פרשת ויקרא - שיעור תורה

פתיחה

פרשת ויקרא היא מהפרשות האהובות, אך מסיבה פשוטה - היא פותחת ספר חדש. ספר ויקרא הוא ספר חשוב ומיוחד, וכיום נעסוק בו בעזרת השם.

אות אל"ף קטנה בפסוק הראשון

הפסוק הראשון, "ויקרא אל משה", מביא עמו דברים מתוקים מדבש ונופת צופים. כידוע, משה רבנו עליו השלום זכה לקרני אור, "קרן עור פניו". מדוע? המדרש מספר שכאשר הקדוש ברוך הוא נתן תורה למשה, הוא אמר למשה רבנו: "כתוב בראשית". משה כתב "בראשית ברא...". וכך ממשיך הקב"ה לומר למשה מה לכתוב, ומשה כותב.

כשהגיע הקב"ה לסוף התורה, למילים "לעיני כל ישראל", ביום פטירת משה רבנו, היה צריך לסיים את כתיבת התורה. ברגע שסיים, לקח קב"ה את הדיו שנשאר בקולמוס (העט שבו כותבים) וזרק אותו על מצחו של משה. מהדיו האלוקי הזה נוצר האור המדהים שהיה קורן מפניו.

אך בפרשתנו, כשהגיע הקב"ה למילה "ויקרא", אמר למשה לכתוב "ויקרא אל משה". משה רבנו, מתוך ענוותנותו, לא רצה שייראה כאילו הקב"ה קורא לו בלשון חשיבות וחיבה. הוא רצה לכתוב "ויקר" (לשון מקרה - כאילו במקרה ה' פגש אותו), כמו שכתוב אצל בלעם "ויקר אלוקים אל בלעם". משה חשב: "אני לא מספיק חשוב שהקב"ה יקרא לי בלשון חיבה".

אמר לו הקב"ה: "כתוב 'ויקרא'!". אך משה התעקש, ולבסוף הם "התפשרו" - משה כתב את המילה "ויקרא" עם אל"ף קטנה. מי שמסתכל בספר תורה יראה שהאות אל"ף במילה "ויקרא" היא קטנה. זהו ביטוי לענוותנותו של משה רבנו.

במדרש "אותיות דרבי עקיבא" מובא שבתנ"ך כולו יש אותיות גדולות ואותיות קטנות. למשל, האות בי"ת הראשונה בתורה, ב"בראשית", היא גדולה. האל"ף במילה "ויקרא" היא אות קטנה. יש לכך משמעויות רבות ועמוקות, אך העיקר הוא שמשה רבנו, בענוותנותו, לא רצה להבליט את מעמדו המיוחד.

מדוע זכה משה לקרני אור?

מדוע זכה משה רבנו לקרני אור? בזכות ענוותנותו. "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". נשמתו של כל אחד מאתנו מאירה באור יקרות, אור אינסופי. אך מה מסתיר את האור? הגוף. הגוף שלנו מקשה על הנשמה להאיר. הנשמה כלואה בגוף ולא יכולה להתבטא במלואה.

אך אצל משה רבנו היה שוני. הגוף שלו הפך להיות רוחני במדרגה גבוהה. גופו של משה רבנו היה שקוף כמעט למדרגת נפשו. כלומר, לא היה אצלו מחסום בין הגוף לנפש.

ההבדל בין ענווה לשפלות

זהו הזמן לעמוד על ההבדל בין ענווה לשפלות עצמית. ענווה אינה לומר "אני אפס, אני כלום". מה זה שפלות עצמית? אדם שאומר "אני לא יודע מי אני באמת, אני לא שווה כלום". זו אינה ענווה - זו טעות חמורה.

אדם צריך להכיר את המעלות שלו ואת היכולות שלו. הענווה האמיתית היא לדעת שהמעלות שלך הן מתנה מהקב"ה. יש לך כישורים, חכמה, יכולות - אבל אתה יודע שקיבלת אותם מהבורא.

הדוגמה הטובה ביותר לענווה היא רופא. כשאומרים לרופא "יש פה רופא?", הוא עונה "כן, אני רופא". הוא לא אומר "אני כלום, מה אני יודע". אם מישהו פצוע, הרופא יגיד "אני יכול לעזור, אני רופא". זו ענווה אמיתית - לדעת מה אתה יכול לעשות ולהשתמש בזה כדי לעזור לאחרים.

מבחן האמת לענווה

רבי שמעון בר יוחאי אמר לתלמידיו: "אני מגדולי התנאים". האם זו גאווה? לא! הוא ידע את האמת. הוא אמר "אני מגדולי הקדושים בארץ". זו אינה התפארות, זו הכרת האמת.

מה מבחן האמת לענווה? הענווה האמיתית היא כאשר אדם מייחס את הצלחותיו לה', ולא לעצמו. "אני זכיתי ללמוד, ה' נתן לי שכל ויכולת ריכוז לזמן ארוך, ובזכות זה הצלחתי". הענו יודע שהכל מה'. הוא לא מסתיר את כישרונותיו, אבל הוא יודע מהיכן הם באו.

כאשר אדם אומר "אני גדול בחכמה", אך מיד מוסיף "אבל זו מתנה מה'", זוהי ענווה. כאשר הוא משתמש בכישרונותיו כדי לעזור לאחרים, זוהי ענווה. המבחן האמיתי לענווה הוא כאשר אדם משתמש בכישרונותיו לא לכבוד עצמו, אלא לעזרה לאחרים.

העבודה על מידת הענווה

איך עובדים על מידת הענווה? צעד ראשון - הכרת הכוחות שלך. רשום לעצמך רשימה של הכוחות שלך, של היכולות שלך. אחרי כל יכולת, שאל את עצמך: "מי נתן לי את זה?". אם אתה חכם, חזק, יפה - מי נתן לך את זה? הכרת הגדולה שלך היא הצעד הראשון, אך ההבנה שהכל מה' היא הצעד השני.

השורש של הענווה הוא באמונה. כאשר האמונה שלך חזקה יותר, אתה תהיה עניו יותר. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". אתה מכיר את הכוחות שלך, אך יודע שהם ניתנו לך מאת ה'.

גאווה וענווה בחיי היומיום

אדם ענו חי את החיים שלו, לא חיים של פוזות. למשל, אדם שקונה בגדי מותגים - האם הוא קונה אותם בגלל האיכות שלהם (זה בסדר), או בגלל שהוא רוצה להרשים אחרים (זו גאווה)? הבעיה היא כאשר אתה חי את חייך כדי להרשים אחרים, ולא את חייך האמיתיים.

לאדם ענו יותר קל להיות שמח, כי הוא לא חי בלחץ תמידי להרשים אחרים. הוא חי את החיים שלו ללא מסכות.

אדם כי יקריב מכם קרבן

פרשתנו עוסקת בקורבנות. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". מדוע נאמר "אדם" ולא "איש" או "אישה"?

התורה רומזת לאדם הראשון. מה היה חטאו של אדם הראשון? הקב"ה אמר לו "לא טוב היות האדם לבדו", ונתן לו אישה. וכשחטא, מה אמר? "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל". במקום לקחת אחריות, הוא האשים אחרים - את האישה, ובעקיפין את הקב"ה שנתן לו אותה.

אומרת התורה "אדם כי יקריב מכם" - אם אתה רוצה להתקרב לה', קח אחריות. אל תטיל את האשמה על אחרים. "מכם" - מעצמכם, באופן אישי.

דבר נוסף - אדם הראשון לא הביא קרבנות מגזל. כל מה שהיה בעולם היה שלו. גם אתה, כשאתה רוצה להתקרב לה', אל תביא קרבן מגזל. "כי אני ה' שונא גזל בעולה". אל תקנה מצות יקרות בכסף שאין לך, אם אתה צריך להיכנס לחובות בשביל זה.

כל שאור וכל דבש לא תקטירו

בהמשך הפרשה כתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". מדוע אסור להקריב שאור (חמץ) ודבש?

השאור, החמץ, מסמל את הגאווה. הבצק תופח ומתנפח, כמו האדם הגאה שמנפח את עצמו. הדבש, למרות מתיקותו, נאסר גם הוא. הדבש מסמל את התענוגות, את הנטייה לחיות חיים של תענוגות בלבד.

הקב"ה אומר: אם אתה רוצה להתקרב אליי, אתה צריך להיות אמיתי עם עצמך. בלי גאווה מנופחת, בלי חיים של תענוגות בלבד. "אדם כי יקריב מכם" - תהיה אתה, האמיתי.

סיכום

פרשת ויקרא מלמדת אותנו על ענווה אמיתית, על לקיחת אחריות, ועל דרך ההתקרבות האמיתית לקב"ה. האל"ף הקטנה בתחילת הפרשה מסמלת את ענוותנותו של משה רבנו, וגם מלמדת אותנו על הדרך שבה אנו צריכים ללכת. לא בגאווה מופרזת, לא בשפלות עצמית מזויפת, אלא בהכרת האמת - שכל מה שיש לנו הוא מתנה מה'.

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520