בשביעי של פסח, היום שבו עם ישראל זכו לנס קריאת ים סוף, נהוג לשיר את פיוטו הנפלא של רבי יהודה הלוי הנקרא "יום ליבשה". ישנם הגורסים "ים ליבשה", אך המנהג המקובל הוא יום ליבשה.
מטרת הלמידה היא כדי שנדע לשורר, לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא בכל ליבנו – לא כשגרה ולא כמנהג סתם, אלא מתוך הבנה עמוקה של עוצמת הנס.
כאשר האדם מתפעל ומתרגש מהנס שהקדוש ברוך הוא עשה לו, הוא מרגיש שהשירים הישנים אינם מספיקים. הוא חייב לחבר שירה חדשה. זו הייתה תגובתם של בני ישראל אחרי קריאת ים סוף – לא עוד שירה שגרתית, אלא שירת הים הנשגבה.
המנהג לשיר פיוט זה נוהג גם בברית מילה – ועל הקשר הנפלא בין שני מעמדות אלה נרחיב בהמשך. כמו כן, הוציא הרב ברכון מיוחד לברית מילה כפי מנהג האשכנזים, הכולל את פיוט "יום ליבשה" עם ביאור וסיפור, יחד עם זימון ברית מילה, ברכת המזון וההרחמן לברית מילה.
הפיוט נפתח במשפט הכרוז:
שתי מילים מסכמות את כל פרשת ים סוף: יום ליבשה – הים נהפך ליבשה; ושירה חדשה – התגובה של עם ישראל.
שורה נפלאה בפיוט:
מה פירוש "אתבעת בתרמית"? הרי זו שאלה גדולה: כיצד ייתכן שפרעה, לאחר כל המכות שראה, נכנס לים? האם לא הבין שיש כאן יד ה' להציל את בניו?
בפסוק שירת הים: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" – נחלקו רש"י והתרגום.
רש"י מבאר: לשון ערמה – המים נעשו ערמה גבוהה.
התרגום אונקלוס מפרש: נחקימו – לשון ארמימות, כלומר ערמה וערמומיות.
אומר הרמב"ן דבר נפלא: ה' הניע רוח קדים עזה כל הלילה, והמצרים חשבו שמדובר בצונמי טבעי שקרע את הים! לכן נכנסו בביטחון.
זה בדיוק מה שאומר רבי יהודה הלוי: "אתבעת בתרמית" – הייתה פה תרמית, פיתיון, שבאמצעותו נכנסו רגלי בתנמית – רגלי מצרים – לתוך הים.
מדוע קורא הפייטן למצרים "בתנמית"? כי הפסוק אומר: "הוּא מָצָא יָלְדֵי עֲנָמִים אֶת לוּדִים אֶת עֲנָמִים" – ומצרים היא ילדת ענמים. לכן הוא קורא להם "תנמית".
עם ישראל נקראים שולמית – שהם שלמים באמונתם. "יפו בנעלים" – יפו בליכתם ביבשה, בתוך הים.
עם ישראל נקראים ישורון – כי הם ישרים. ו"בית אודי" – זה בית המקדש, שבו מודים ומשוררים לקדוש ברוך הוא.
"אין כאל ישורון" – ואויבנו נשפטים. דגלי הגאולה יורמו על שארית עמך ישראל, ויתלקטו הנבזרים בין האומות.
כאן עובר הפייטן ממעמד ים סוף לברית מילה ולאותות המיוחדות של עם ישראל:
כאן מגלה לנו רבי יהודה הלוי את הסיבה הפנימית לכך שהאשכנזים נוהגים לשיר את הפיוט הזה בברית מילה: ברית המילה היא אות, והתפילין גם הם אות. לכן עבר הפייטן מברית מילה לתפילין – שניהם חלק מאותה מערכת של קשר וברית.
זו גם הסיבה שהמנהג הוא שהאבי הבן לובש תפילין בברית המילה – כי התפילין הם אות ה', וברית המילה היא גם כן אות ה'. שניהם מבטאים את הקשר הנצחי בין עם ישראל לבורא עולם.
תמר אמרה ליהודה: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים" – הכר נא, למי שייכים הדברים הללו?
רבי יהודה הלוי לוקח את הביטוי הזה והופך אותו לדיאלוג בין כנסת ישראל לבורא עולם.
כנסת ישראל אומרת לריבונו של עולם:
התשובה ברורה: הכל לכבודך! אנחנו חתומים בגוף ועוטים ציצית – הכל לשמך ולכבודך.
מי הם "ידידים"? זהו כינוי לעם ישראל – שה' שאל אותם, וכל מי שה' שואל אותו נקרא ידיד.
על הפשר העמוק של המילים "קדמוך ממוך ה' באלים" יש סיפור נפלא שניתן לשמוע בשיעור מיוחד. הסיפור ממחיש כיצד שירת הים לא הייתה רק מילים – אלא פריצה של שמחה ותפעלות שלא יכלו לעצור אותה.
בתקנתו המקורית של רבי יהודה הלוי, הפיוט נאמר לפני ברכת "גאל ישראל". לכן סיים את הפיוט במילים "ותביא גאולה לבני בניהם" – וישר לאחר מכן היו אומרים:
שאלה מרכזית: מדוע נוהגים האשכנזים לשורר את הפיוט על קריאת ים סוף דווקא בברית מילה? ורבי יהודה הלוי עצמו – מדוע חרז שניהם יחד?
לשמיעת שיעור מפורט ומרתק על הקשר בין ברית מילה לקריאת ים סוף – ניתן לשמוע במדור דרשות לשמחות, שיעור מספר 24 באתר קול תודה.
פיוטו של רבי יהודה הלוי הוא יצירת מופת המשלבת שני עולמות:
קריאת ים סוף, תרמית פרעה, הליכת ישראל ביבשה, שירת הים – הנס הגלוי לעיני כל.
ברית המילה, התפילין, הציצית – עדות לקשר הנצחי בין ישראל לאביהם שבשמים, מדור לדור.
הפיוט מסתיים בשובה אל הגאולה השלמה: "ואל תוסיף לגורשה" – ריבונו של עולם, אחרי כל הגלויות, כל הגירושים – אל תוסיף. "ועל הור שמשה תחזיר את כותה" – החזר אותנו, "ונסו הצללים" – וכל הצרות והקשיים יסתלקו.