שיעור: חינוך להנאה רוחנית
מבוא: הבסיס לחינוך לבחירה
בפעם הקודמת דיברנו על עניין חינוך לבחירה. המסקנה העולה מהדברים היא שכדי לחנך ילד לבחירה נכונה, אנחנו חייבים להשתדל להגיע למצב שבו יבין שהבחירה שלו היא בין שני עולמות:
- עולם של הנאה גשמית חומרית - מאוד מפתה, מאוד מושכת, מאוד בולטת, אבל קצרת מועד, מאכזבת, מתסכלת, ולא נשאר ממנה כלום.
- עולם של הנאה רוחנית - אמנם לוקח זמן עד שחשים את ההנאה וזה דורש התאפקות, אבל אפילו מצד שיקולים של הנאה זה יותר משתלם.
חלק ראשון: טבע ההנאה והיחס אליה
המדרג בהנאות גשמיות
הרב צדוק הכהן מביא דוגמה מחוכמת מעולם המוזיקה: ההנאה ממוזיקה, אף שהיא גשמית, היא יותר מעודנת ויותר קרובה לעולם הרוחני. אם יבואו לאדם ויציעו לו לבחור בין פיתוח חוש הטעם לבין פיתוח חוש המוזיקה, ברור שכל בר-דעת יעדיף את הנאת המוזיקה, כי:
- כמה זמן אפשר לאכול, ומה נשאר אחרי זה?
- מוזיקה, כיוון שהיא קרובה יותר לעולם הרוחני, אדם יכול לשמוע שעות ולהתענג.
- אחרי האזנה למוזיקה טובה, ההרגשה אחר כך היא מרוממת, לעומת ההרגשה אחרי אכילה.
העיקרון הכללי: ככל שההנאה יותר חומרית, האכזבה אחריה גדולה יותר. ככל שההנאה מתקרבת לעולם הרוחני, היא מספקת יותר.
היחס הנכון להנאה החומרית
הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הטוב, לא ברא שום דבר רע. אין מציאות של רע - רע הוא רק דבר בהקשר לא נכון. השאלה לגבי הנאה חומרית: האם היא טובה או רעה?
מוכרח להיות שההנאה החומרית היא טובה, שהרי הקדוש ברוך הוא ברא אותה. בזוהר כתוב שכל הנאה חומרית שאדם מרגיש ממאכלים, ההנאה עצמה היא החלק הרוחני שבדבר שמהווה אותו.
התפקיד העיקרי של עובד השם: לקחת את כל החומריות ולקדש אותה לעבודת השם. לכן, אם אדם מברך כדין ואוכל, והוא מודה לקדוש ברוך הוא על ההנאה, הוא מקדש את החומר.
העלייה מ"שלא לשמה" ל"לשמה"
היסוד שאומרים תלמידי הבעל שם טוב: "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" - זו לא הדרך היחידה בעבודת השם, אבל מי שלא התחיל משלב זה של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", חסר לו יסוד חשוב.
פירוש "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה": לקחת את כל ההנאות, לפעמים אפילו הנאות זולות שיש בעולם, ולהשתמש בהן לעבודת השם. למשל, אדם שנהנה מהערכה של אחרים יכול לנצל זאת כדי ללמוד תורה, תוך תפילה שיזכה בהמשך ללמוד לשמה.
כשאדם מתעלם מתכונה כלשהי של עצמו, קודם כל הוא משקר לעצמו, ועבודת השם שלו תהיה פגומה.
חלק שני: יישום בחינוך ילדים
הטעות בניסיון להביא ילדים לדרגות גבוהות מדי
אין ילד לפני גיל בחירה שנמצא במדרגה גבוהה של עבודת השם. השגיאה הנוראית היא שהורים מנסים להביא את הילדים לדרגה שהם עצמם כביכול נמצאים בה.
הורה שמנסה להביא ילד לדרגה שהוא חושב שהוא נמצא בה, כנראה שגם הוא עצמו לא נמצא שם באמת. אם היה נמצא שם באמת, היה יודע ברור שעבודת השם נבנית קומה על גבי קומה, ואין קפיצות.
חשיבות העידוד בחינוך לעבודת השם
חוזרים שוב על מה שנאמר בפעם הקודמת: העידוד הוא כל כך חשוב כי תחילת ההנאה הרוחנית אצל ילד היא העידוד - כשהוא מרגיש שהוא טוב, שהוא אהוב.
כשילד רואה שאביו פוגש אותו והעיניים מאירות משמחה, אז ילד מדמיין שגם הקדוש ברוך הוא אוהב אותו. זו תחילת ההנאה הרוחנית, וזה יתן לו את הכלים להיות עובד השם.
עירור המודעות להנאה רוחנית
אחת הבעיות הגדולות אצל ילדים היא שגם כשיש להם הנאה רוחנית, הם לא קולטים ולא תופסים את הקשר בין המעשה שעשו לסיפוק שהם מרגישים.
כשילד רואה שוקולד, הוא יודע שזה טעים. כשהוא אכל את השוקולד והיה לו טעים, הוא מבין את הקשר בין השוקולד להנאה. אבל כשילד עשה מעשה טוב, בדרך כלל בהתחלה לא מתחשק במיוחד לעשות אותו, ואחרי שהוא עשה הוא מרגיש טוב - הוא לא תופס את הקשר בין המעשה לבין ההרגשה הטובה.
תפקיד ההורים: לחפש בשבע חקירות ובדיקות את אותם מקומות, זמנים ומצבים שבהם לילד יש הנאה רוחנית, ולעורר את המודעות שלו לכך.
חלק שלישי: דוגמאות מהחיים
סיפור הבחור שלא "אהב" ללמוד
בחור כישרוני שהסתובב בכל המקומות הגיע לישיבה. הבעיה היחידה שלו הייתה שאין לו טעם בלימוד. נעשה מעקב אחריו ונמצא שבאמצע הסדר, כשהתווכח עם חברותא, היה מחייך.
כשנשאל למה הוא מחייך, הוא הכחיש. אחרי חודש של תפיסות חוזרות ונשנות ברגעים שבהם הוא נהנה מהלימוד, הוא הודה שלפעמים, כשהוא שקוע בלימוד, הוא לא שם לב שהוא לומד, ואז הוא מרגיש טוב.
הסיבה שהוא חשב שהוא לא אוהב ללמוד היא ששנים הכניסו לו את התפיסה הזו, אם בצעקות או בביקורת.
שולחן שבת כהזדמנות להנאה רוחנית
בעבר, היו מקפידים ששולחן שבת יהיה חוויה של עונג שבת גם לילדים: * לא רבים על האוכל בשבת כי יש מצוות עונג שבת * מכינים לכל ילד משהו שהוא אוהב * מדגישים שזה חסד השם - אוכלים אוכל טעים ומקבלים על זה שכר * שולחן שבת היה קצר ומהנה, כל ילד אומר פלפול קצר ועמוק * נותנים לילדים להחליט מה לשיר * אחרי שולחן שבת היו מבלים בתענוג
לעומת זאת, היום יש ילדים שלא אוהבים את יום שישי ושבת כי שולחן שבת הפך למכשיר חינוכי כבד במקום מקור להנאה.
סיפור החוט החשמלי בשבת
באחד הבתים היה חוט חשמל תקוע בשקע והיה ויכוח בין הילדים מי ישב במקום הצר שלידו. במקום להוציא את החוט, המספר הציג את הישיבה ליד החוט כזכות מיוחדת - מי שיושב שם והוא נזהר לא להזיז את החוט, יוצא שכל דקה שהוא יושב הוא מקיים מצווה.
התוצאה: כל הילדים רצו לשבת דווקא במקום הזה.
חלק רביעי: הכנה לעמידה בניסיונות
השימוש הנכון בניסיון כמקור חיזוק
כשאדם עומד בניסיון, הוא אמור להיות חזק יותר לקראת הפעם הבאה. אבל בפועל, לפעמים אדם עומד בניסיון פעם ראשונה, שנייה ושלישית, ובפעם הרביעית נופל. למה?
הרמב"ן אומר שניסיון הוא מלשון "להרים על נס" - הקב"ה לא מביא ניסיון כדי לבחון אלא כדי לרומם. אבל האם באמת עמדת בניסיון? האם הניסיון הקים אותך או שהתמוטטת?
עמידה אמיתית בניסיון: כשאדם עובר ניסיון, עליו ללמוד ליהנות מההצלחה - להגיד לעצמו "ברוך השם, עמדתי בניסיון, חישלתי את האישיות שלי, בניתי את עצמי". אחרת, גם אם לא נכשל במעשה, הוא נכשל במהות.
דוגמה לניסיון שנכשל: סיפור הנערה שאכלה מהפלאפל ללא הכשר. כשעברה בפעם הראשונה ליד החנות והתגברה, לא עצרה להודות על ההצלחה ולחזק את עצמה. במקום זאת, כל הדרך הביתה המשיכה לחשוב על הפלאפל, עד שנהיה מנופח בראשה הרבה יותר ממה שהוא במציאות.
חינוך ילדים להתמודדות עם ניסיונות
חייבים להרגיל ילדים ללמוד להתכונן לעמוד בניסיונות. אף אחד לא יודע איפה הוא יעמוד, מה יקרה לו.
תפקיד ההורים הוא להיות "בלשים וחוקרים פרטיים" - לא כדי לתפוס את הילדים כשהם לא בסדר, אלא כדי לתפוס אותם כשהם כן בסדר. כשאתה תופס את הילד ברגע שיש לו קצת שמחה או הנאה רוחנית, עצם האמירה שלך יכולה ליצור את ההנאה אפילו אם היא הייתה רק על הגבול.
סיפור המפגש בפרדס כץ
קבוצה של בחורים שקיבלו חינוך חרדי למהדרין אך התרחקו מהדרך, למדו בפחון בשכונת פרדס כץ. יום אחד נכנסו שני צעירים מקומיים והתנפלו עליהם מילולית. כדי להרגיע את הרוחות, המספר הזמין אותם להצטרף לשיחה, ואמר להם שהם מדברים על "הנאה רוחנית".
כשאחד מהם שאל מה זו הנאה רוחנית, המספר הביא דוגמה מעולמו: "נגיד שאתה וחבר שלך נוסעים באוטובוס. החבר שלך הולך לסוף האוטובוס ותוקע את הראש בחלון, ואתה מתיישב מקדימה. בתחנה הבאה עולה אישה זקנה עם סלים, ואתה קם ומפנה לה את מקומך."
כשנשאל מה נשאר ביד אחרי הנסיעה, הצעיר לא הבין. המספר הסביר: "חברך ישב כל הדרך עם הראש תקוע בחלון, ולא יצא עם הרגשה טובה. אתה אמנם עמדת כל הדרך, אבל עכשיו יש לך הרגשה טובה בלב כי עשית מעשה טוב."
בתחילה נראה שההסבר לא השפיע, אך כעבור חודש חזר אותו צעיר ואמר: "אתה איש מסוכן... עכשיו אני קם לסבתות באוטובוסים!"
סיכום: הבסיס להתקדמות בעבודת השם
בכל רמה ובכל מצב יש באדם טוב - הקדוש ברוך הוא טבע בו טוב. צריך ללמד אותו להכיר בזה.
המניע היחידי של בני אדם ברמה הבינונית להתקדם בעבודת השם הוא ההנאה והסיפוק הרוחני - "זה מצוות עשה, זה התענוג של להיות בסדר". מי שאין לו את המניע הזה לא מתקדם בעבודת השם.
המבחן של "בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" אינו כמה מצוות אתה מקיים או כמה הלכות אתה מדקדק, אלא כמה אתה מתקדם בעבודת השם. ואין אדם שמתקדם בעבודת השם אם אין לו את תחושת הסיפוק וההנאה הזו - זה חוק שלא יעבור.
יכול להיות שיש אדם שלא מודע לזה ולכן מתקדם לאט. אבל אותו אדם, אם היה מודע לזה, היה מתקדם יותר מהר. אם היה מסוגל לקום מהלימוד ולהגיד באמת מהלב: "ברוך השם שזכיתי!" ולהרגיש את הזכייה הזו - היה מתקדם יותר.
מסקנה לחינוך: אין כלי אחר בחינוך מלבד עידוד ההנאה הרוחנית. עיקר התפקיד של ההורה והמחנך הוא לעורר את המודעות, את תשומת הלב, ובעצם גם לעורר את ההנאה עצמה.
כשילד לומד להרגיש טוב כתוצאה ממעשיו הטובים, הוא מתחבר בצורה עמוקה יותר לעבודת השם, וזה הבסיס האמיתי להתקדמות רוחנית.