זבחים חבורה - המשך סוגיית פיגול

הבנת שיטת רש"י בגדר "זריקה דלא שריא בשר באכילה"

הפשט הוא שהתורה הפקיעה זריקה שלא במקומו מלהיות זריקה ומלהיות אכילת מזבח בפרשת פיגול. ממילא רש"י מבאר, שמחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו שלא במקומו למחר, בכלל לא חושב בזריקה המפגלת. הוא חושב בזריקה שהיא לא זריקה לגבי זה. ואם נאמר שזה עניין של עבודה וזה עניין של אכילה, התשובה היא לא.

כל המציאות של עבודת הזריקה אינה אלא לעשות אכילת מזבח. זה הנושא. ואין להקשות מהא דשנא מאכילת כלבים שמבואר לקמן בדף ל"א, שאכילת כלבים שמה אכילה. דהתם מבואר שם שאינו אלא לגבי אכילת אדם, אבל אכילת מזבח לא חשיב כלל.

ולאכילת מזבח צריך את הדינים של אכילת מזבח כמבואר בסוגיא שם. ממילא יש לומר שהוא הדין זריקה שלא במקומו, הופקעה מלהיות אכילת מזבח לגבי פרשת פיגול.

ועתה נחזור למה שדיברנו מקודם. התקשינו מה החילוק בין שני הדינים. יש מקום לומר, יש מקום להסביר כך...

דעת התוספות בסוגיא

עכשיו נעבור לדעת תוספות בסוגיא. תוספות שואל קושיה בדיבור המתחיל "יצא זה שאין פיגולו גרם לו". הוא שואל: אם אחרי שיש את הדין של "פיגול יהא מי שפיגולו גרם לו", למה צריך את הדין שלא יחשב שמחשבות מוציאות זו מזו?

ועוד הוא שואל, שיש מתניתין בגמרא לגבי שיירים שחסרו שאף על פי שיש עליהם איסור אכילה, מכל מקום הם יכולים להיפגל, להיקבע בפיגול על ידי הקטרת הקומץ. והשאלה, האם זו לא זריקה או הקטרה דלא שריא בשר באכילה? כך התוספות שואל.

והנה באמת, לפי איך שדיברנו עכשיו בדעת רש"י, בפירוש העניין של זריקה דלא שריא בשר באכילה, אין מקום לקושיית התוספות כלל. כי חז"ל קיבלו ללמוד מהפסוק הזה של "פיגול יהא מי שפיגולו גרם לו" משהו אחר לגמרי - שכזו זריקה הופקעה מפרשת פיגול.

ולא כמו פשטות המילים של הגמרא "יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו", שיש פה סתם איזה איסור דבר אחר. אלא באמת, יש פה איזו בעיה בגוף הזריקה. ובאמת זו כוונת התוספות בתירוצו הראשון.

תירוץ התוספות

תוספות מתרץ בתירוץ הראשון: "ויש לומר דהא דמיצר באכילה, אין מחמת מיעוט" [הכוונה גריעותא] "הקטרה של קומץ. דמי שפיגולו גרם לו, משמע דאי לא הוה המחשבה, הוה זריקה מעלייתא ומישתריא בשר. יצא זה שאין פיגולו גרם לו, דאפילו לא הוה מחשבה, לא הוה זריקה מעלייתא והא לא שריא בשר באכילה."

דהיינו, דברי כוונתו הם כגוף דברי רש"י. ומה שלומדים משם הוא רק שהזריקה היא לא כזו שהיא טובה לגבי פיגול. זה הנושא.

אבל שתי השאלות לא קשות: 1. אם יש מחשבה אחרת בקרבן שמוציאה, שלומדים מהפסוק שלא יחשב, אי אפשר ללמוד את זה מהפסוק של "פיגול יהא". למה? כי אין לו שום חיסרון בזריקה בעצמה. 2. וכן בשיירים שחסרו, גם כן אין שום חיסרון בהקטרה, אין בזה חיסרון שזה בעצמו לא שריא בשר באכילה. ממילא זה בוודאי נקרא אכילת מזבח מצוין.

תירוץ נוסף של התוספות

אבל תוספות אומר פה עוד תירוץ, שהולך להיות כפי הבנתנו בקושיה, שבאמת הדין הוא כפשוטו: "יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו". ומפסוק שלא יחשב לא היינו לומדים דווקא אם אומר הפסול השני, גם מחמתו הבשר אסור באכילה, או שכל הקרבן פסול, לא משנה, נמצא באותה עבודה שבה מפגל.

זה מהלך אחד. מהלך שני הוא אומר, שזה נזכר אחר כך, לפי חלק מהתנאים, שצריך שקודם יאכל הפסול ואחר כך הפיגול.

על כל פנים, נדבר בעיקר על המהלך הראשון, שהוא אומר (המהלך האמצעי בעצם), שכל הדין של "פיגול יהא" נאמר רק במקום שבשעת חלות הפיגול, חל עוד פסול בו. ומ"לא יחשב" לומדים גם אם יחול לא באותה עבודה אלא בעבודה אחרת יחול איזו מחשבה פוסלת או משהו כזה, אז בכל זאת הקרבן לא יתפגל, רק כי מחשבות מוציאות זו מזו, ואין כרת באכילתו.

יישוב השיטות

עכשיו, איך שמבאר פה בתוספות, יוצא שהדין של "פיגול יהא" והדין שלא יחשב, זה אותו גדר - שפסול ואיסור אכילה מוציא מידי פיגול. כמו שמחשבה מוציאה מידי מחשבה, מחשבה חוץ למקומו מוציא מידי חוץ לזמנו, אז גם פסול מוציא, כל פסול, אפילו פסול בבשר, מוציא מידי פיגול אם הוא חל באותה עבודה, כמובן לא יותר.

אבל רק אם הוא באותה עבודה. למה? כי אם לא, רק אם זה חל באותה עבודה. ולכן שיירים שחסרו, ששמה הפסול שיירים חל עוד קודם ההקטרה שבה הוא מפגל. זה לא יתמעט. וזה גם לא מחשבה, לכן זה גם לא יתמעט מהפסוק שלא יחשב, מקריאת "לא יחשב".

ולכן שמה זה נשאר פיגול טוב, ושמה זה פיגול וחייבים עליו כרת.

אמנם יש לעיין טובא לפי זה, איך ילפינן מהא, למחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו שלא במקומו למחר, שגם כן אינו פיגול. השמה הבשר מותר באכילה. וצריך עיון.

הערה ביסוד הדברים - שיטת הקהילות יעקב

וידוע להעיר בזה ביסוד הדברים, איתא בקהילות יעקב בסוגיין, שאף למאן דאמר דלא קיימא לן מחשבה כמעשה, ואינו אלא לדעת רבי יהודה, מכל מקום לגבי פיגול, לגבי חוץ לזמנו וחוץ למקומו, גדר הפסול הוא שמחשבה כמעשה. דהיינו שלגבי שני דברים הללו חידשה התורה שמחשבה כן הוי כמעשה. ועיין שם שהביא לכך מקורות מכמה סוגיות.

אז ממילא במחשב כזה, סוג מחשבה שיהיה למחר אכילה, אבל באכילה הזאת יהיה עוד פסול חוץ מזה שזה למחר, מחשבה כזו אין בידה לפגל. כי עד כמה שהפיגול הוא מצד מחשבה כמעשה, שדנים שכאילו נעשה כבר עכשיו אכילה למחר, ובזה גופא הוא הפוסל של הקרבן, אז כלפי המחשבה הרי היה עוד חיסרון בקרבן, והיה עוד חיסרון בקרבן. וממילא לא שייך שיהיה בזה פיגול.

יישוב הקושיה הראשונה

ומעתה יש לבאר גם את מה שנתקשינו, אמאי בהאי גוונא שמחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו למחר שלא במקומו, אז הקרבן כשר חוץ מלפי רבי יהודה שמחשבת, שמידי דעבר אמחשבת אינוח. אף על פי שבזורק שלא במקומו ומחשב באכילה למחר בזמן זריקה שלא במקומו, הקרבן כן נפסל.

אז יש לומר כך, דכאן מבואר שאפילו בפשוטו, לפי מה שכתבו אחר, העצם הפסול של חוץ לזמנו חל אפילו בלי זריקה כלל. אף על פי שהדין של "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול", מה באינן שיקריבו כל מתיריהם, אינו אלא לגבי הכרת, ולא לגבי גוף הפסול. והיינו, שעצם הפסול לא נאמר בשום הגבלה, לאחר שלא יחשב. ברור שאמנם אין בזה שום נפקא מינה, אבל ברור שעצם הפסול של חוץ לזמנו נשאר.

ממילא יש לומר, ממילא ברור גם הפסול, לפחות לפי תוספות, על כל פנים לדעת התוספות שגדר הפסול זה לא יחשב הוא, שאינו, שפסול מוציא מידי פיגול, כשם שמחשבה מוציאה מידי פיגול. הגדר הוא אינו מוציא אלא מהכרת ולא מגוף הפסול.

אינו מוציא אלא מידי הכרת בפיגול, ולא מידי גוף הפסול בפיגול, בשלא, בחוץ לזמנו. ממילא, ממילא היה ראוי להיות שיהיה קרבן פסול. אלא, אלא בגוונא שמחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו חוץ, שלא במקומו למחר, יש לומר שכזה סוג מחשבה לא חשיבא מחשבה מפגלת כלל ובהאי גוונא, ולא התחדש בתורה בשום מקום פסול חוץ לזמני.

אלא אחרי שיש כאן מחשבה מפגלת, נאמר שיש הפקעות שם, הוא מפקיעות רק מהפיגול, רק מהכרת ולא מגוף הפסול. אבל מחשבה שמצד עצמה אין לה כוח להחיל פיגול שלם, כולל כרת, זה לא מתחיל בכלל. והדברים מאירים.

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520