתור "לוחות הברית". הברית בין הקב"ה וישראל אינה מופשטת בלבד, אלא חקוקה וקבועה בסלע.

ביטוי זה מופיע רק בחומש דברים – ארבע פעמים.

עד לחומש דברים הביטוי "תורה" הופיע במובן של קובץ מצוות – "זאת תורת החטאת". חידוש גדול בספר דברים הוא שהתורה נכתבת בקלף ממשי ובעל קדושה, ונמצאת בארון, ליד לוחות הברית, במוקד השראת השכינה של ישראל.

התורה נקראת "שירה" – ביטוי המופיע פעמיים בארבעת החומשים הראשונים יחד, ושש פעמים בחומש דברים.

בחומש דברים הופכת התורה, שהיתה עד אז בגדר קבצי מצוות, לקשורה כה הרבה לחיי ישראל, ומייפה ומרוממת אותם עד כדי היותה שירה – הרמונית ומייפה את החיים.

התיאור המרכזי ביותר של התורה בספר דברים הוא נתינתה מתוך האש – עניין החוזר תשע עשרה פעמים לאורך החומש.

לעומת זאת, בפרשת יתרו נזכר גילוי ה' באש רק פעמיים, ולא כעניין מרכזי אלא כחלק מביטויים רבים נוספים – ענן, ערפל, קולות וכדומה.

בכניסה לארץ, התורה היא מצד אחד תורת החיים – זו שתכניס אותנו לארץ ותיטיב את חיינו, ומצד שני היא מחוייבת באופן מוחלט, חותכת וחריפה כאש.

בחומש דברים אומר משה תשע פעמים שהמצוות כולן, או מצווה מסוימת, הן לטובת ישראל.

לפני ספר דברים לא הופיע מושג זה של טובת עם ישראל במצוות. בספר דברים מתגלה שהמצוות אינן רק גזירה הכפויה עלינו משמים, אלא הן לטובתנו.

ביטוי זה מופיע שלוש פעמים בסוף חומש דברים.

ראב"ע, אברבנאל ורש"ר הירש מבארים שהמילה היא מלשון "ישר". רבנו בחיי מבאר שהיא מלשון "אשורנו" – לשון מעלה וכבוד, על שם שראו ישראל את השכינה ואת ניסיה.

בכל התורה מופיע ביטוי זה שישים ואחת פעמים; בספר דברים לבדו – שבעים ושלוש פעמים.

בחומש דברים מתחדש מבט מיוחד: ציווי התורה הוא מצד אחד נצחי ולדורות, ומצד שני מתחדש בכל יום ויום – "היום הזה נהיית לעם", "את ה' האמרת היום".

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ – בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים, כְּאִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם (רש"י, דברים כו, טז)

ביטוי זה מודגש בחומש דברים – מופיע פעמיים בבראשית, פעם בשמות, פעם בבמדבר, וחמש פעמים בדברים.

ביטוי זה מלמד שפעולה בניגוד לציווי ה' איננה רק אסורה מבחינה חוקית, אלא משחיתה והורסת את האדם ואת החברה.

מופיע בתורה תשע פעמים, כולן בחומש דברים בלבד.

במצוות שונות מטיל הקב"ה על ישראל לדאוג לביעור ולהסרה מוחלטת של הרע מקרבם – הרע יחדל לאט לאט מלהיות אפשרות קבועה, וישראל ימגרו אותו.

עד ספר דברים מופיע שורש זה שלוש פעמים בלבד (בבראשית, בויקרא ובבמדבר). בחומש דברים – עשרים ותשע פעמים.

השורש מופיע בעיקר בהקשר של השמדת מי שפועל בניגוד לרצון ה' – העמים הרשעים שישבו בארץ הושמדו, ובחטאי ישראל הופיעה אפשרות קשה להשמיד את ישראל ואת אהרן. משה מזהיר את ישראל לקיים את רצון ה' פן יפגע בהם עונש השמד.

מופיע בתורה חמש פעמים בלבד, כולן בחומש דברים.

התורה מציבה בפני ישראל יעד מוחלט: למנוע כל מצב של שפיכות דם נקי בישראל.

פעמיים בבראשית, פעם אחת בבמדבר, וחמש עשרה פעמים בדברים.

ביטוי זה מורה על היחס האמיתי והמושגח בין שני תהליכים שקרו, או בין התהליך לבין אמירת ה' שנאמרה למשה באותה העת.

מילה זו מופיעה פעם אחת בלבד בפרשת יתרו, ומלבדה – עשרים ותשע פעמים בדברים.

במקומות רבים בספר באה מילה זו לציין מצווה המתייחסת למציאות שמחוץ לבית המקדש. הזווית שממנה הקודש מתרכז בלב – במקדש – היא שמולידה, כשמגיעה הדרכה הנוגעת לכלל ארץ ישראל, את הביטוי "בשעריך".

בנוסף, "בשעריך" ככינוי נפוץ לערי ישראל מציין את היעד הנכסף: המצב הקבוע שבו ישראל מרוכזים בערים שוקקות בארצם – בניגוד לחיי האבות, שהתנהלו בתוך ערים ומדינות של עמים זרים.

דרכו של ספר דברים היא להסביר את התועלות והטעמים של קיום המצוות, ולא להסתפק בציווי בלבד.

ביטוי זה מופיע בתורה רק בספר דברים – תשע פעמים.

הוא מדגיש את המציאות החדשה שבה לעם ישראל יש תפקיד לעמול, והברכה שורה רק על גבי מעשה ידיו. במקביל, מדגישה התורה שהפסילים הם מעשה ידי אדם – כשמגיעים ליכולת היצירה האנושית בארץ, נובע מכך חשש של יצירת עבודה זרה.

פועל זה מופיע רק בדברים – תשע פעמים במובנים שונים.

בשש מהופעותיו מדובר בהדחה במובן של התנתקות מעם ישראל – נידחים בגלות, או מעל ה' – כשישראל נידחים לעבוד עבודה זרה. ביטוי זה מורה על שלמות ישראל, הן כעם אחד והן בבטחונם בה'; מי שפורש מן הקהל או מארץ ישראל נקרא נידח.

ביטוי זה מוזכר בתורה פעמיים בלבד, בפרשת וזאת הברכה.

צירוף זה, או "הכהנים בני לוי", מופיע יחדיו שבע פעמים בספר דברים, ולא אפילו פעם אחת בשאר התורה.

בכל שאר התורה הכהונה והלוייה הן שני תפקידים שונים. אך בספר דברים, בעיקר בהקשר של הנחלת התורה לבני ישראל, מופקד על כך כל השבט, ובראשו – בתור לויים – עומדים הכהנים.

כפילות השמות "ה' אלוקים" מופיעה רק בפרקי הבריאה (עשרים פעמים), ומלבד פעם אחת בשמות – בריבוי עצום בספר דברים.

כשם שבריאת העולם נפתחת בכפילות שמות זו, כך משתמשת בה התורה שוב לקראת סיומה – בעת שמסתיימת, כביכול, בריאתו של עם ישראל.

בתורה נזכר המושג "חיים" כמושג מופשט רק בפרשיות הבריאה, בתחילת התורה ובבריאת החיים – ובסוף התורה, בספר דברים, תשע פעמים.

בבריאה נזכרים שני שמיים, כשהרקיע מבדיל ביניהם. בדברים (י, יד) מופיעה לראשונה התייחסות מחודשת לשני שמיים.

הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ (דברים י, יד)

הביטוי "שמי השמים" מופיע מאז בתנ"ך עוד חמש פעמים נוספות.

בתחילת חומש בראשית, בפרשיות בראשית ונח, עסקה התורה בבני האדם כולם. אך החל מפרשת לך לך עזבה התורה את העיסוק בכלל העולם ועברה לעסוק באבות ובבני ישראל בלבד.

והנה, בחומש דברים יש התייחסות מחודשת אל כל הגויים ולאופן הקשר שלהם לישראל.

כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה

וכן ביאור התורה בשבעים לשון; וכן: "ואמר הדור האחרון... ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... ואמרו על אשר עזבו את ה' אלוקי אבותם"; וכן: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו", "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום", "אף חובב עמים כל קדושיו בידיך".

ראה פירושי רש"ר הירש, ספורנו ורשב"ם על הפסוקים הללו