שעשני כרצונו: המהות הנשית כביטוי לרצון הבורא

פתיחת הלב

בשעות השקטות של בין ערביים, כשאור וחושך משמשים בערבוביה, מצאתי עצמי מתבונן בפלא הבריאה. איך מעט עפר הופך לאדם, איך צלע הופכת לבניין שלם, איך שני הפכים משלימים זה את זה בהרמוניה מופלאה. מחשבותיי נדדו לפרשת בראשית, למילים הפשוטות לכאורה המתארות את בריאת האיש והאישה, מילים הטומנות בחובן עומק אינסופי של חכמה אלוקית.

הנה אנו עומדים, איש ואישה, שונים כל כך זה מזה, ובכל זאת משלימים זה את זה בצורה מופלאה. מה סוד ההבדל בינינו? מדוע בחר הבורא לברוא אותנו שונים, ומה משמעות השוני הזה? ומעל הכל - מהי אותה ברכה מסתורית "שעשני כרצונו" שמברכות נשות ישראל מדי בוקר?

עפר וצלע - שורשי הנשמה

התבוננו נא בפלא הבריאה. האיש נברא מן העפר - "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה". עפר - החומר הפשוט, השפל, הנדרס ברגלי כל. ובכל זאת, דווקא ממנו בחר הקב"ה ליצור את האדם. כאילו אומר לו הבורא: "ראה, מן העפר באת, אך בכוחך להתעלות עד לכוכבים. המסע הוא שלך לעשות".

והאישה? לא מעפר נבראה, אלא מן האדם עצמו - "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה". לא "ויצר" כפי שנאמר באדם, אלא "ויבן" - לשון בניין, השקעה, תשומת לב לפרטים.

זכורני שפעם ישבתי עם מורי ורבי, והוא שיתף אותי בתובנה עמוקה: "האדם נברא כאדריכל שמתכנן מגדל, אך האישה נבראה כבנאי שבונה אותו אבן על אבן, בסבלנות אינסופית". ואכן, כמה עמוק וכמה אמיתי! האיש שואף לשמיים, חולם חלומות גדולים, אך האישה היא זו שיודעת להפוך חזון למציאות, נדבך על גבי נדבך.

גן עדן והעולם החיצון

הבדל מופלא נוסף: האדם לא נברא בגן עדן, אלא הובא לשם: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". לעומתו, האישה נבראה כבר בתוך גן עדן עצמו. איזה עומק נפלא טמון בהבדל זה!

הייתי עד פעם לשיחה בין אברך צעיר לרבו. האברך התלונן על קשיי פרנסה ועל הצורך לצאת אל העולם החיצון. אמר לו הרב: "דע לך, בני, שהאיש בטבעו שייך לעולם החיצון. עליו להתמודד עם אתגריו, לכבוש אותו, לזכך אותו. זהו חלק מתיקונו. האישה, לעומת זאת, נמצאת כבר במדרגה גבוהה יותר. ביתה הוא גן עדן קטן, והיא שומרת על קדושתו".

כמה פעמים ראיתי זאת במו עיניי - אישה שמצליחה להפוך בית פשוט לגן עדן של ממש: באווירה, בחום, באהבה, בקדושה. כאילו יש בידה מפתח סודי לשער גן עדן שהאיש מחפש כל חייו.

התייעצות ובריאה ישירה

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם" - בלשון רבים נברא האדם, כביכול התייעץ הקב"ה עם פמליא של מעלה. אך האישה? "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" - בלשון יחיד, ללא התייעצות, כביכול אמר הקב"ה: "את זה אעשה בעצמי".

בתפילה אחת בראש השנה, עמדתי והתבוננתי בנשים המתפללות. ראיתי את הדמעות הזולגות, את הלב הנשבר והנרגש, את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם בורא עולם. באותו רגע הבנתי - הקשר של האישה עם הקב"ה הוא ישיר יותר, אינטימי יותר. האיש צריך את התיווך של לימוד התורה, של הגמרא, של המפרשים. האישה יודעת לגשת ישירות, מלב אל לב.

"לא טוב" ו"טוב מאוד"

על האדם נאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" - הוא לא שלם, יש בו חיסרון. אך על האישה לא נאמר כך מעולם. כאילו נבראה שלמה מעיקרה, מוכנה ומזומנת לתפקידה.

פעם שאלתי את אחד מגדולי הדור: "מדוע האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן?" תשובתו האירה את עיניי: "אינה צריכה אותן. האיש זקוק לתזכורות קבועות, לאותות ולסימנים שיזכירו לו את בוראו. האישה חיה את הקשר הזה באופן טבעי".

להיטיב כמהות הבריאה

הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" שואל שאלה מטלטלת: מדוע ברא הקב"ה את העולם? מה יצא לו מכך? ותשובתו מאירת עיניים: "הקדוש ברוך הוא הוא תכלית הטוב, ודאי. אמנם מחוק הטוב הוא להיטיב".

ובכן, מהי מהות הבריאה? להיטיב! לתת! להעניק חיים, שפע, אהבה. והנה הפלא הגדול - זוהי בדיוק מהותה של האישה. היא נבראה עם תשוקה עמוקה להיטיב, לתת, להעניק.

הבחנתי בכך אינספור פעמים: ילדה קטנה משחקת בבובה, מאכילה אותה, מטפלת בה, מדברת אליה. לעומתה, הילד בונה, מפרק, כובש. הילדה לא משחקת כדי להנות בעצמה, אלא כדי להעניק לאחר, גם אם זהו אחר דמיוני.

באחת השיחות עם נשים צעירות, שאלתי אותן מה גורם להן אושר עמוק. התשובות היו כמעט זהות: "כשאני רואה את ילדיי מאושרים", "כשבעלי חוזר הביתה עם חיוך", "כשהצלחתי לעזור למישהו". כמעט אף אחת לא אמרה "כשאני מצליחה", "כשאני מתקדמת", אלא תמיד בהקשר של נתינה לאחרים.

עומק ברכת "שעשני כרצונו"

ועתה מתגלה עומק מופלא בברכת "שעשני כרצונו". האישה מברכת שהקב"ה עשה אותה כרצונו - כלומר, העניק לה את אותו רצון שיש לו עצמו: הרצון להיטיב.

בשיחה עם אחת מנשות החסד בקהילתנו, היא שיתפה אותי בתחושותיה: "לפעמים אני מרגישה שאינני עושה מספיק. יש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה". אמרתי לה: "היודעת את מי את מזכירה לי ברגע זה? את הקב"ה בכבודו ובעצמו, שרצונו להיטיב אינסופי. את ברכת 'שעשני כרצונו' את מגשימה בכל רגע בחייך".

המתנה הגדולה

בספר "דעת תבונות", הרמח"ל מוסיף תובנה מפעימה: כאשר אדם מבין שהקב"ה נהנה מלתת, אזי גם קבלת השפע שלו היא עבודת ה' - האדם שמח לא רק בטובה שקיבל, אלא בעיקר בכך שגרם נחת רוח לבוראו בזה שקיבל ממנו.

זוהי תמצית היחסים שבין איש לאישה במיטבם: האיש מעניק לאישה - ובכך מתעלה וזוכה בעולם הבא, והאישה מקבלת את הטוב הזה בשמחה - ובקבלתה היא מעניקה לו את האושר הגדול ביותר: לראות את שמחתה.

זכור לי זוג מבוגר שפגשתי באחת מקהילותינו. הבעל, ת"ח גדול, היה מביא לאשתו מדי יום שישי זר פרחים. שאלתי אותו פעם: "רבי, כמה שנים אתם נשואים?" ענה לי: "חמישים וחמש שנה". "וכמה זמן אתה מביא לה פרחים?" המשכתי. חייך חיוך רחב: "חמישים וחמש שנה". "ומדוע?" תהיתי. תשובתו חקוקה בליבי עד היום: "כי הדבר שהכי משמח אותי בעולם הוא לראות את הברק בעיניה כשהיא מקבלת את הפרחים. ברק זה שווה יותר מכל אוצרות תבל".

סיכום: המסע המשותף

בריאת האיש והאישה היא לא רק סיפור מהעבר, אלא מפת דרכים לעתיד. האיש, שנברא מן העפר, נמצא במסע מתמיד של התעלות. האישה, שנבנתה בבניין מושלם, מחזיקה בידה את המפתח לאותה התעלות.

כשהאיש מבין את ייעודו - להעניק, ללמוד, להתפתח, לבנות עולמות - והאישה מבינה את מהותה - להיטיב, לבנות, ליצור חיים, להביא קדושה - אזי הם משלימים זה את זה בהרמוניה מופלאה.

ברכת "שעשני כרצונו" היא לא רק הודאה, אלא גם התחייבות - להמשיך את רצונו של הקב"ה בעולם, להיות שליחה של החסד האלוקי, להפוך כל פינה בעולם לגן עדן קטן.

ובשעה שאיש ואישה מבינים את סוד השוני ביניהם, ומעריכים זה את זה בשל כך, הם זוכים להשראת השכינה ביניהם. כפי שאמרו חז"ל: "איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם". ה"זכו" אינו רק במובן של זכות, אלא גם במובן של זיכוך והבנה - כאשר הם מזככים את הבנתם במהות האמיתית של כל אחד מהם, השכינה שורה ביניהם.

יהי רצון שנזכה להבין את עומק הבריאה המופלאה הזו, ולחיות חיים של הרמוניה, שלווה וקדושה. ויהיו דברים אלו לעילוי נשמות אבותינו ואמותינו, שהעבירו לנו את המסורת הקדושה הזו מדור לדור.

"כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹקִים, חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה', לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (תהלים פד, יב)