🧠 ספר התניא שיעור 17: פרק ח' - השפעת מעשי האדם על נפשו 🛠️

🚫 איסורי מאכלות: כשהכוונה לא עוזרת

פרק ח': "ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם איסור ומאכלות אסורות"...

יש במאכלות אסורות עניין נוסף שאינו בשאר איסורי התורה, שבו בולט במיוחד כיצד החיות האלוקית אסורה וקשורה בתוך ג' קליפות טמאות. מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודעה (כלומר, בשוגג) לשם שמיים, לעבוד ה' בכוח האכילה ההיא - לכאורה האדם עשה פה דבר טוב! בפועל הוא אכל מאכל והמאכל עזר לו לעבוד את ה', וגם הייתה לו כוונה לשם שמיים.

בכל זאת, מכיוון שהמאכל הוא חפץ של איסור - גם לולי מעשה העבירה של האדם, הדבר קשור בידי ג' קליפות טמאות לגמרי. לכן זה לגמרי לא קשור למחשבת האדם. הקיום והחיות של אותו מאכל זה מקליפה טמאה, לכן גם אם בשוגג אכלת את זה, וגם אם הייתה לך כוונה לשם שמיים, וגם אם העובדות יוכיחו שאכלת את זה באמת וזה עזר לך לשם שמיים - אתה לא יכול להעלות דבר שבעצם קשור בידי הקליפה, כי החפץ קשור בידי הקליפה.

🔑 ההבדל בין קליפת נוגה לג' קליפות טמאות

דיברנו שההבדל בין קליפת נוגה לג' קליפות טמאות זה בחפץ. בג' קליפות טמאות הבעיה היא בחפץ - החפץ הוא אסור. מכיוון שהחפץ הוא אסור, לא יעזרו שום כוונות שבעולם.

מה שאין כן בקליפת נוגה, הבעיה היא באדם. אם האדם מכין את עצמו, הוא מכשיר את עצמו, הוא יכול להעלות את זה לקדושה. לכן, מכיוון שהדבר בעצמו אסור במאכלות אסורות, לא יעזור פה שום כוונה רצויה. וגם אם פעל ועשה כן, וקרא והתפלל בכוח האכילה ההיא...

כלומר, באכילת דברים מותרים, שאדם אוכל את הדבר, הוא מעלה את הדבר מקליפת נוגה לקדושה. כלומר, שאדם אוכל עם ברכות לשם שמיים, יש בכוחו להעלות את קליפת נוגה למקום יותר גבוה. במאכלות אסורות, גם אם הוא כיוון והגיע לידי מעשה בפועל - "אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה כמו ההיתר, מפני שהיא אסורה ומרידי הסטרא אחרא משלוש קליפות טמאות".

מכיוון שהמאכלות האסורים קשורים בידי הקליפה, הם לא יכולים להתכלל ולהתאחד באור הקדושה. אפילו איסור דרבנן - גם אם החיות של הדבר האסור היא רק מדרבנן. יש דברים שמן התורה מותר לאכול אותם, אך באו חכמים ואסרו, שאסור לאכול את הדבר הזה. זאת אומרת, שמהתורה הדבר לא קשור בידי הקליפה הטמאה, אבל ברגע שחכמים אסרו את הדבר - חל שינוי במהות הדבר, והדבר נהיה קשור ומקבל חיות מג' קליפות טמאות.

לכן אסור לזלזל בדברי חכמים, כי כל דבר שחכמים אסרו, יש בכוחם להעביר דבר מקליפת נוגה לג' קליפות טמאות. יותר מזה, ש"חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה".

💭 כוח חכמים לשנות הגדרות רוחניות

אם תשאל: איך יכול להיות שחכמים יש בכוחם לשנות דבר המותר מן התורה שהיה חיותו מקליפת נוגה, והם העבירו אותו לג' קליפות טמאות?

יש כוח ביד חכמים להחמיר ולשנות בהגדרה של הדבר, שלמרות שמצד עצם בריאתו הוא מקליפת נוגה, הם מכלילים אותו ומכניסים אותו בג' קליפות.

🔄 יצר הרע של יהודי ושל גוי

"מה שאין כן יצר הרע וכוח המתאווה לדברים המותרים למלאות תאוותו, הוא שד משדין יהודאין". זאת אומרת, שאדם יהודי מתאווה לדברים מותרים, אז זה יצר הרע של יהודי. יצר הרע של יהודי שייך לקליפת נוגה.

למדנו בפרק א' שנפש הבהמית של היהודי שורשה מקליפת נוגה, ומכיוון ששורשה מקליפת נוגה, יש בה גם טוב וגם רע. זו ההתמודדות של האדם - לשמור ולהקפיד לא ליפול בדברים המותרים, שלא לרדת גם לקליפות הטמאות. כי ברגע שאדם שקוע בתאוות היתר, הוא מוריד את זה לקליפות טמאות לפי שעה, עד שהוא חוזר בתשובה ואז הוא מעלה את זה בחזרה.

אבל זה רק לפי שעה. זאת אומרת, האדם יכול להוסיף תוספת רוע בנפש הבהמית המקורית שלו. הנפש הבהמית המקורית שלו מקליפת נוגה - "שד משדין יהודאי". אבל ב"שד משדין יהודאי" (יצר הרע של יהודי), תמיד אפשר להחזיר אותו לקדושה. כי ברגע שהוא שב לעבוד את ה', הוא יכול לחזור לקדושה.

ברגע שהוא חוזר בחזרה לקדושה, אז גם החיות שנמצאת לפי שעה בקליפות הטמאות - החלק לא נאבד. זה לא התעצם עם הרע. זה לא נהפך להיות רע גמור. ולכן אתה יכול עוד פעם בחזרה להחזיר את זה לקדושה.

👤 ההבדל המהותי: תאוות יהודי מול תאוות גוי

יוצא מכך שאלה מאוד מעניינת. אתה רואה יהודי ואתה רואה גוי ברחוב - התאווה של יהודי והתאווה של גוי שונה. התאווה הבהמית שונה.

לולי שחס ושלום יהודי הרבה מאוד בתאוות היתר מעל המותר, ואז כבר הוא הוריד את עצמו לג' קליפות טמאות, אבל גם אז הוא עדיין שונה במהות שלו. לא בנשמה האלוקית - הוא שונה בתאווה שלו. שיכול להיות שמצד הרגל הוא הרגיל את עצמו לשדין נוכראין (יצר הרע של גוי), אבל בעצם במהות של היהודי, הוא לא מתאווה לדברים שהם תחת ג' קליפות טמאות.

יש דברים שאדם מתרגל מהרגל "כצינוק שנשבה". אבל מצד עצם הטבע, יוצא פה דבר מאוד מעניין מבחינה רפואית-ביולוגית של הגוף כביכול. יש מאכל אסור, דבר אסור שהתורה אומרת שהוא לא מותר, דבר אחר וכדומה. ליהודי, איך שהוא נולד, מצד הטבע של הגוף ונפש הבהמית, אין לו טבע ואין לו רצון להתחבר לדברים האלו. כל דבר מותר - הוא רוצה. יש לו נפש בהמית מקליפת נוגה. אבל דבר אסור - מצד הטבע אין לו את זה.

🛑 בחירה מול טבע: כוח האדם לשנות את התאווה

בחירה - אתה יכול לשנות את הבחירה. אתה יכול להתאמץ...

אתזכיר לי מה ששמעתי מהרבי. הגמרא אומרת שעם הארץ לא משקר בשבת. זה הרבי שאל: אבל רואים לפעמים שקורה שעם הארץ כן משקר בשבת? רב אמר: הוא "מצמץ". אם הוא מצמץ אז הוא יכול לשקר גם בשבת.

זאת אומרת, מצד הטבע - עם הארץ אומר: "שבת? מה, אני בשבת אשקר?! לא מתאים בשבת לשקר! עולם קדוש, כולם בבית הכנסת, לא מדברים דברי חול, רק דברי תורה, רק דברי שמים. הוא בכלל לא מדבר על עולם הזה - אז איך יעלה על דעתו של עם הארץ, שחי כל היום בעניינים של הארץ, להגיד איזה שקר בשבת?"

התורה מעידה שזה נוגע להלכה, שאם עם הארץ אומר לך שהמאכל הזה מעושר - ביום חול אתה לא מאמין לו, בשבת אתה מאמין לו, כי קדושת השבת חלה על עם הארץ. וביום שישי, דקה לפני שבת, הוא אומר לך שזה מעושר - אתה לא מאמין לו, זה יום חול.

ביום חול, אתה לא נאמן; אתה חי בעולם הזה, ומי שחי בעולם הזה חי את הארציות. להגיד דבר שהוא לא אמיתי ולא מדויק - ככה העולם הזה מתנהל. אז הוא חי בעולם הזה. תפסת אותו דקה אחרי שנכנס שבת על אותו מאכל ושאלת אותו, אז לאותו עם הארץ - שבת - מותר לך לאכול את המאכל. אחרי שבת? אסור לך לאכול את זה בחזרה. בשבת, אם הוא אמר לך - אז אתה יכול להאמין לו, כי הוא לא ישקר.

אבל אם כן, הוא יכול "לצמצם" - להתאמץ...

🧬 טבע הנפש היהודית והמשיכה לקדושה

איך זה בעניינים יהודי שנולד? נולד להתאוות תאוות גשמיות. הוא אדם נורמלי, יש לו טבע של הגוף. כל דבר מותר - הוא נמשך לזה, כי יש לו גוף, יש נפש בהמית. אבל דברים אסורים? אומר השם לא רוצה את זה, גם הגוף שלי לא רוצה את זה.

אבל אם אתה מתאמץ, זה יכול לקרות. כן, אדם מתרגל בזה. לא נהפך לזה, לא שהוא כבר לא צריך להתאמץ, כשאדם מתרגל מצד איזה סיבות או סביבה שהוא התרגל לדברים שליליים שאינם מתאימים ליהודי, אז הוא נמשך לזה. אבל בפועל, באידיש אומרים: "א אידישע נשמה". הנפש הבהמית של יהודי היא שונה מנפש הבהמית של גוי - זה משהו אחר לגמרי. זה "גוי של נשמה" - זה לא זה.

"גוי של נשמה" - זה גוי. אתה רואה אצלו את התפיסה - זה גוי! יש לו נפש בהמית אחרת. התאוות שלו והמשיכה שלו... הוא יכול לאכול משהו חי. הוא יכול, יש לו סוג אחר. יהודי בטבע יפה שבמינימום יכול ליהנות מהשטיקל הרינג. זה "שד משדין יהודאין" - זה הנפש הבהמית של יהודי.

אבל יותר מזה? מה הוא יכול ליהנות יותר מזה? יש יהודי שאתה מכיר שהוא יכול ליהנות יותר משטיקל הרינג? משהו יותר מזה? זה כבר בקליפת נוגה!

בקליפת נוגה... אבל בשבת בהתוועדות, זה עולה לקדושה. מתוועדים, מדברים דברי תורה, אומרים על זה דברי תורה - זה עולה לגבוה. זה, זה הרמה של הנפש הבהמית של היהודי. זה עדיין קליפת נוגה, אבל זה קליפת נוגה שאפשר לעלות אותה לקדושה.

"אפילו הבצל?" - כן, אפילו הבצל כן!

💢 חיבוט הקבר: הניקוי הרוחני אחרי דברים מותרים

טוב, מכאן סוף הפרק... הרבי ידבר על דוגמאות לרע שנדבק בגוף האדם מהלבושים של המחשבה, דיבור ומעשה.

הרי אמרנו שדברים המותרים אפשר להחזיר אותם לקדושה - זו נקודה מאוד חשובה שאדם צריך לדעת. הרי כל אחד מאיתנו - הוא נופל לדברים המותרים. שאתה שם לב, וכל מעשה העולם הזה שלא הכנסת בזה כוונה חיובית - נפלת לקליפות טמאות לפי שעה. אבל בעצם אתה לא שייך לשם - אתה תמיד יכול להעלות את זה בחזרה לקדושה, כי בעצם הוא דבר מותר. זו נקודה שמאוד מעודדת, מאוד צריכים לזכור אותה, שיהודי תמיד יכול לעלות.

אך מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא בסטרא אחרא וקליפה. למרות שדברים המותרים שהשתמש בהם למלאות תאוות גופו מקליפת נוגה - בינתיים, לפי שעה, הם במצב של פירוד מאלוקות.

גם אחר כך, אחרי שהוא כבר חזר והעלה את זה לקדושה, הרי שרשימו (רושם) נשאר דבוק בגוף. "להיות מכל מאכל ומשקה נעשה תכף דם ובשר מבשרו". אפילו אם מיד אחרי שהוא אכל והוא שתה הוא חזר לעבוד את ה', ואפילו השתמש לעבודת ה', אבל היה איזה זמן שהוא אכל ונהנה מזה והוריד את זה לקליפות טמאות, והיו רגעים שהגוף שלו נהנה מזה, הוא התאחד עם זה - אז מזה נשאר רשימו.

כלומר, גם כשאדם אחר כך חזר לעבודת ה' - הרי היו איזה רגעים שהוא בינתיים נהנה מזה. זאת אומרת, המאכל הרי מתאכל אצל האדם ונהפך להיות דם ובשר. אחרי שעה-שעתיים, פתאום הוא בא לבית המדרש ואומר: "רגע, רגע, רגע, שכחתי לכוון לשם שמיים! בוא אפנים כל מה שאכלתי, אשתמש לקדושה". אבל בינתיים, בשעה-שעתיים האלה שהוא לא חשב על זה - בינתיים זה נהפך להיות חלק ממנו. אז על הרשימו הזה גם צריכים להתנקות.

ולכן על כל הדברים האלו שהגוף אכל שלא לשם שמיים ונשאר מזה רושם בגוף - "צריך הגוף לחיבוט הקבר, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו".

חיבוט הקבר, שמובא בזוהר ובספרי המוסר וכולי - זה כשם שיש בגד שיש בו אבק או כתמים וצריכים לנער אותו כדי שהאבק ייצא ממנו. ככה המלאכים לוחצים את הגוף אחרי שהגוף נפטר, והם מנערים אותו.

מה הכוונה? לא הכוונה להעניש את האדם, חס ושלום. הכוונה היא, כמו שכל עונשי התורה זה תיקון לאדם. שעשה את זה, כביכול. אם אדם חייב כרת, אחרי שהוא עבר מלקות, אז הוא נפטר מדין כרת. אם אדם היה חייב מיתת בית דין, ברגע שהוא קיבל את זה, אז הוא נקי לעולם הבא.

חיבוט הקבר זה ניקיון של הגוף, לאדם שמחבטים בגד לנער מהאבק שנדבק. למה צריכים לעבור את הניקיון הזה? מכיוון שנשאר רושם בגוף ולכלוך ממה שנדבק, מכיוון שהוא התעסק בענייני עולם הזה ותענוגיו והוא אכל לשם תאווה. אפילו שזה היה דבר מותר, הוא חזר בתשובה, אבל בינתיים היה משהו לא כמו שצריך - צריך להתנקות מזה, מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין. גם מדבר שהוא קליפת נוגה ויצר הרע של יהודי, גם מזה צריכים להתנקות.

🌈 מי לא עובר חיבוט הקבר?

מי לא צריך לעבור חיבוט הקבר? אלא אם כן... "מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו". רבנו הקדוש - הגמרא אומרת בתוך מסכת כתובות דבר נפלא - הגמרא אומרת שרבי יהודה הנשיא הרים 10 אצבעות כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה".

הוא היה עשיר מופלג, ועל השולחן שלו היה תמיד את כל המאכלים, אפילו דברים נדירים שבדרך כלל לא היו. אבל מה, זה היה על השולחן הכל בשביל לארח אנשים, נתן להם. ואין הכוונה שאתה צריך להתחיל לצום לחלוטין - הוא עצמו לא נהנה מהדברים האלו. ואם הוא השתמש בדבר מסוים, הכל היה בשביל עבודת ה'. לא היה בזה הנאה גופנית שלו.

לכן ההדגשה - הוא לא אמר "לא אכלתי מהעולם הזה". הוא אמר "לא נהניתי". אם זה היה על השולחן אז הוא אכל - יש הבדל אם אדם אוכל את הדבר, או אם אדם נהנה מהדבר. דיברנו על זה כבר בעבר - אם אתה שקוע בדבר וזה חלק מהמהות שלך, או שאתה משתמש בזה אז זה לא חלק מהמהות שלך.

רבנו הקדוש העיד על עצמו - הוא אכל את הדברים, אבל לא היה לו בזה הנאה. הוא לא הרגיש את ההנאה הגשמית. אלא אם הוא אכל, לא אכל בשביל ההנאה - אכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה' וכו'. אדם כזה שההתעסקות שלו בענייני העולם הזה הייתה כולה בשביל עבודת ה' - אין לו ממה להתנקות, כי לא נדבק פה שום דבר מהקליפת נוגה.

לנו, לפי שעה, נדבק משהו מהקליפת נוגה עד שאנחנו חוזרים לעבודת ה'. אבל גם כל אחד מאיתנו, באותה ארוחה שבירכת והכוונת לשם שמיים - ואז לא היה רגע שזה ירד לג' קליפות טמאות. היית מכוון באכילה, "יהיה לי כוח לעבוד ה'", "אני אוכל בריא", "בכוונה מברך", "אוכל בדרך ארץ" - אז אותה אכילה לא ירדה אפילו לכמה רגעים לג' קליפות טמאות. על זה אדם לא צריך חיבוט הקבר לגמרי.

📜 תורה שבעל פה כהגנה מחיבוט הקבר

דיברנו בשיעור הקודם שברגע שאדם כל יום אומר דברי תורה בעל פה - משנן דברי תורה בעל פה - אז אחד מהדברים שהם מסייעים להגוף לאדם שלא יזדקק להגיע לעניין של חיבוט הקבר וכף הקלע זה אמירת אותיות התורה. יש חשיבות גדולה לזה.

זאת אומרת, אדם צריך להשתדל לאכול כשר, לכוון להשתמש בזה לעבודת ה', ואם לא - תמיד יכול לחזור בתשובה. וגם אם היה דבר שצריך לעבור על זה לחיבוט הקבר, עדיין - אמירת אותיות התורה פוטרת אותו.

אז רבינו הקדוש היה משהו מיוחד. כמו אותם צדיקים שלא הרגישו לגמרי טעם והנאה באכילה, כמו הצדיקים הגדולים. לכן גוף כזה לא נדבק בשום טומאה, אפילו לפי שעה הוא לא צריך חיבוט הקבר.

💬 דיבורי האדם: השפעתם על הנפש

עד כאן דיברנו על העניין של אכילה. מה קורה מהעניין של דיבור? יש אנשים שאוהבים לדבר...

👄 דיבורים אסורים ודיבורים בטלים

אז יש דברים שהם דברים אסורים - הדיבור האסור שאדם מדבר זה ג' קליפות טמאות.

אבל אם האדם סתם מדבר דברים בטלים, סתם מדבר... כל דיבור הרי זה אנרגיה. אז הדיבור הזה גם משרה אווירה מסביבו ונדבק באוויר שנמצא מסביבו וקשור איתו. גם על זה אדם צריך לטהר את עצמו, מכיוון שנדבק משהו בנפש.

כל מחשבה, כל דיבור וכל מעשה - משהו נשאר בנפש, יש רושם. כמו שבגשמיות כשאדם אוכל מאכל, משפיע משהו על בריאות הגוף, כך גם כל דיבור וכל מחשבה משאירים רושם בנפש. יש רושם שאפשר לראות מיד, יש רושם שרואים אחרי שנים. אבל דיבורים ומחשבות של האדם פה - כשאדם מדבר סתם דברים בטלים ללא כוונה אלוקית - משאיר גם איזה רושם מסוים והוא צריך להתנקות.

פה יש חידוש: הנה עם הארץ שלא יכול ללמוד. הוא יושב יושבי קרנות כי אין לו מה ללמוד. אבל בינתיים הוא יושב יושבי קרנות והוא משחק קלפים סתם, לא מדבר שום דבר רע. אבל כל פנים, מדבר - הוא משתמש באנרגיה שלו, דברים סתמיים. לא לשון הרע ולא רכילות, אבל דיבורים מיותרים.

הדיבורים האלו עושים איזה רושם בנפש, כי זה דיבורים מיותרים, דיבורים של אנרגיה. כשאתה מדבר משהו פועל, אין דיבור שלא פועל. אין מציאות כזאת. למדוד את זה, זה לוקח זמן. להרגיש את זה, זה לוקח זמן. אבל דיבורים שאדם מדבר - כמו שדיבור טוב פועל, מילה טובה שאמרת למישהו. מה שאמרת, זה גורם שינוי! בכל פנים, השתמשת בזה כמה וכמה תגובות. אבל כל מילה שאמרת יש לה משמעות. אז דרך זה גם משפיע לאדם בתוך עצמו.

🍃 כף הקלע: הניקוי מדיבורים בטלים

ואפילו עם הארץ שלא עלינו, לא למד ולא יכול ללמוד, הוא מדבר משעמום - אבל בפועל יש פה איזה טומאה מסוימת שהוא צריך להיפטר מזה.

"אם מי שסח שיחת חולין" - אז באותם רגעים הוא מבטל תורה, "ודיברת בם" ולא בדברים אחרים. כמובן, צריך לזכור את דברי הרמב"ם שאדם צריך שדעתו מעורבת עם הבריות. יכול להגיע לכזה מצב שאדם לא ידבר עם אף אחד? למה אני צריך לדבר? להתעניין בטובת זולתו, בדיבורים של אהבת ישראל, דיבורים של התעניינות, דיבורים שמקרבים את הלבבות - כל הדיבורים האלו... הכוונה היא הדברים שאדם מדבר אותם משעמום, אין לו מה לדבר, מדבר סתם ללא שום תוכן. לא שהוא רוצה להעביר איזה חוויה או להעביר איזה רושם, או שהוא מתגעגע לאיזה דבר טוב, או שהוא מתעניין. זה בכלל לא דיבורים שהם דיבורים מותרים ודיבורים שאיתם יש בהם מצווה, דיבורים של אהבת ישראל והתעניינות.

פה מדובר באמת על דברים בטלים, סתם דיבורים שאין בהם שום תוכן ושום משמעות. וזה לא דברים רעים, אבל זה משאיר רושם על הנפש "באופן אשר אותיות מאותו דיבור נכנסת בכל הנפש".

בכל אופן, ברגע שהוא דיבר את הדברים, אז זה גרם אצלו איזה עניין של טומאה. פה יש כמובן הבדל בין מאכלים שאדם אכל והשאירו רושם בגוף בפנים, לדיבורים שאדם דיבר. דברים בטלים שאדם מדבר - לא נשאר רושם בגוף אחרי הדיבור, אבל יש טומאה שנשארה בנפש. זה ההבדל בין מאכלים לדיבור. מאכלים, זה הרי "דם ובשר מבשרו", אז יש משהו בגוף שהשתנה. אבל בדיבורים, נשאר איזה טומאה בנפש וזה פוגם בנפש האלוקית. הנפש האלוקית נמצאת בתוך זה, לכן כל דיבור שאדם מדבר, הוא מכניס בתוך זה כוחות, כוחות מסוימים. זה יכול לפגום בנפש האלוקית שבתוכו. ודאי זה פוגם גם בגוף. דיבורים - זה פוגם רק בנפש ולא בגוף.

איך האדם מטהר את עצמו מהטומאה הזאת? "על ידי גלגולה בכף הקלע", כמו שכתוב בזוהר פרשת בשלח - שטהרת הנפש מהטומאה שנדבקה בה על ידי דברים בטלים, זה על ידי כף הקלע.

מה זה כף הקלע? כף הקלע זה כמו שיש איזה קלע שזורק כדור ממקום למקום. ככה יש טהרת הנפש. על ידי כף הקלע, שמלאך אחד לוקח ומקלע, זורק את הנשמה ממקום למקום... במובן הרוחני, הכוונה שלוקחים את הנשמה, מראים לה את עולם הזה, לוקחים לה את ההנאות של עולם הזה, ומראים לה איך שהיא נמצאת פה, ופתאום האדם רואה שהוא בכלל לא נמצא בעולם הזה. אז הוא רואה פתאום שאין לו את הכלים בכלל. וזה מסייע לנפש כדי לטהר אותה מאותם דברי קליפות שנדבקו בה.

🌍 תשובה בעולם הזה: אור עליון ותיקון

זאת אומרת, תשובה מועילה בעולם הזה - מדוע התשובה מועילה בעולם הזה? העולם הזה מאיר אור הסובב כל עלמין.

ההבדל בין אור הממלא כל עלמין לאור הסובב כל עולמין, שאור הממלא כל עלמין הוא אור אלוקי מוגבל, כל מקום הוא לפי עניינו. אור הסובב כל עלמין זה אור בלתי מוגבל, לגביו חושך ואור שווה. בעולם הזה נמשך אור הסובב כל עלמין, לכן אדם יכול לחזור בתשובה ברגע אחד - "לפי שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כל רגע נתון, הוא יכול להשתנות. מצד שאור הסובב נמצא בעולם, אדם יכול לעשות שינויים מרחיקי לכת ברגע אחד, ברגעים ספורים.

משאין כן בעולם הבא, שהאור שמאיר בעולם הבא זה אור מוגבל, אור הממלא כל עלמין. איך שאתה מגיע לשמה - אתה נמצא שם.

הרב הצמח צדק מביא באחד המאמרים שההבדל בין עולם הזה לעולם הבא כמו ההבדל בין הגרעין שנמצא בקרקע לבין הפרי שגדל. שהגרעין נמצא - אתה יכול לעשות שינויים. כל זמן שהוא גרעין, אתה יכול לעשות שינויים. בתוך שהוא נמצא רגע, שהגרעין צמח ונהיה מזה אילן נושא פירות, פרי שהוא פרי - אתה לא יכול לשנות.

עולם הבא - אתה כבר מגיע פרי מוגמר. אז הכי טוב שאדם, על זה עושה תשובה. תשובה מועילה על הכל, כשאדם חוזר בתשובה זה מועיל.

אמרנו שיש תיקון לכל הדברים האלו, אבל אם נשאר אצל אותם דברים, אז הוא עדיין צריך להתנקות מאותם דברים.

🔥 דיבורים אסורים: גיהנום כתיקון

כל זה אם אדם דיבר דיבורים בטלים בהיתר. אבל "דיבורים אסורים כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהם משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע לבדו מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנום", חס ושלום.

האדם כבר דיבר דברים שהם דברים אסורים. ליצנות - זה לא מילתא דבדיחותא. דבר בדיחותא אמרנו זה יכול להיות לקדושה. ליצנות זה דבר פסול - אתה מתלוצץ ממישהו, ממשהו, אתה לועג למשהו. לשון הרע זה דבר אסור לגמרי. אז זה כבר דיבורים שמגיעים מקליפות טמאות.

אז פה הניקיון של כף הקלע לא עוזר, כי זה לא אבק, זה יותר מאבק...

כף הקלע הוא יותר קל. ודאי ודאי, כמו שיש בגד שיש אבק שנדבק - את האבק שנדבק צריך לנער אותו, להוריד את האבק. כך כף הקלע. הוא לא עשה פה את הדבר בצורה כזו בתכלית השלילה, זה שלב שהוא רק מתנקה. זה שלב.

ודאי, כי כל ענייני התורה הם רק אמצעי כדי להביא את האדם לניקיון מוחלט. כן, זה לא הכוונה שרוצים להעניש - אין עונש ואין נקמה. הכף הקלע זה ניעור מהגיהנום. זה שמה כפשוטו.

כמו שתגיד, יש כביסה קלה וכביסה יותר קשה. למה? אם, אם זה... אם זה אבק, אתה עם מברשת, אתה מבריש. אבל אם זה משהו יותר עמוק, אתה צריך לכבס יותר חזק. ודאי, ודאי, ודאי... הזוהר מתאר שזורק, והזריקה הזאת - זה מטהר אותה, זה מוציא אותה, מוציא את הדברים שנדבקו ממנה.

💫 חסידים וכף הקלע בעולם הזה

חסידים אומרים שאם אדם הולך ממקום למקום, ומקלע את עצמו, רץ ממקום למקום לעזור ליהודי שני, פעם בזה, פעם בזה, פעם בזה - זה גם כף הקלע שמטהר אותו כאן בעולם הזה. אנשים שהם נמצאים רק בקו אחד - "תעזור בזה, תעזור בזה". אומרים, "תשמע, מה שצריך אני, אני בא לעשות"...

אבל בינתיים הוא צריך לרוץ ממקום אחד למקום שני, והוא לפעמים צריך להתעסק עם דברים מאוד משמחים, הוא צריך להתעסק עם דברים מאוד... זה מעין כף הקלע, אבל הכף הקלע שבעולם הזה הוא לא משאיר את עצמו בנוכחיות, באיזה קו מסוים - אז כביכול הוא עושה את זה כאן בעולם הזה. זה חסידים אומרים... כביכול כל דבר, מתי שאפשר בעולם הזה כבר לתקן את זה - זה הדבר הכי טוב שאדם מתקן בעולם הזה. ויש אפשרות לתקן בעולם הזה.

אתה צריך לזכור, התיקון זה רק כדי שהנשמה האלוקית שנמצאת בתוכך תוכל להיכנס לגן עדן. גן עדן זה מקום נקי, סטרילי. אתה לא יכול להגיע עם חיידקים. חיידקים צריך להשאיר בעולם הזה. כשאדם עושה תשובה בעולם הזה - משאיר את החיידקים בעולם הזה. אבל במקרה שהיה אצלו ליצנות ולשון הרע, פה כף הקלע לא מועיל, אלא פה צריך משהו יותר עמוק מזה.

מה צריך פה? פה צריך עניין של לרדת לגיהנום, שזה עונש יותר קשה, כי זה לא אבק אלא זה כבר משהו הרבה יותר עמוק. כן.

📚 ביטול תורה: העונש החמור ביותר

"מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו לטהרה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה". בפרט אדם שיכל ללמוד תורה ובמדית (במזיד) התעסק בדברים אחרים. פה זה לא ניעור. ניעור, אמרנו, שזה אדם... איך אומרים... "יושבי קרנות" - אין לו מה לעשות בחיים, הוא חייב לדבר דברים. מה הוא, יהיה אילם כל היום? אז הוא מפטפט קצת - אבל עליו הטומאה היא טומאה יותר חיצונית, והניעור מספיק.

אבל אם אדם יכל כן ללמוד תורה, והוא לא למד תורה, אז זה כבר עונש יותר קשה. "מלבד העונש הכללי לכל ביטול מצוות עשה, מחמת עצלות גיהנום של שלג", כמבואר במקום אחר בליקוטי תורה לאריז"ל.

מבואר שיש גיהנום של אש - מי שחס ושלום עובר עבירה מתוך חימום. יש גיהנום של שלג - מי שפשוט קצת קר, קריר. כמו עמלק, בפרשתנו. מקרר את האדם. אז ממש ענשים חמורים שאדם היה יכול להתחמם לקדושה אבל זה בא מתוך קרירות - אז יש גיהנום של שלג, כביכול מידה כנגד מידה. ואם האדם מתעסק בחמימות וברתיחת הדמים בעניין בלתי רצוי, אז על זה יש את הסוג גיהנום אחר. כן.

🔬 חוכמות חיצוניות: הצורך בזהירות

"העוסק בחוכמות אומות העולם בכלל דברים בטלים יחשב לעניין עוון ביטול תורה", כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה.

הלכות תלמוד תורה - אדמו"ר הזקן כותב שלא רק שהאדם צריך להיזהר מדברים בטלים, אלא גם אם אדם עוסק בחוכמות העולם ויכל ללמוד תורה, זה דבר שלילי, כי "ודיברת בם" - אסור לאדם להיכנס לדברים אחרים.

אבל העסק בחוכמות האומות? זה לכאורה חוכמה, אבל גם זה נכלל באיסור של "ודיברת בם ולא בדברים בטלים". כלומר, האיסור של "ודיברת בם ולא בדברים אחרים" זה לא רק אם הוא מדבר דברים של בטלה - גם אם הוא מתעסק בדברים חיוביים של חוכמות חיצוניות, אבל לגבי חוכמת התורה, כל החוכמות האלו נחשבים כדברים בטלים.

לכן מי שמתעסק בחוכמות אומות העולם יש בזה שלושה עניינים: יש כאן טומאה של דברים בטלים, יש פה עוון של ביטול תורה, ויש פה ביטול של מצוות עשה.

🌟 סיכום: מטרת הטהרה בעבודת האדם

בכלל, מה שאדמו"ר הזקן מביא כאן את כל העניינים של העונשים, הוא לא מתכוון חס ושלום להפחיד את האדם. כי אין דרך החסידות להפחיד את האדם ולדבר לאדם במילים שליליות. כל הכוונה פה לומר לאדם - כך האדם צריך להיזהר לא להגיע לדברים גסים שמפריעים לו להרגיש את הנשמה.

הנשמה היא הרי אלוקית. וכדי להרגיש את הנשמה, אדם צריך להיות כלי נקי וכלי מוכשר. ברגע שהכלי הוא לא נקי ולא מוכשר, זה מפריע לו להתקרב להשם. זה שהוא מזכיר פה את העונשים, בדרך אגב הוא רוצה בזה לומר לאדם: תראה, אם אתה שומע שכדי להתנקות מזה צריך לעבור כאלו תהליכים, תבין שלא כדאי להיכנס לזה כי זה מפריע לך להתקרב באופן רגשי להשם.

דיברנו כבר כמה פעמים שיש לקיים את רצון השם במעשה בפועל, יש להתחבר. חיבור הוא חיבור נפשי, חיבור פנימי. האדם רוצה לא רק לעשות את הדברים, אלא להתחבר לדברים. כדי שהדברים יהיו בהתחברות עם הנפש שלו, האדם צריך להימנע מדברים שהם ממלאים אותו. "כלי מלא אינו מחזיק". אם אדם מלא מתאוות, אז ממילא הוא לא יכול לקבל עניין של קדושה. אז מכיוון שאדם פה מתמלא בעניין של תאוות, אז הוא לא יכול לקבל ולהרגיש את האור של הקדושה.

זאת אומרת, כל התזכורת פה כי בתניא, אדמו"ר הזקן כל הזמן מדבר על המעלה של הנשמה והמעלה של היהודי. מדבר רק על החלק החיובי. כל התזכורת פה זה רק להסביר לאדם עד כמה ישמור על עצמו כדי שיצליח לשמור על הרגש והקשר לקדוש ברוך הוא באופן פנימי.

🧩 חכמות חיצוניות: שאלה לשיעור הבא

זאת אומרת, עד כאן דיברנו בנוגע לדברים המותרים, לאכילה של דברים המותרים שנדבק באדם קליפת נוגה, או שאדם דיבר דברים בטלים בהיתר כמו עם הארץ, או שהוא דיבר לא עלינו דברים אסורים - ליצנות, או שזה עוון ביטול תורה.

החלק האחרון של הפרק... יש פה חלק שצריכים לבאר אותו יותר בארוכה - מה העניין של חוכמות חיצוניות? האם חוכמות חיצוניות הם דברים שליליים לחלוטין? הרי אנחנו יודעים בפועל שהרבה חכמי ישראל למדו כן חוכמות חיצוניות. אז מה, מה החיסרון בחוכמות חיצוניות?

"כן, חוכמות אומות העולם..."

"יפה, אז מה הדרך? באיזה אופן צריך לעשות את הדברים הללו? באיזה אופן אדם צריך להשתמש עם החוכמות החיצוניות? האם לכתחילה מותר להשתמש בזה? בדיעבד? שתלוי בבן אדם - יש בן אדם שיכול ויש בן אדם שלא יכול?"

"כן, עכשיו מדבר כאן בהמשך, הוא מזכיר את העניין של חוכמות חיצוניות, מה הם, איזה טומאה הם יכולים לגרום לאדם. זה עניין בפני עצמו שצריכים בהרחבה להסביר אותו - מה בדיוק נגרם על ידי חוכמות חיצוניות..."

"מה השאלה? בוודאי שאם הקדוש ברוך הוא נתן לנו את החוכמות החיצוניות, בוודאי שיש בזה איזה מטרה. מתמטיקה, ביולוגיה, פיזיקה... זה דברים שהשם... רפואה, זה הכל דברים שהשם נתן. אם הקדוש ברוך הוא נתן, אז להשתמש בזה. אז איך אפשר לומר שאם אדם משתמש בחוכמות חיצוניות, זה ביטול תורה?"

"הדרך, נלמד בעזרת השם עכשיו פה בהמשך - מה הם הדרכים שאדם מותר לו להשתמש בחוכמות חיצוניות, ועל ידי זה הוא באמת מעלה את זה לקדושה..."

באופן כללי, נגיד קודם בעל פה: באופן כללי, אם האדם עושה את זה לצורך פרנסה בלבד, אדם מביא מזה תועלת לעבודת השם, אז יש ביכולתו להעלות גם את החוכמות החיצוניות מקליפה לקדושה. זה הסיבה, וזה ההיתר שאנשים לומדים כל מיני דברים, כדי שעל ידי זה יוכלו להתפרנס. ברגע שעושים איזה שימוש מועיל לשם שמיים, על ידי זה מעלים את זה גם לקדושה. זה אדמו"ר הזקן יסביר בהמשך הפרק...

ויש פה עניין עמוק מאוד, את השורש של חוכמות חיצוניות - איפה הם הגיעו? הם נפלו בשבירת הכלים מחוכמה דקדושה. זה מתחבר מאוד לעניין של יתרו, כי יתרו כתוב שהוא היה חכם מלומד בכל חוכמות אומות העולם, והוא אמר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים". זאת אומרת, להבין איפה השורש של החוכמות האלו.

🧩 שורש החוכמות החיצוניות וירידתן

יש חוכמה דקדושה שבאה ממקום פנימי, וחוכמה דקליפה שנפלה בשבירת הכלים, אחוריים דחוכמה דקדושה. הרמב"ם כותב שהוא השתמש באותם חוכמות לרקיחת טבחות בחוכמה דקדושה. האם כל אדם לכתחילה יכול ככה?

📖 הרבי והחוכמות החיצוניות בדורנו

לפני שנלמד בפנים, אני רק רוצה לומר מה שהרבי אמר להרבה אנשים בדורנו. הרי הרבה, הרבה אנשים למדו חוכמות חיצוניות, ואחר כך חזרו להשם. כלומר, הם למדו את זה כדרך כל העולם.

ההכוונה הכללית של הרבי הייתה שכל מי שבהשגחה פרטית התחיל ללמוד - שיסיים את הלימוד. וכל מי שלמד בזה מקצוע - שיעשה בו שימוש לקדושה. מכיוון שיש ניצוצות של קדושה שנפלו באותם חוכמות חיצוניות. אם בהשגחה הפרטית השם גלגל אותו שילמד את זה, אחר כך פתאום הוא שמע שיש חוכמת התורה - לכתחילה צריך ללמוד יותר תורה. אבל אם הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית גלגל אותו לשמה, סימן שהוא צריך להתעסק בזה, להמשיך בזה ולקדש שם שמיים על ידי העלאת הניצוצות מאותה חוכמת קליפה.

👨‍🔬 סיפור הפרופסור וההוראה ללימודים חיצוניים

שמעתי לא מזמן על פרופסור, שהיה בשליחות אצל הרבי, למד שנים, הוא מאוד רצה לעזוב, הוא רצה ללכת ללמוד בישיבה וכולי, ואמר לו [הרבי] שימשיך. הוא אחר כך המציא כמה וכמה פטנטים הכתובים על שמו.

בין הנימוקים שהרבי אמר לו, אמר לו: אם אתה לא תתעסק [בחוכמות החיצוניות] - זאת אומרת שאתה מטיל דופי בתכנון האלוקי ובמספר שנים שמשמיים גלגלו אותך לאותו מקום. הרי השגחה פרטית גלגלה אותך לאותו מקום. אם אתה מפסיק, אתה רוצה להתנתק מזה - זאת אומרת שאתה אומר שהקדוש ברוך הוא טעה פה בתוכנית. בפועל, ככה זה קרה. זה קרה ויש השגחה פרטית. אז אתה רוצה להתנתק מזה לגמרי. זאת אומרת שאתה מטיל דופי בתוכנית האלוקית.

דבר שני, הרבי אמר לו שכשמשיח יבוא, יראה שכל החוכמות החיצוניות הם סעיפים של קדושה. בדרך אלו שלמדו את זה, יש בכוחם לגלות איך שהדברים האלו מסייעים לקדושה. משיח, דרכם ובאמצעותם, יגלה את זה. ואתה, מכיוון שלמדת את אותם דברים, אתה תהיה מהראשונים להראות שגם החוכמות החיצוניות כביכול הם בעצם משתלשלים ומצטרפים לקדושה.

🔄 להמשך השיעור הבא

אז זה בנוגע לפועל, אבל כאן אנחנו נלמד גם את מהות העניין: מה זה חוכמה דקדושה? מה זה חוכמה דקליפה? מה זה פנימיות החוכמה ומה זה אחוריים דחוכמה? כדי להבין מאיפה השורש והמקור של החוכמות החיצוניות שבאים מחוכמה דקליפות ואיך אדם צריך להתייחס לזה.

הרי בוודאי שמותר ללמוד רפואה, יש דברים שצריך ללמוד בקידוש החודש, לדעת לקדש חודשים... זה נושא בפני עצמו.

אמרתי את נקודת הדברים, אריכות העניין נלמד בעזרת השם בשיעור הבא.

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520