שיעור חמישי - לחץ חברתי ואותנטיות בחינוך
מבוא: הקושי בשינוי אמיתי
המרצה פותח בהתייחסות לקושי המובנה בשינוי אמיתי. למרות שהרצאות יכולות להישמע משכנעות ולעורר רגשות חיוביים, נדיר שהן מביאות למהפכות אמיתיות בשטח. שורש הבעיה, כפי שמציג המרצה, הוא באובדן הזהות האישית שמאפיין את דורנו ובנטייה להיכנע ל"דעת הקהל" המדומיינת.
חלק ראשון: אובדן הזהות האישית בדורנו
מ"יחיד לפני הקדוש ברוך הוא" לתלות בדעת הקהל
המרצה מזכיר את הפסוק "בן הייתי להבי רך ויחיד לפני אמי" ומציין שבדורות קודמים, יהודים הרגישו את עצמם כיחידים לפני הקדוש ברוך הוא. לעומת זאת, בדורנו ישנה נטייה להשתייך לקבוצה ולאבד את הזהות האישית.
כך קורה שאנשים מקיימים דקדוקים, חומרות והידורים מסוימים רק בגלל שהם משייכים אותם לקבוצה, אך אינם מדקדקים בדברים פשוטים שאינם מאפיינים את הקבוצה שלהם.
הכניעה לדעת הקהל המדומיינת
המרצה מצטט את רבי מנחם מנדל מקוצק: "אתה לא מה שאתה, אתה לא עושה מה שאתה חושב, אתה אפילו לא עושה מה שאחרים חושבים - אתה עושה מה שאתה חושב שאחרים חושבים שאתה צריך לעשות."
הוא מדגים זאת בסיפור על מנהלי חדרים שסברו שההורים מפעילים עליהם לחץ לקיים תחרות בין התלמידים. אך כשבדקו, התברר שרק קומץ הורים באמת דרשו זאת, ורוב ההורים כלל לא תמכו בגישה זו. זוהי דוגמה לכך שאנשים נכנעים למה שהם מדמיינים כדעת הקהל, גם כשזו אינה הדעה האמיתית.
חלק שני: הלחץ החברתי ככוח משתק
הקושי לשנות מעמד חברתי
המרצה מצטט את הסבא מנוברדוק שאמר שאחד הקשיים הגדולים ביותר לאדם להשתנות הוא המעמד שיש לו בחברה. הוא מביא דוגמה של חבר שהחליט להפסיק לדבר בשעת התפילה, אך כשמישהו פנה אליו ציפה ממנו לענות, נכנע ללחץ זה למרות החלטתו.
סיפור אישי: התמודדות עם לחץ מורים
המרצה מספר על ניסיונו כמורה צעיר בבית ספר דתי, שם חווה לחץ חברתי כבד מצד מורים אחרים שנהגו לדבר בזלזול על תלמידים. כשהוכיח אותם על כך, הפך ל"חריג" וסבל מבידוד. אך דווקא המעמד ה"מוזר" שקיבל בחודש הראשון הפך למגן עבורו - משהתרגלו אליו כ"תמים" ו"נאיבי", הוא כבר לא יכול היה "להידרדר" ולהצטרף להתנהגות הציונית.
הוא למד מכך לקח חשוב: אם אדם מקבל על עצמו להיות "משונה" לתקופה קצרה, יהיה לו קל יותר לעמוד בלחץ החברתי בהמשך.
התנסות עם מפקח חינוך
המרצה מתאר התמודדות מול מפקח חינוך שביקר בשיעורו ושאל "מי התלמיד הטוב ביותר בכיתה?". למרות הלחץ העצום, הצליח לענות בדרך שונה מהמצופה - במקום לבחור תלמיד על בסיס הישגים אקדמיים, הוא שיבח את המידות הטובות של תלמידים שונים.
הוא מתאר את הקושי הפיזי שחש בזמן שעמד מול ציפיות המפקח: "הרגשתי שהשרירים שלי מתקשים כאילו איזה מלחצה לוחצת אותי, אני לא יודע איך אני אחזיק, איך אני אדבר, איך אני אוציא את הכל מהפה."
חלק שלישי: כוחו של עידוד וראיית הטוב
הסיפור המכונן: דף המעלות
המרצה מספר על תרגיל שעשה בכיתה בבית ספר חילוני, שם לימד יהדות. הוא ביקש מכל תלמיד לציין מעלה אחת על עצמו, ואחר כך ביקש מהתלמידים לכתוב מעלות על חבריהם. כל תלמיד קיבל דף עם המעלות שחבריו ראו בו.
שנים לאחר מכן, אחד התלמידים - שהיה מעורב בפשיעה ומוגדר כ"ג' בסן סימון" (כינוי לחבורת רחוב מפחידה) - פגש אותו ואמר לו שהדף הזה שינה את חייו. הוא הראה למרצה את הדף המקופל שנשא בארנקו במשך שנים, ובו כתבו חבריו: "למרות הכל, אבנר בחור ישר בטבעו". התלמיד סיפר: "פעם ראשונה בחיים שלי שמישהו אמר לי דבר טוב... לקחתי את הדף הזה כמו שיהודי דתי לוקח ספר תהילים".
ביקורת על תרבות ה"אינטליגנציה השלילית"
המרצה מבקר בחריפות את התפיסה שאדם אינטליגנטי הוא מי שמוצא את הרע באחרים. הוא טוען שתפיסה זו חדרה גם לחברה הדתית והחרדית, והפכה את היכולת לזהות חסרונות למעלה, בעוד שהנטייה לדון לכף זכות נתפסת כתמימות ונאיביות.
סיכום: הקריאה לאותנטיות
המרצה קורא לקהל שלו להיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם, גם במחיר של להיות "זלמן" (מוזר) לתקופה. הוא מציע פתרון מעשי: "עכשיו חודש אני מקבל את עצמי כתמים, קצת 'זלמן', ותראה שהדברים פשוטים".
הוא מסיים בקריאה לתפילה שהקדוש ברוך הוא "יתן לי אומץ לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני לפי השכל שהוא נתן לי ולא לפי דעת הקהל המטורפת ש[גם] חדרה אלינו", ולהבין ש"אתה [הילד] לא הבן שלי ואין לי שום זכויות עליך, יש לי רק חובות עליך, אתה בן של הקדוש ברוך הוא".
לקחים מעשיים:
-
התמודדות עם לחץ חברתי: - קבל על עצמך להיות "שונה" למשך תקופה קצובה (חודש) - הבן שרוב האנשים לא באמת תומכים בגישות שליליות, אלא נכנעים למה שנדמה להם כדעת הקהל
-
חינוך חיובי: - החלף את חיפוש החסרונות במציאת המעלות - בקש מילדים וחניכים לזהות מעלות בעצמם ובאחרים - בישיבות מורים, שתף את המעלות של התלמידים במקום החסרונות
-
אותנטיות בחינוך: - פעל לפי מה שאתה מאמין בו, לא לפי מה שאתה חושב שאחרים מצפים ממך - זכור שהיחס לילדים צריך לנבוע מתוך אהבת השם אמיתית, לא מתוך זעם או שליטה