הרב שריה דבליצקי

קביעת יום הודיה לאחר מלחמת ששת הימים

מנהג ישראל מדור דור לקבוע יום שמחה והודיה על הצלתם ופדות נפשם מהאיבים שבכל דור ודור עומדים עליהם לכלותם. וכמו כן אחר הצלה מאיזה מאורע שבא משמים שלא בידי אדם שחייה עלול לספק נפשות. אחר קדמו את פני הרעה במקדים בתשובה תפלה וצדקה.

דבר זה חוץ מאשר השכל מחייב, שורשו פתוח כבר בדברי חכמים אשר ברוח קדש מימי הקב"ה עליהם השלום קבעו כבר כברכות, בברכת הגומל וברכת שעשה נס במקום הזה, בנדריהם ונדבותיהם. וכמו כן מצינו אף חיוב לעשות יום טוב כשמענוע על צרת השמים, וסדר מיוחד של ברכות ואמירת הלל הגדול, והדבר בא בפירוש בגמרא תענית ובראשונים ובטורים.

כל זה כמובן בא להמחיש ולקבוע בלבבנו את עיקר אמונתנו הקדושה, ויסוד כל התורה כולה, שהכל הוא השגחה פרטית למעלה יתברך, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, וכדברי הרמב"ן (בסוף פרשת בא), שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד. וכשזוכה האדם בין ברחוקים ובין בקרובים בהם, והם נקבעו גם נסיהם בקהילותיהם שהיו בקהילות זמנם ההוא לא היה אחרי. היה שזוכים המצורך או הצבור הסתיר שהיה זה שהובטח בהספר ותענית, והשמטת התחנון, וכמו כן בקיום סעודת מצוה באותו יום.

בפוסקים האחרונים נמצאים דינים בקשר לפרטי הדינים של יום כזה, ואין כאן המקום לבסס ולהעביר עליהם. נזכיר רק את דברי האבן עזרא על פסוק וביום שהתגבר מארץ אויביו או נצחתם האויב ובא על פסוק וביום שהתגבר מארץ שבתם מארץ אויביו או נצחתם מארץ שבתם עליהם ובקעתם יום שמחה כימי פורים וכו. את דברי החיד"א שבסוף שמונה כספים (פסק שלו) פסק, שסעודה זו נקראת סעודת נדבה אבל לעדותה שום מצות, ואת דברי החת"ס, בשו"ת אורח חיים סי' רח, אבל לעשות שלום וכל הפתות לאסור בספד ותענית הוא דאורייתא, ובטי

הרב שריה דבליצקי

לכן, דמצינו נמי עברי לקבוע יום מועד לעצמם ליום שנעשה להם נס, ובטי ספר דמצינו נמי עברי לקבוע יום מועד לעצמם. ימי שמחה והודיה אלך נקראו בשם המושכל פורים, בציחוף שם הקהלה שבת קרה הנס או בציחוף שם הצורך שהוצל נמלט.

יודעים לנו כיום כיותר משמונים ימי פורים כאלה, שקיימו בקרב קהלות ישראל, נציין רק עניין מלמם ממקורותיהם הראשונים, פורים פרוג'יה, בספר יוסף אומץ טי' תתק"ע, צ' אחד דהראשונו קבעו אז למשמחה אל למשמחה ושלא למחרת תח למצנע רק להדגיש אז בישראל שמו בריתה פורים ... לכן קבענו היום שאחרין למשמחה ושמחה דומת ימי הפורים.

פורים טריה, בספר שבור הארץ להגדיר קיצור כל עמוד סת, יצא חלכו עם בני ישראל לבית הכנסת בשווה וברשותו נראה א"ח, ואח"כ גמר את הלל וקראו הלל הגדול עם שויעיו אמן לצאת הי"ת, ועשו מש מחנה ומועד רוח וביום וארש, ועש אותו יום מעטה ושמחה. קבלו כל אנשי טביעה עליהם יום שנת הלל בקראשונות קראו את הלל ועשו אותו יום לעשות זרוע עליהם ועל זרעם אחריהם עד. הנה ימי השמחה ושמחה כיום פורים. והוציאום ממות לחיים... צבעי שבת קדש. קראו את הלל בקראשונות וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות שמחה יום טי' להחש אלול.

הבאנו שתי דוגמאות מימי הפורים הרבים שהיו גדולים בקהלות. ומימי הפורים של רב"ם של רב"ם במפי המובא, כפי נראה בע. בספר חרדים (מצות התשובה פרק ב), "...יצאתי מן חיים וכלום כמרו כן את הפורים של חיי אדם פכי המובא בסוף ספר.

ימי הודיה שעברו עלינו ארשקנו, הטיסנו הגדולים והישועה הגדולה, שבאנו לנו שנילעדנו במות בצום בחיים, בעקבות התפלות והתחינות, סליחות ותחדי נוחלים ותעניות שקיימו בארץ וברחבי הגלילים ולילה. מחייבים החלילו קביעת יום הודיה ושמחה בכל שנה והנה ללזכר נסו קב"ה נפלאותיו, וכפי מנהג ישראל זה מדור דור. אם נבדק את כל הטיפים שבתקובתם קומתו ימו קיימו האלה לא נפרד אם נקבע הנסים האלה שקיר לנו חרי הטיפים הטיפים דחם באמת בימושקח פורים, למעטם, פירים, ראיתי בזה אחת מני רבות. דוגמאות הרבה זמרי הודיה שמחה יומי הפורים גם ולפיכך נקבע יגיד אחרי שנים שוטקרטים בורבים במערי מסוימי, קום ביום מסוימי, בין שבדי אליך ובין שהפגיגנו ווצסה לא מערך עמר זיין

עמוד ג

קביעת יום הודיה לאחר מלחמת ששת הימים

פורים, פורים זה נשמר ונזכר באמת עי דהם סופר צל"ל גם בדורנו בגל בפרשבורג, כמבואר במגילת יום, והיה לילד אותה העיר, אף שבוד-לך הציר מאורע שה, ומבעורת השאלה, רמש איש אוירי יותר ממאה שנה לאחר קיום המאורע הזה, שמי ידע אם בכלל היה הפבס כבכלם מבהבם בפועלם או כמו לן שמי אפריפגם והם, ואם הגיים בכלל החשבם על זה למאחריות הולים וחכמי שקרא לנצח וביטל הלל וקראו הלל הגדול, והמ"כ יני ציע צד הצצה והמיש דעת וטש, פי מעיש הצצה המינית עד הקדרי האברות. והב אדם המי חסרי השמים בדורים רחוף עלי לעולם זה שיעור לעורי באלו בדיבודגס שירכב אודי הקנויג עליהם ל.

לחנומנו חשב כשם לקבעת יום פורים זה עפ"י פורים, צפה גד ההצה המינית עד הקדחש הצפה ימעיש, פי המיש הצצה המינית מאמינים לאופרניות שקיימו באלה עם שבון הועמים כאלה שופעים טפשים טיפים לא עידנו, עכיו לא קיממגר והי נעולים ועבולים. זה או אחר היי נעולים טבעיה והי קיממגע. המנח שבועה הראשונה שפיימו השמה הש שבועה הראשונה מאריר הבמח אח אן טח דור משאר גדר מיוצא דחוזת הרבה רבעים שושיה ורזו במו השמה ושמחה משחה וסמחדה שום צזיר למרתי לזכרון להמח רמוה האמת, קזה על סדר מיוחד של הדיטו והמיפח הוא השבועה הראשונה שקיימו השמה הקצה אם לא פטוזית, לא נתיחים, לא נמור אמקלת הנבאים חזר גמוח ההקצח נשאר שהם עד טח פורח טח מן המרבגים וארביץ וינקגים קיצשיב אכן השבועה הראשונה שפיצמו שמה וש מן השב ההמיכה המחט ההגר המח למדרח שב למדב טב נסיג אם פיח ועל כל פנים בעוצבה הראשונה כגח, הוא היא חן גמוח הגאים מקבלת הגאים, כפי המבואר הוא אתן משמע.

יש גם לקבוע גם לבדר למאמינים השנים הש בדרנו זה נדחתי שוחם שמה ושמחה משחה תחת שמחון הש הש כולנו תו השנח להבוח. וכמו כן את הפורים של חיי אדם פכי המובא בסוף ספר.

המח להודלה הנזועה הגדולים והישועה הגדולה, הגים הגדולים בקהלות ישראל, שבאם לנו שנילעדו מברותהם בעבים, בעקבותהפלות ההחיגות, סליחות והדי חדים ותעגיות שקיימו בארץ ברחבי הצילים ולילה, מחייבת החלילו קביעת יום הודיה ושמה בכל שנה והזה ללכר נסו קב"ה, וכפי מנהג ישראל זה מדור דור. אם נבדק את פלוכמר יחמהלא ירחץ פלוכמר המולק נקלן ביפסמיאני וטופעיגן סיפעו לו זכר ניסו, ינפה אם נקבמ וממע ימו בכריי הודיה שמחה יטי הקילנס רק הפגיש עדדליות הצובת המש

[עמוד ד]

בלא יצא מן הכלל היו כולם הט מבועדים חיח למשמה טרמקגת הרחב הקהל הרחב טוטאלט בארכגותגיח ברועונת כמצאת בגעינו אתשייני והשייח ושמקן אפשר לעי רע יולדע היא צפח לחקטח במי האלם בשמותם מחלק נטילת רשות. כיולו שלא דגלים למיגל אל פי המ לא ברכוב תטרת רגיל עלים שלא רק טעמים מן ברעו תרצח חיניה גם נפשיעו אח חלצו מטענים לעגרחים.

[המשך הטקסט יותר קשה לקריאה ודורש עבודה נוספת...]

הערה: חלק מהטקסט קשה מאוד לפענח בגלל איכות הסריקה וכתב היד. יש צורך במומחה לקריאת כתבי יד עבריים כדי להשלים את התמלול באופן מדויק.