יחיאל דינור, המוכר בכינויו הספרותי "קצטניק", הגיע להעיד במשפט אייכמן. הוא התעלף שם, ולא הצליח להעיד את העדות שעליה בא לספר. בספריו הוא כן מתאר כמה מהדברים. אחרי המלחמה הוא לא הרשה לעצמו לצאת מהבית — זו הייתה ההרגשה שלו: שאין לו מה לעשות בעולם. הוא כתב את "מצפון הרחמנות" במיוחד כדי לנסות לספר את מה שאי אפשר לספר בעדות רגילה.
זו הנקודה הראשונה שצריך להבין על השתיקה הזו: היא לא הייתה שתיקה של חוסר רצון לדבר. היא הייתה שתיקה של אין מילים. אדם שעבר את מה שעבר לא התעלף במשפט כי שכח, אלא כי הדברים גדולים מיכולת הדיבור האנושית.
בספרו מספר קצטניק על מה שראה באמצע מחנה אושוויץ: גילו ילד קטן שמישהו החביא — זו הייתה, מבחינת הנאצים, העבירה החמורה ביותר. הם לקחו את הילד ותלו אותו. סביב עמדו אנשים, ואחד מהם, כשראה זאת, אמר: "עכשיו אתה לא יודע — תלו כאן את אלוקי ישראל."
זו לא הייתה כפירה. זו הייתה זעקה — שאלה תיאולוגית ששום מילה רגילה לא הכילה. השקט שאחרי המשפט הזה אינו שקט של הסכמה, ואינו שקט של ספק. הוא שקט שאין בשפה שלנו כלים לצאת ממנו.
סיפור נוסף, פחות דרמטי במבט ראשון, אך אולי חמור יותר מכל הסיפורים הנוראים של השואה: אחרי המלחמה, במחנה הניצולים בברגן־בלזן, שאותו שחררו וניהלו האמריקאים, סיפקו האמריקאים אוכל מהצבא — אוכל לא כשר. יהודים שרצו אוכל כשר פנו לקצינים האמריקאים, שרצו לעזור כמה שאפשר. עלה הרעיון לשחוט שם אוכל בעצמם. היה בית מטבחיים בעיירה הגרמנית ברגן־בלזן, וצריך היה אישור מהעירייה לשחיטה כשרה.
התשובה: יש חוק בגרמניה שדורש להמם את הבהמות בחשמל לפני השחיטה. אי אפשר. השנה הייתה 1946. פקידי העירייה הגרמנית — אותה עירייה, אותה שנה, אחרי שהם עצמם הוציאו להורג מיליוני יהודים — ראו בזה עניין סביר לחלוטין.
"זה מבחינתי יש משהו בסיפור הזה יותר חמור מכל הסיפורים החמורים והנוראים של השואה, בגלל שזה ממחיש איך החוק קבע שחיי יהודים אין להם ערך. אין להם ערך. והחוק הזה תפס. זה אומר: זה לא רק כתוב בספר החוקים. החוק הזה נהג בשטחים אדירים של מאות מיליוני בני אדם" שהבינו את זה כסדר הדברים הרגיל, בעוד השמש המשיכה לזרוח והחיים נמשכו כרגיל.
אישה סיפרה סיפור מזמן ילדותה: הנאצים הגיעו והקיפו את העיירה שלה. אמה סובבה שעתיים־שלוש בניסיון למצוא פתרון לילדה בת השלוש־ארבע. אין טלפון, אין אופק, אין שום מקום לפנות אליו. היא דפקה בדלת הכומר המקומי:
"תקשיב, אתה מוכן לשמור על הילדה שלי? אני, כמו כל היהודים, הולכת עכשיו למות. אולי היא תשרוד." הכומר ענה שיש אצלו כבר עוד חמישה ילדים יהודים. או אז הבינה שיש כאן סיכון נוסף: שהכומר יגדל אותם כנוצרים. היא אמרה לו: "תדע לך, אני עולה עכשיו למעלה, אני אתפוס את הידיים ואת הרגליים של כיסאו של הרבונו של עולם, ולא אתן לו מנוחה. אם תגדל אותה כיהודייה — אדרוש ממנו לתת לך אושר ושמחה בחיים. ואם תגדל אותה כנוצרייה — הוא ימרר לך את החיים, ואני לא אתן לו מנוחה."
במשך ארבע וחצי שנים גדלה הילדה אצל הכומר. הוא לקח את כל חמשת הילדים לתפילה בכנסייה כל יום. לה אמר: "את לא צריכה את הקללות של אמא שלך — אל תישארי יהודייה." אחרי המלחמה חיפש קבוצת יהודים והחזיר אותה אליהם.
אישה יהודייה, שברגעים האחרונים של חייה, מחפשת תושייה בלתי נתפסת — זו התמונה. לא ניצחון, לא הסבר, רק אמונה מתעקשת שממשיכה לפעול גם כשאין לה שום אחיזה במציאות.
הרב הדגיש שהאירועים האלה קרו במרחב אדיר: מאות מיליוני בני אדם חיו תחת החוק שקבע שחיי יהודים חסרי ערך, וקיבלו זאת כסביר. גם אחרי המלחמה נמשך מאבק — למשל מאבק שיטתי של ברית המועצות הקומוניסטית למחוק את זכר היהודים ואת זכר השואה במזרח אירופה. על קברי האחים בהם נטמנו יהודים נכתב, לרוב, שנטמנו שם "אזרחים קומוניסטים שנרצחו על ידי הפשיסטים" — בלי אזכור שהם היו יהודים.
"היום השואה היא סיפור ישן שבקושי אנחנו זוכרים אותו כבר. אבל ההוויה של עם ישראל היום, ובתקופה האחרונה — היהדות שנקרא לה היהדות החרדית — היא כוח אדיר." זו בדיוק נקודת המעבר של הפרק הזה: מאותה שתיקה שלא היו לה מילים בכלל, אל כוח רוחני עצום שקיים היום במלואו — אך עדיין ממוקם, כפי שראינו בפרקים הקודמים, "בצד".
השבירה של האילמות אינה תהליך של שכחת העבר. היא תהליך של הכרה שהדור שקם מתוך השתיקה ההיא כבר אינו אילם — יש לו כוח, יש לו תורה, יש לו יראת שמיים במידה שלא הייתה כמותה. השאלה שנשארת פתוחה, ועליה ידבר המשך הספר, היא: מה נדרש כדי שהכוח הזה יפסיק להסתפק בשתיקה מכובדת, ויתחיל לדבר בקול של הנהגה.