האריה בשביל

דמיינו שאתם הולכים בבוקר בשבילים של האוניברסיטה. שקט, ציפורים, קפה ביד. ופתאום, משום מקום, אריה רץ לעברכם.

עוד לפני שהספקתם לחשוב "אריה?!", המוח כבר פעל. בתוך אלפיות שנייה הוא הפעיל תגובה כוללת שנקראת תגובת הלחץ. זה קורה אם ראיתם את האריה, שמעתם אותו או הרחתם אותו. המוח לא מחכה לאישור.

פרופ' אלון חן מסביר שלתגובה הזאת יש מטרה אחת מרכזית: לשרוד. זו לא תקלה ולא חולשה. זו תגובה שנשמרה באבולוציה, ובבני אדם ובבעלי חיים היא נשענת על אותם גנים, אותם חלבונים ואותם מעגלים עצביים.

והחלק המפתיע: למוח לא משנה אם זה אריה, שיחת טלפון מבהילה או מבחן שיש מחר בבוקר. התגובה תהיה דומה מאוד.

אותה מערכת שמצילה אותנו מאריה מופעלת גם בלילה שלפני הבחינה.

נחזור לשביל. האריה עדיין רץ, והגוף שלכם כבר משנה הילוך. הנה מה שמשתנה בפריפריה של הגוף:

• קצב הלב עולה.
• לחץ הדם עולה.
• קצב הנשימה מואץ.
• הסוכר בדם (גלוקוז) קופץ. בדוגמה של פרופ' חן, מ-100 לכ-160 או 180.
• הקורטיזול, הורמון הלחץ, עולה בצורה משמעותית.

למה הסוכר עולה? כי זו אנרגיה זמינה. אם צריך עכשיו לרוץ את הריצה של החיים מול האריה, עדיף שהדלק כבר יהיה בשרירים.

אבל זה רק מה שקורה בגוף. החלק הגדול באמת מתרחש בתוך המוח.

בתוך המוח, כמעט כל מרכז משמעותי מופעל או מכובה כשתגובת הלחץ מתחילה. כל אזור עושה את התפקיד שלו, והאזורים מדברים ביניהם. הנה כמה דוגמאות:

מה נדלק

• פחד וחרדה עולים. וזה בריא, זה בדיוק מה שצריך מול אריה.
• זיכרון ולמידה מתחזקים, כדי שנזכור את האיום הזה. נחזור לזה בהמשך, כי יש לזה משמעות גם לפוסט טראומה.
• קשב ומיקוד מופנים לאריה. אף אחד לא מתחיל לסרוק את החדר בזמן כזה.

מה כבה

• תיאבון. ארוחת הצהריים יכולה לחכות, יש לנו אריה.
• מערכת הפוריות. לא עכשיו.

כל המערכות האלה יוצאות משיווי משקל. פרופ' חן מדגיש שזה לגמרי תקין: זו תגובה בריאה, גם אם היא משבשת את הסדר הרגיל לכמה רגעים.

אחרי כמה שניות אתם קולטים: זה בכלל לא אריה. זה פרופסור בתחפושת אריה, שאומר לכם "בוקר טוב, בהצלחה בקורס", ויוצא מהעולם.

ועכשיו מתחיל השלב השני של תגובת הלחץ, והוא לא פחות חשוב מהראשון. המערכת צריכה לעבור כיבוי ולחזור לשיווי משקל.

בשלב הזה הקורטיזול חוזר אל המוח ומבקר את התגובה, כמו בלם. במוח יש מערכות מקבילות שמחכות לרגע הזה: מערכות לכיבוי ומערכות לחוסן, כלומר ליכולת להתמודד.

והנקודה שהכי חשוב לזכור: המערכות האלה לא קיימות אצל כולם באותו אופן ובאותו חוזק. אחד הדברים שהתוכנית מנסה לעשות הוא ללמד ילדים לחזק את החלק הזה. היום ידוע על גנים, חלבונים ומעגלים עצביים שתפקידם לאפשר התמודדות טובה יותר.

הפעלה היא חצי מהסיפור. החצי השני הוא היכולת לכבות ולחזור לאיזון.

למה פרופ' חן מספר את כל זה דווקא למי שעוסק בחינוך ובליווי של ילדים? שתי סיבות.

הסיבה הראשונה: זו דרך מצוינת להבין את המוח. תגובת הלחץ מערבת כמעט כל אזור מוחי, מקשב וזיכרון ועד חרדה ותיאבון.

הסיבה השנייה, החשובה יותר: המערכת שמווסתת את התגובה הזאת חייבת לעבוד טוב. אם היא לא נדלקת כשצריך ובמידה הנכונה, או לא נכבית כמו שצריך, זה קשור ישירות למגוון גדול של מחלות:

• הפרעות נפשיות: חרדה, פוסט טראומה, דיכאון, הפרעות אכילה.
• מחלות מטבוליות, כמו סוכרת מסוג 2.
• מחלות של מערכת הפוריות ושל מערכת החיסון.
• ובמקרים רבים, לפי דבריו, אפילו סרטן.

את רוב המידע הזה מקבלים ממחקרים אפידמיולוגיים, למשל על אוכלוסיות שעובדות בעבודות מלחיצות מאוד, כמו פקחי טיסה. אצלם הסיכוי לפתח מחלות תלויות לחץ, כמו דיכאון או סוכרת מסוג 2, גבוה יותר.

כולנו מכירים אנשים שחיים בלחץ גדול מאוד. חלקם חולים. אבל רובם, וזה מרגש, עמידים.

במשך כמאה שנות מחקר שאלו את השאלה הברורה: למה אלה שנחשפים ללחץ מפתחים מחלה? היום יותר ויותר חוקרים שואלים את השאלה ההפוכה.

קחו קבוצת חיילים שעברו אותו אירוע טראומטי באותו אזור. כ-15% מהם יפתחו פוסט טראומה. 80% עד 85% לא. הרוב המכריע לא נשבר.

לכן השאלה המחקרית המרכזית היום היא What makes it?: מה הופך אנשים מסוימים לעמידים וחסונים יותר, ואחרים לרגישים יותר.

המחקר עבר מ"למה הם נשברים" ל"מה מחזיק את האחרים".

בתחום יש היום קונצנזוס: לכל המחלות שהוזכרו יש רכיב גנטי. הוא נקרא נטייה גנטית (פרה-דיספוזיציה).

בממוצע, לכל אחד ואחת מאיתנו יש בערך חמש נטיות גנטיות. הן יכולות להיות לדיכאון, לפוסט טראומה, לסרטן או לאלרגיות. זה לא באשמתנו ולא באשמת ההורים. פשוט ירשנו.

אבל נטייה היא לא גזירה. הלחץ הוא גורם סביבתי, בדיוק כמו מה שאנחנו אוכלים, שותים ונושמים. וגורמים סביבתיים מדברים עם הנטייה הגנטית ומשפיעים על מה שיקרה בפועל. לפי פרופ' חן, הלחץ הוא כנראה הגורם הסביבתי שמשפיע יותר מכל על הבריאות.

כמה זה גנטי וכמה סביבתי? תלוי במחלה. בסכיזופרניה, בערך 70% גנטי. בחרדה ובדיכאון מתווכחים אם זה 30% או 50%. אבל גם כשהתרומה הגנטית משמעותית, התרומה הסביבתית חשובה מאוד.

איך לחץ "מדבר" עם הגנים? יש כמה מנגנונים, והמדובר ביותר כיום הוא אפיגנטיקה.

דמיינו את ה-DNA כספר. שינוי גנטי הוא שינוי באותיות עצמן (הנוקלאוטידים). שינוי אפיגנטי הוא לא שינוי באותיות. זה סימון כימי שמונח עליהן, כמו מרקר שמסמן שורות בספר.

הסימון הנפוץ ביותר נקרא מתילציה: הוספה של קבוצת מתיל. תוצאת הסימונים האלה היא שגן מסוים מתבטא יותר או פחות, כלומר מיוצר ממנו יותר חלבון או פחות.

והנקודה החשובה: כמעט כל חוויה וכל ניסיון סביבתי, בהרבה מהמקרים, משאירים חותם על ה-DNA.

הגנים הם הספר שקיבלנו. החוויות הן הסימונים שנוספים בשוליים.

הדוגמה הכי טובה לכוח של הסביבה היא תאומים זהים. הנטייה הגנטית שלהם זהה לגמרי. אם למשה יש נטייה לפתח חרדה, אז לאחיו התאום שלמה יש בדיוק את אותה נטייה.

אבל נניח שהם נפרדו בלידתם.

משה נשלח לאי הגדול בהוואי. כל היום הוא גולש, שותה מי קוקוס ומרוצה מהחיים.

שלמה גר בעוטף עזה. הוא נחשף לאזעקות ולטילים, ולפעמים צריך לרוץ למרחב מוגן בתוך 10 עד 15 שניות.

מי מהם יפתח מחלה תלוית לחץ? הסיכוי של שלמה גבוה בהרבה, אף שהנטייה הגנטית זהה.

פרופ' חן סיפר על מחקר גדול שנעשה בילדים ובמבוגרים באזורים שונים בעוטף, לפי המרחק מהגדר, בין 15 ל-30 שניות הרצה למרחב מוגן. המחקר בדק תיקים רפואיים לאורך 20 שנה. לדבריו, ההשפעה לא נעצרה בחרדה ובדיכאון, ונראתה גם באקזמה, באלרגיות ובמחלות נוספות, וגם אצל מבוגרים.

אותם גנים, חיים אחרים, סיכון אחר. הסביבה היא חלק מהסיפור.

איך נראים ילדים שנחשפו ללחץ ולטראומה? פרופ' חן מציג ספקטרום רחב מאוד של תסמינים, בעוצמות שונות מאוד.

הקצה הקשה

הילדים עם התסמינים הקשים ביותר: מחשבות וניסיונות אובדניים, חרדה קשה והפרעות אכילה. אלה פחות מ-10% מהילדים, אולי אפילו כ-5%. רובם כנראה יקבלו מענה מהמערכת הציבורית, כי הם מגיעים בסופו של דבר לחדר מיון.

רוב הילדים

הרוב נראים "קלים" יותר: סיוטים בלילה, הרטבה, קשיים חברתיים בבית הספר, חרדה קלה שלא נראית משמעותית. רוב הילדים האלה כנראה מצליחים להתמודד. לפעמים זה לוקח חודשים או שנים, ולפעמים זה נשאר ברקע.

פרופ' חן מדגיש שילדים עם סיוטים אינם בהכרח עם פוסט טראומה. אבל החותם, הזיכרון הביולוגי של החוויה, נשאר.

כשילדים עם החותם הזה גדלים ונחשפים לאתגר חדש, כמו לחץ, טראומה או לחץ כרוני, החותם מתעורר. הזיכרון שנבנה אצלם בילדות מתבטא שוב.

את זה רואים במדידות ביולוגיות ובביטוי של גנים במוח של אורגניזמים שנחשפו בשלב מוקדם בחיים. לא משנה אם זה היה בהיריון, בילדות או בנעורים. החותם נשאר.

וכל עוד אין אתגר נוסף למערכת, לא רואים הבדל. רק כשמאתגרים אותה, הזיכרון נכנס לפעולה. אלה הילדים שיהיו בסיכון גבוה יותר למחלות תלויות לחץ.

חוויה מוקדמת היא כמו מצית ששכב בכיס. לא רואים אותו, עד שיש שריפה.

זה לב העניין של התוכנית. המטרה שלה היא למחוק או להקטין את החותם הזה.

איך? על ידי כך שמתחברים לילדים, מדברים איתם, ומאפשרים להם להעלות את מה שעבר עליהם. אפשר לעבד את החוויה, הטראומה והלחץ, ולמנוע את התקבעות החותם או להקטין אותו.

זה אפשרי בגלל שביולוגית אנחנו מבינים את המנגנון, ומבינים את המשמעות שלו. ולכן, אומר פרופ' חן, כל שעה וכל שקל שמושקעים בילדים האלה היום חוסכים המון סבל בחייהם כמבוגרים, בין אם יהיו חיילים ובין אם אזרחים.

הוא מוסיף נקודה חשובה על מוח בגיל צעיר: כל שינוי קטן בגיל הזה יכול ליצור שינוי גדול מאוד בגיל מבוגר.

"לחץ" הוא מילה אחת עם הרבה צבעים וגוונים. זה לא חייב להיות אריה. זה יכול להיות מבחן מחר, עניין במשפחה, או חברה שכועסת.

לחץ חד וחזק

אירוע טראומטי קצר וחזק, כמו מה שרבים חוו ב-7 באוקטובר, תאונה קשה או אובדן.

לחץ כרוני קל

לחץ קל יחסית שחוזר כמה פעמים ביום ויכול להימשך שנים. פרופ' חן מציין שרוב האוכלוסייה בעולם מפתחת מחלות תלויות לחץ דווקא מלחץ מהסוג הזה.

לחץ כרוני דרמטי

כמו בעוטף: אירוע, אחר כך הרגעה, ואחרי כמה חודשים אסקלציה נוספת, ושוב.

לכל סוג יש מאפיינים משלו. אבל בכולם אותה תגובה בסיסית: הקורטיזול עולה, והוא מגיע למקסימום די מהר. ההבדלים הם באזורים אחרים במוח, שמשתנים לפי אופי הלחץ.

הלחץ משפיע עלינו בכל שלבי החיים: כשאנחנו מבוגרים, כשאנחנו ילדים, כתינוקות, ואפילו כשאנחנו עוברים ברחם.

פרופ' חן קורא לזה חלונות. בכל גיל יש חלון אחר, וחשיפה ללחץ בכל חלון יכולה לגרום לסוג קצת אחר של מחלות או של פתולוגיות.

במיוחד רגישות שתי תקופות: ההיריון, והילדות, שבה המוח עדיין פלסטי מאוד. גם בגיל 10 או 12 המוח עובר שינויים מבניים גדולים של חיבוריות.

ככל שהמוח צעיר יותר, כך הוא רגיש יותר, לטוב ולרע.

נדמיין אישה בהיריון שגרה בעוטף ונחשפת ללחץ. העובר לא נחשף ישירות לטילים, אבל הוא נחשף לאמא. השאלה: האם העובדה שהיא חיה בלחץ תשפיע על היכולת של הילד להתמודד כשיגדל?

פרופ' חן מתאר את זה כמסרים שהאם "שולחת" לעובר: "תראה, מטורף בחוץ. אם אתה רוצה לשרוד כאן, כדאי שתהיה זריז, תשים לב כל הזמן לסביבה, ותחפש איומים."

הנתונים מגיעים ממחקרים בהקשרים אחרים, כמו מלחמת העולם השנייה, הרעב הגדול באירופה, והאסון של 11 בספטמבר בניו יורק. שם אפילו אפשר היה להפריד בין הטרימסטרים. מה שנמצא: ילדים שנולדו לאמהות שנחשפו ללחץ חזק נולדים בממוצע אחרי היריון קצר יותר ובמשקל נמוך יותר, ובהמשך החיים יש להם סיכוי גבוה יותר למחלות תלויות לחץ: פסיכופתולוגיה, מחלות מטבוליות, מחלות לב ושיבושים במערכת החיסון.

וזה נכון לא רק לפני הלידה. כל עוד המוח מתפתח, החשיפה ללחץ מעצבת את המוח והגוף.

זו אולי הדוגמה הכי חשובה למי שעובד עם ילדים.

ילד נולד בריא, מזל טוב. אחרי ההיריון הלחוץ הוא עבר לתל אביב, יש לו ילדות רגועה. ואז הוא נכנס לכיתה א'. הוא צריך להביט במורה שמונה שעות ביום, באותו כיסא, באותו כיוון.

אבל הילד הזה תוכנת אחרת. באנגלית קוראים לזה developmental programming: תכנות התפתחותי, ניסיון של הגוף להתאים את עצמו לסביבה שבה הוא עתיד לחיות. הילד מתוכנת כל הזמן להסתכל שמאלה וימינה ולחפש איומים. הקשב שלו לא נשאר על המורה.

איך נגדיר אותו? כנראה כילד עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD). פרופ' חן מדגיש שהוא לא אומר שכל מקרי ה-ADHD נובעים מזה. אבל הוא אומר:

אין לילד הזה שום בעיה. הוא תוכנת לסביבה אחת וחי בסביבה אחרת.

אם נשלח אותו החוצה לאסוף אבנים, חלוקי נחל ועלים, ונבקש ממנו להציג אותם לכיתה, הוא יהיה מצוין. המערכת לא מתאימה למה שקיבלנו, וזה לא הכשל של הילד.

עוד מקרה, אינטואיטיבי אפילו יותר. אישה בהיריון חיה בכפר עני באפריקה, באזור שאין בו הרבה אוכל. איזה מסר היא מעבירה לעובר?

היא אומרת לו, בפועל: "אם אתה מתכנן להיוולד לסביבה כזו, כדאי שהגוף שלך ישנה אסטרטגיה. במקום לשרוף את רוב מה שאוכלים ולאגור מעט, תשרוף מעט ותאגור הרבה."

שינוי של מסלולים מטבוליים כזה אפשר לעשות בתאים או בבעלי חיים במעבדה, וזה יכול לקרות גם בהתפתחות עוברית.

עכשיו תחשבו על הילדה הזאת שנולדה, עברה לעיר, ואוכלת בדיוק כמו החברה שלה. איך היא תוכנתה? לאגור יותר שומן, ללא קשר לתזונה. לפי פרופ' חן זו הגנטיקה שלה או האפיגנטיקה שלה, וכך היא עלולה לסבול ממחלות מטבוליות.

אם הלחץ של האמא כל כך משפיע, למה כל עובר לא סובל? כי יש מנגנון הגנה.

הקורטיזול הוא הורמון חזק עם השפעות כמעט על כל איבר, גם במוח וגם בפריפריה. לא רוצים שעובר ייפגש איתו ביום יום. נשים בהיריון לא חיות באינקובטור. הן נלחצות, כועסות, רבות. הקורטיזול שלהן עולה ויורד. ובכל זאת, העובר אמור "לראות" קו ישר.

את זה מבצעת מסננת אנזימטית בשליה. בשליה יש אנזים שתפקידו לפרק קורטיזול בכל פעם שהוא רואה אותו. הוא הופך אותו לקורטיזון, צורה שלא יכולה להיקשר לקולטנים.

אבל אם הלחץ חזק מאוד וכרוני, המערכת הזאת עובדת קשה ולא מצליחה להתמודד עם כמות הקורטיזול, ולכן חלק עובר. יש גם נשים עם מוטציה בגן של האנזים.

ובקטע צדדי שפרופ' חן סיפר בחיוך: ליקריץ שחור הוא מעכב חזק מאוד של האנזים הזה. במדינות סקנדינביות מסוימות יש אנשים שאוכלים חצי קילו ביום, ולפי דבריו זה לא טוב.

אחד המשתתפים שאל שאלה יפה: אולי זה בכלל אדפטיבי? הרי הגוף רוצה שהעובר יתאים לסביבה שלו.

פרופ' חן הסכים בחלקו. מבחינה אבולוציונית, כן, אלה שינויים שמתאימים את העובר לסביבה. אבל בחיים המודרניים השינויים האלה לא בהכרח מתאימים אחר כך לסביבה האמיתית. פעם היינו צריכים לברוח מאריה. היום אנחנו יושבים בכיתה.

האם השינויים האלה מתורגמים לאיכות חיים טובה יותר, למשל יכולות ספורט טובות יותר? לדבריו, זו שאלה מעניינת שעוד לא נבדקה, ואולי יש תכונות שהשינוי הזה משפר.

הוא הוסיף גם על מעבר בין-דורי: האם החותם עובר מסבא וסבתא לנכדים? לפי דבריו, חלק גדול מהחותם נמחק במעבר בין הדורות, אבל יש לא מעט עבודות שמראות מעבר כזה.

האם התגובה ללחץ זהה אצל בנים ובנות, גברים ונשים? לא.

יש הבדלים הורמונליים, והתגובה הרגשית שונה, אם כי יש חפיפה. אפשר להסביר חלק מזה בתאוריות אבולוציוניות, אבל מה שחשוב כאן הוא העובדה: השכיחות של חרדה ודיכאון היא פי שניים עד פי שלושה גבוהה יותר בנשים. אנחנו לא מבינים עד הסוף למה.

מה שכן ידוע: אצל גברים התגובה הנורמלית של ציר הלחץ מעוכבת על ידי טסטוסטרון, וזה פחות פשוט אצל נשים.

המסקנה המעשית של פרופ' חן: המחקרים של היום צריכים לכלול את שני המינים, גם במחקר פרה-קליני וגם בקליני.

נחזור לאריה. הוא בא, אמר שלום והלך. ומחר הוא יבוא שוב. ומחרתיים. מה יקרה לתגובה שלכם?

היא תיחלש. הקורטיזול יעלה פחות, והתגובה הרגשית תקטן. זה נקרא הרגלה (אביטואציה), ולפרופ' חן יש לזה הסבר עצבי ברור: אנחנו מבינים איזה אזורים במוח מתווכים אותה.

יש לזה הגיון עמוק. המוח לא רוצה לבזבז אנרגיה. אם הוא לומד שהאריה הוא אריה חברותי, אין סיבה להפעיל מחדש את כל המערכת בכל פעם.

הרגלה היא הדרך של המוח להפסיק לפחד ממה שכבר למד שאינו מסוכן.

פרופ' חן מקדיש כמה דקות כנות למצב הטיפול והאבחון, ולמי שיהיו מטפלים בעתיד.

אבחון

בסרטן יש CT, בדיקות דם, פתולוגיה, ואפילו ריצוף של ה-DNA כדי להתאים כימותרפיה. בפסיכופתולוגיה אין בדיקה כמותית. מאבחנים לפי סימפטומים וקריטריונים. אין בדיקה שקובעת אם יש לך סכיזופרניה.

הוא מאמין שבזכות בינה מלאכותית נהיה במקום אחר בעתיד הקרוב. הדיכאון שלי והדיכאון שלך אולי מאובחנים אותו דבר, אבל המנגנונים, גנטיים וסביבתיים, יכולים להיות שונים לגמרי, והטיפול הנכון אולי שונה.

תרופות

תרופות נוגדות דיכאון מתחילות לפעול בדרך כלל אחרי 4 עד 8 שבועות. יודעים איפה התרופה נקשרת ומה היא עושה, אבל לא לגמרי למה זה עוזר. אם לא עוזר, מחליפים. לפי דבריו, גם אחרי שנה של החלפות, חלק ניכר מהמטופלים, כשליש, עדיין לא מגיבים.

בילדים המצב שונה

אצל ילדים ובני נוער, בערך 7% מהילדים מפתחים תופעות לוואי חמורות מאוד מהטיפול. ה-FDA הפסיק את הטיפול בילדים לפני כ-15 שנה, אבל אז עלו מקרי ההתאבדות, ולכן החזירו אותו עם הנחיות והעבירו חלק מהאחריות להורים. לילדים ובני נוער צריך טיפולים חדשים.

פרופ' חן מסכם בחלק מעשי: יש הרבה דברים שאפשר לעשות כבר היום.

• לדבר עם מישהו. בטיפול פסיכולוגי, אחרי שנה בערך אותה יעילות כמו תרופה, והאפקט נשמר זמן רב יותר. השילוב הכי טוב. הבעיה: בשירות הציבורי ההמתנה לפסיכיאטר או לפסיכולוג יכולה להגיע לשנה.
• שינוי שאפשר למדוד. עבודות מלפני 12 עד 13 שנה הראו ששיחות טיפוליות משנות מולקולות קטנות שמסתובבות בדם.
• פעילות גופנית, אחת הדרכים הכי מבוססות מדעית. אירובי יעיל יותר מכוח. היא יוצרת נוירונים חדשים באזורים הרלוונטיים לחרדה ולדיכאון. ובדיכאון קשה מאוד? לא מבקשים מאדם לרוץ מחר, אבל כן לצאת לחוץ.
• אינטראקציה חברתית. בני אדם הם אורגניזם חברתי מאוד. בתקופת הקורונה הפגיעה הגדולה הייתה בגילאי הסטודנטים, כי אצלם הגורם שנפגע יותר מכול היה הקשר החברתי.
• מה שמרגיע אתכם. תחביב, מדיטציה (אם לא נרדמים), וגם: פרופ' חן הדגיש בחיוך שזה לא סליד שמעודד אלכוהול.

והמטרה של התוכנית, אומר פרופ' חן, היא לא טיפול בפסיכופתולוגיות קשות אלא לייצר מניעה: להוריד חותם, ולהגביר חוסן.

האם אפשר באמת להעלות רמת חוסן?

שאלה: "מי נולד עם חוסן נמוך, האם אפשר לשפר אותו?" תשובתו של פרופ' חן: כן, לדעתו האישית. אנחנו יודעים שאם לומדים איך להתמודד טוב יותר, אפשר לשנות מדדים ביולוגיים, פיזיולוגיים והתנהגותיים.

הוא מזכיר שכולנו בני אדם אבל שונים מאוד באופן שבו אנחנו תופסים את הסביבה ומגיבים אליה. זה תלוי בנטייה הגנטית, בניסיון החיים ובחינוך. אם עכשיו עכבר יכנס לאולם, יהיו כאלה שיקפצו על הכיסא ויהיו שלא. אבל ללא קשר לנקודת ההתחלה, אפשר לשפר.

הדרך הנכונה: חינוך, תרגול והבנה טובה.

האם אפשר למחוק חותם אצל מי שכבר חווה פוסט טראומה?

פרופ' חן עונה שהכול תלוי עוצמה. התוכנית לא מטפלת בפתולוגיה. מי שכבר חולה בפוסט טראומה קשה מאוד למחוק את החותם אצלו. התוכנית עוסקת בילדים שנחשפו ושאין להם פוסט טראומה. סיוטים בלילה אינם הופכים ילד לחולה.

מחיקה חלקית של החותם היא אפשרית, והמוח הצעיר גמיש. כל שינוי קטן בגיל הזה יכול להוביל לשינוי גדול בבגרות.

למה הדיווח שלכם חשוב?

התוכנית היא מניעתית, ופועלת על אחוז גדול מהאוכלוסייה, ולכן ההשפעה שלה ארוכה ורחבה. כדי להכניס אותה למערכת צריך להראות שהיא עובדת, ולכן מודדים שינוי. ולכן יש חשיבות רבה לדיווח הכתוב של המדריכים.

ובסיום, פרופ' חן אומר שהתוכנית חשובה בכל מקום, גם בתל אביב וגם בסקנדינביה, שם הטלפון הנייד הוא סטרסור מספיק גדול כדי שיהיה טוב ללמוד להתמודד.

אם הספר היה נעלם והיו נשארים רק שבעה משפטים, אלה המשפטים:

• 1. תגובת הלחץ היא תגובת הישרדות, ולא חולשה. היא מופעלת באותה צורה מול אריה ומול מבחן.
• 2. לכל תגובה יש שני שלבים: הפעלה וכיבוי. חוסן הוא היכולת לחזור לאיזון.
• 3. רוב האנשים עמידים. אחרי אותו אירוע, כ-15% בלבד מפתחים פוסט טראומה.
• 4. גנים הם לא גורל. לחץ הוא גורם סביבתי שמשפיע על מה שיקרה.
• 5. חוויות משאירות חותם. הוא יכול לשכב שנים, ולהתעורר כשמגיע אתגר חדש.
• 6. ילד שנראה "לא מרוכז" אולי תוכנת לסביבה אחרת. לפני תווית, שואלים איזו סביבה הוא עבר.
• 7. אפשר להקטין חותם ולחזק חוסן. בשיחה, בקשר, בתנועה, ובעיקר בגיל צעיר.

כל שעה שמשקיעים בילד היום חוסכת שנים של סבל מחר.

הערה: הספר הוא עיבוד פופולרי של הרצאה, ולא ייעוץ רפואי. מי שחש מצוקה מתמשכת מוזמן לפנות לאיש מקצוע.