היה לרב דוד, יהודי תלמיד חכם, קצת ציניקן, שהיה אומר: כתוב בחז"ל שאין הרור (השיכור) מדבק בברוך — מה אתה חושב, הברוך רוצה? השיכור רוצה? אחד הדברים הכי משעשעים ששמע הרב מישהו אומר פעם: שהציבור הדתי־תורני יושב יחד עם הממשלה, ועסוק — בדרכו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב — לקרב ולקרוצ' (לקרב ולתקן).
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה רבי גדול. הוא ישב על כיסא מפואר, בחלוק פרחוני, ורוב הרבה אהבה וכבוד אליו. אנשים חוטאים, גם אם היו חוטאים חמורים, ראו זכות לעצמם שהרבי פונה אליהם ומדבר איתם — הם ראו זכות עצמם לתת לרבי כבוד, והוא קירב אותם.
זה היה קירוב אמיתי: הרבי הוא המרכז, החוטא הוא זה שמתקרב אליו, ומרגיש שהזכות היא שלו.
"ברור לגמרי: כשסמוטריץ' יושב עם נתניהו, אני חייב לומר את האמת — מי שמקרב את עצמו זה נתניהו, מקרב את סמוטריץ'. זו האמת. זו האמת." הכיסא המפואר, במילים אחרות, אינו נמצא אצל הציבור התורני — הוא נמצא אצל השלטון החילוני. וההרגשה שאנחנו "מקרבים" אותם, היא בדיוק ההפך ממה שקורה בפועל.
חשוב להדגיש: זו לא ביקורת אישית על ראש הממשלה. "נתניהו הוא חילוני — לא שלא באשמתו. הוא גדל בעולם הזה, זה המקום שלו, אין לו מקום אחר. זה זר לו לגמרי." אבא שלו היה חילוני מובהק, אחד המילטנטיים שבחילוניים בירושלים של אז. הוא, אולי, מבחינה פוליטית או מבחינת זהות לאומית, מחזיק בהתייחסויות חיוביות מסוימות כלפי היהדות — אבל החילוניות היא אבן היסוד של חייו. וכך גם אצל שרים ורמטכ"לים אחרים במערכת הפוליטית הישראלית.
זו גם לא ביקורת על מי שמכהן בתפקידים כאלה מהצד הדתי־תורני. חבר הכנסת שמחה רוטמן, למשל, נראה יהודי ירא שמיים ועובד השם — אבל התפקיד שהוא ממלא בפועל הוא ניהול "המלחמה של הדמוקרטיה החילונית", ובזה הוא צודק: אין אופן אחר, כי החילוניות היא הריבון במדינת ישראל.
הנקודה המרכזית של הפרק הזה: כל עוד היהדות הנאמנה לגוניה השונים מבינה את מעורבותה הפוליטית כ"קירוב" — כלומר, כפעולה שמטרתה להשפיע על מרכז כוח שממוקם מחוץ לה — היא כבר קיבלה מראש את ההנחה שהמרכז שייך למישהו אחר. זו בדיוק ההפך מריבונות של גילוי, שבה התורה עצמה היא המרכז, לא הגורם שמנסה להתקרב אליו.
"החילוניות היא הריבון במדינת ישראל, והדבר הזה הוא חרפה שאין דומה לה, הוא עלבון שקשה לתאר אותו." זו לא טענה שצריך "להפסיק לקרב" — אלא הכרה שהמושג "קירוב", כפי שהוא מובן כיום, כבר מכיל בתוכו את הוויתור על הריבונות. פרק זה אינו פותר את השאלה כיצד משנים זאת בפועל — זו שאלה שדורשת מקורות נוספים מעבר לשיעור הזה — אך הוא קובע את האבחנה שממנה חייבת להתחיל כל מחשבה על שינוי.