שאלה זו נפתחת בדרך נפלאה — כאשר אנו מבינים כי רשב"י הוא בבחינת משה רבינו. ואת זאת מוצאים מפורשות אצל גדולי ישראל:

ואכן, הזוהר הקדוש מקביל פעמים רבות בין משה רבינו לרשב"י — שניהם גילו פנים חדשות של התורה לדורם, ושניהם זכו לאור מיוחד שלא זכה לו אחר. ועוד ידועה הכלל הגדול:

כלל זה חל גם על מי שזכה למדרגת משה — כל מה שאירע למשה, אירע לרשב"י.

עמדו על כך: שתי הבריחות — של משה ושל רשב"י — זהות במבנה שלהן. שניהם כעסו על רשעים שמיצרים לישראל, שניהם נרדפו על ידי שלטון זר, שניהם ברחו — ודווקא הבריחה הביאה אותם לגדולתם.

ולכן כאשר הפייטן אומר: "יוֹם נַסְתָּ — יוֹם אֲשֶׁר בָּרַחְתָּ" — שני הימים אינם כפל! הם שני אירועים היסטוריים שמשתקפים זה בזה:

ידוע כי רשב"י שהה במערה בשתי תקופות:

שנת הי"ג היא המפתח. לא שנת י"ב — ולא שנת י"ד. דווקא שלוש עשרה. ואין זה מקרי כלל.

לשון זו נשאלת מן הפסוק בתהלים המדבר על מלך המשיח: "מָשַׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מ"ה:ח). המשמעות: רשב"י נמשח באותו שמן שנמשח בו משיח — שמן הרחמים העליון. אבל מהו השמן הזה בדיוק?

הזוהר הקדוש מגלה לנו את סוד השמן העמוק ביותר:

עכשיו כל הסתירות נפתרות בבת אחת — ורואים תמונה שלמה ומופלאה:

שנת הי"ב — רשב"י השיג שלמות מידת הדין. לכן שרף. ולכן גורש מן המערה — כי עדיין לא השלים את מלאכתו.

שנת הי"ג — חדר רשב"י אל תיקון השלושה עשר של עתיקא קדישא — מקום הרחמים שמעל הדין לגמרי. שם נמשח בשמן האפרסמון. ומאז — ראה כל אחד ואחד ברחמים עצומים, ועל כן "יכולני לפטור את כל העולם כולו".

עתה מתבארת גם המשנה שבאבות בעומק חדש לגמרי. רשב"י שאמר "מה נאה אילן זה — חייב בנפשו" — לא אמר זאת כלשהו! הוא אמר זאת מתוך ניסיון חיים.

כאשר יצא ממצרים — משה לא עצר להסתכל על נוף מדין. הוא ישב על הבאר, ראה עוולה, ועמד לתקנה. לא הסח דעתו. ומשם — לגדולה. כאשר יצא מן המערה בפעם הראשונה — רשב"י ראה את העולם ה"נאה" עם שדותיו וחריש שלו — ושרף. לא מאכזריות — אלא מפני שחש עד כמה הפסק מן התורה הוא מוות ממש.

ואולם, בשנת הי"ג — הרחמים לימדו אותו לראות אחרת: לא מה חסר — אלא מה ישנו. הזקן האוחז הדסים — כמה חביבות מצוות! לא עוד שריפה — אלא ריפוי.

וזהו פלא הפיוט: הוא מחבר בשורה אחת את שתי הבריחות — של האב הרוחני (משה) ושל הבן הרוחני (רשב"י). שניהם ברחו מפני שכעסו על רשעים המיצרים לישראל. שניהם נרדפו. שניהם מצאו את גדולתם דווקא בבריחה. והכפל "יום נסת — יום אשר ברחת" מרמז לשני "ימים" אלו ממש.