ביום שלישי, י״ח ניסן, עוסקים אנו בסוגיה מרתקת ורבת השלכות: מצוות אכילת מצה שבעת ימים. הפסוק הפותח את הדיון הוא:
הגמרא לומדת שכל שבעת הימים זה רשות לאכול מצה. החיוב המפורש לאכול מצה הוא רק בלילה הראשון – ליל הסדר – כדכתיב "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". אולם הגמרא היא המקור לשאלה: האם ימות הפסח הנותרים – שישה הימים שלאחר ליל הסדר – הם מצווה, רשות גרידא, או שמא מצוות עשה ממש?
הגאון מוילנה, במעשה רב הלכות פסח סימן קפ״ה, פוסק בצורה מפורשת ומפתיעה:
אלא שמיד מתעוררת הקושיה: הגמרא אומרת שזה "רשות" – כיצד אפשר לקרוא לזה מצווה?!
הגאון מסביר שהגמרא לא באה לשלול את מצוות עשה הגלומה באכילת מצה בשאר הימים. אדרבה – ודאי שזו מצוות עשה מן התורה. המילה "רשות" אינה פירושה העדר מצווה, אלא ביחס ללילה הראשון שבו הדבר הוא חובה מוחלטת – שאר הימים הם "רשות" במובן שאין עונש אם לא אכל. אך המקיים – מקיים מצוות עשה ממש!
הגאון מביא ראיה מחיה מדין תפילת ערבית: לפני שקיבלו ישראל על עצמם תפילת ערבית כחובה, היתה תפילת ערבית "רשות". האם פירוש הדבר שהמתפלל ערבית לא קיים מצווה? ברור שלא! גם אז, המתפלל ערבית קיים מצוות עשה. כך בדיוק אכילת מצה בשאר ימי הפסח.
הגמרא דנה בשאלה: מדוע אין מניחים תפילין בחג? התשובה: כי בכל חג יש "אות" – בשבת אות הוא השבת, בסוכות אות היא הסוכה, ובפסח – המצה!
הגאון לומד מכאן ראיה חד-משמעית: כל שבעת הימים מצווה לאכול מצה מן התורה, שהרי אכילת המצה נקראת "אות" – ו"אות" אינו יכול להיות דבר שהוא חסר משמעות הלכתית!
במעשה רב מסופר דבר מרטיט ומרגש: הגאון היה מאוד מחבב את מצוות אכילת מצה. ביום טוב אחרון – שביעי של פסח – היה אוכל סעודה שלישית, אף שאין חיוב מפורש לסעודה שלישית ביום טוב!
שאלו את הגר"ח קנייבסקי זצ״ל: לפי הגאון, האם בכל כזית מצה מקיימים מצווה?
הגאון מוילנה לא עמד לבדו בשיטה זו. כבר קדמו אותו הראשונים:
על פסוק זה כותב החיזקוני דבר מעניין ביותר:
כגון מצה בשאר ימי הפסח – אין חובה לאכול, אך המקיים מקיים מצווה ומקבל שכר.
כגון מצה בלילה הראשון – חובה גמורה, ומי שלא קיים עובר על מצוות עשה.
החיזקוני מסכם: "מכל מקום, מצות שבעת ימים מצות אוכלו – אם אכל מצה כל שבעת הימים, קיים מצווה". גם הריב"ה מפרש במפורש שמצווה לאכול מצה שבעת הימים ושזה "זכר להשרות לחם מצרים".
שאלה תמוהה עולה: אם זו מצוות עשה מן התורה – מדוע לא מברכים "לאכול מצה" כל יום מימות הפסח?
הרי מנהג האשכנזים הוא שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמה, אף שאינן חייבות. מדוע כאן שונה?
על מצווה מברכים רק כאשר המצווה היא חובה על השומע הציווי. כאשר נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמה – הן מברכות על מצוות שהן חובה לגברים. אבל מצווה שהיא "רשות" אצל כולם – גברים ונשים כאחד – אין אפשרות לברך עליה.
שואל הזוהר הקדוש: מהי המצה? למה קוראים לה "מצה"?
המצה נקראת "מצה" – לשון מצה ומריבה! עם מי עושה המצה מריבה? אומר הזוהר: היא משדדת ומבריחה את כל הסיטרין בישין – את כל הכוחות הרעים, את כל המזיקים הרוחניים.
כאשר אתה זוכה לאכול מצה לשם מצווה, אתה מכניס לתוכך מאכל שעושה מלחמה כנגד כל כוחות הרע. כמו כדוריות אדומות בדם שנלחמות בחיידקים – כך המצה עושה מריבה עם כל הכוחות הרעים שבנפש האדם ומבריחה אותם ממנו!
עוד כותב הזוהר: "כֵּיוָן דְּאָכַל מַצָּה, עַיְּיל בְּסוֹד הָאֱמוּנָה" – כיוון שאכל מצה, נכנס בסוד האמונה.
היו באים לבקר את הרב יחזקאל לוינשטין זצ״ל בחג הפסח. היה מגיש להם מצה, ואומר להם בלהט:
וכדבריו, כן כתוב בזוהר הקדוש: "כֵּיוָן דְּאָכַל מַצָּה, עַיְּיל בְּסוֹד הָאֱמוּנָה" – נכנס בסוד האמונה.
אם בגלל שלא הספיק הבצק להחמיץ אוכלים מצה – מדוע שבעה ימים? מדוע לא רק בלילה הראשון?
כאן נגלה לנו ממד רוחני עמוק ונפלא ביסוד מצוות שבעת ימים מצות תאכלו.
נצטווינו לזכור שיצאנו בחודש האביב. מדוע חשוב כל כך לזכור את חודש האביב? האדם שיצא ממחנה ריכוז לא עלינו – הוא לא זכר ולא שם לב למזג האוויר. העיקר שיצא! אם כן, מה מעניין אותנו שיצאנו בחודש האביב?
יציאת מצרים לא היתה יציאה מאושוויץ! יציאת מצרים היתה האירוסין של ישראל עם הקדוש ברוך הוא! זה היה זמן האירוסין שלנו – התרסנו עם מלך מלכי המלכים!
הפסוק אומר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, בְּנֵי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל". הקדוש ברוך הוא פסח על בתי בני ישראל – בחר בנו, קרא לנו "בני בכורי ישראל". זה היה מעמד הקידושין האלוקי.
כל אדם זוכר את יום חתונתו בדיוק רב: באיזה חודש, באיזה עיר, מי סידר קידושין, מה היה מזג האוויר. למה? כי השמחה הגדולה גורמת לזכירת כל פרט. יציאת מצרים – האירוסין שלנו – גורמת לנו לזכור שיצאנו בחודש האביב, שהיה נעים ויפה, שבורא עולם אהב אותנו ורצה שיהיה לנו טוב.
ליל הסדר הוא כביכול ליל החתונה – ליל האירוסין עם הקדוש ברוך הוא. "הרי את מקודשת לי מכל העמים!"
שבעת ימי הפסח הם שבע הברכות – שבעה ימים של שמחה ואהבה. "אשרנו מה טוב חלקנו!"
כאשר אנו אוכלים מצה בשבעת ימי הפסח, המצה מספרת לנו סיפור אחד:
בורא עולם אוהב אותנו! ברגע שהיה ניתן להוציאנו מן העבדות – לא המתין רגע אחד. לא חיכה עד הבוקר, לא חיכה עוד שעה. מיד, מיד – הוציא אותנו. כי מרוב אהבתו אלינו, לא רצה שנישאר ברגע מיותר בגלות. המצה, שלא הספיקה להחמיץ – מעידה על מהירות ההוצאה. ומהירות ההוצאה – מעידה על עוצמת האהבה!
לכן, כאשר אוכלים מצה בכל יום מימות הפסח, צריך לומר בלב: "תודה רבה לך בורא עולם! מודה אני לך שבחרת בי מכל העמים!"
ומבואר ביסוד ושורש העבודה שהעבודה הגדולה ביותר שיש ליהודי היא השמחה ב"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ" – שמח שזכה להיות חלק מעבדי ה', שזכה להיות בעם הנבחר. זוהי המצווה הגדולה ביותר.
כותב הנפש החיים: ראוי לכל אחד שכאשר הוא אוכל מצה בכל ימי הפסח לומר בפיו:
כותב הקצור שולחן ערוך סימן קל״ד: כשאוכל מצה כל שבעת הימים מקיים בכל פעם מצוות פרסומי ניסא של יציאת מצרים. כי עכשיו מפרסם לעצמו ולאחרים: "למה אני אוכל מצה היום? כי הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו מארץ מצרים!"
כל ביסה וביסה של מצה היא מצווה. כל לעיסה – תזכורת לאהבת בורא עולם אלינו. כל אכילה – כניסה בסוד האמונה. חג כשר ושמח!