שיעור בנושא דימוי עצמי והשפעתו על החינוך

מבוא

בשיעור הקודם דיברנו על התופעה שבה דווקא בתחום שאנחנו רוצים לחנך את הילדים ולפתח את יכולותיהם, לפעמים אנחנו גורמים את ההפך - תוצאה של התניה שלילית. היום נעמיק וננתח אספקט נוסף של התופעה הזו, הקשור לדימוי העצמי של הילד.

השאיפה היסודית של כל הורה היא לגדל ילדים מצליחים. במה בדיוק יצליחו - זה תלוי בחינוך ובערכים של כל משפחה. אך באופן פרדוקסלי, ככל שההורים יותר לחוצים שהילדים יצליחו וככל שזה יותר אכפת להם, לפעמים דווקא הפעולות שהם עושים, והתוצאות שמתקבלות, הן הפוכות לחלוטין ממה שהם רוצים להשיג.

חלק ראשון: טעות יסודית בביקורת - כינויים ותיוג

מעשה בילד ובמשל "כוחו של בדאי"

סיפר לי מלמד מאחת המחנות בארץ, שפעם סיפר לתלמידיו את המשל שכתבו חז"ל: "כוחו ונשו של בדאי - אפילו הוא אומר אמת, אין מאמינים לו". כלומר, מי שמשקר, אפילו כשהוא אומר אמת, כבר לא מאמינים לו.

תוך כדי השיעור, אחד הילדים פרץ בבכי היסטרי. המלמד המשיך להסביר שהקדוש ברוך הוא לא אוהב שקרנים, ושקרנים לא רואים פני שכינה, וכן הלאה. הילד המשיך לבכות. אחרי השיעור, המלמד קרא לילד ושאל אותו מה קרה.

"אני שקרן," בכה הילד. "מה פירוש שאתה שקרן?" שאל המלמד. "אני שקרן, והשם לא יאהב אותי ויתן לי עונש." "אז אל תשקר," הציע המלמד. "אני לא יכול, אני שקרן." "אבל אל תשקר." "אבל אני שקרן." "מאיפה אתה יודע שאתה שקרן?" "בטח אני שקרן, כולם יודעים שאני שקרן!"

הדוגמה הזו ממחישה אחת מהטעויות הנפוצות ביותר שאנחנו עושים: במקום לבקר את ההתנהגות השלילית, אנחנו מבקרים את הילד עצמו. אנחנו נותנים לילד "ציונים" - אתה שקרן, אתה פחדן, את שלומיאלית, את לא יוצלחית.

ההשלכות החמורות של הכינויים

הטעות הזו חמורה הרבה יותר ממה שנדמה במבט שטחי. חוק יסודי בנפש האדם הוא שאדם לעולם לא יחתור, יתאמץ או ישתדל בכיוון שבו הוא לא מאמין שיצליח. זה דבר פשוט מאוד, אבל אנחנו מתעלמים מהעובדה הזו.

הציפיות שלנו מהילדים תלויות כמובן בהשתדלות שלהם, בהתקדמות שלהם. לפי מה אדם מחליט מה הוא מסוגל, מה הוא לא מסוגל, מה יש לו סיכוי ומה אין לו סיכוי? אצל ילדים, באופן כמעט מוחלט, מה שקובע את התמונה של הילד על עצמו היא ההתייחסות של הסביבה.

בגיל רך מאוד, בעיקר ההורים או אלה שבביתם הוא גדל קובעים את הדימוי העצמי שלו. בגיל יותר מבוגר, הוא מצרף לזה גם את המבט של החברה היותר מורחבת. אבל כעיקרון, התמונה של הילדים על עצמם היא השתקפות, כמו במראה, של איך שהם תופסים את המבט של הסביבה עליהם.

חלק שני: שטיפת מוח שלילית והשפעתה

מקרה השקרן

כשילד משקר ולהורים זה מאוד כואב, הם במקום לדבר איתו על מעשה השקר הספציפי, אומרים לו: "אתה שקרן". ככל שהילד מתפתה יותר לשקר, כך יותר פעמים אומרים לו "אתה שקרן".

למעשה, שוטפים לו את המוח בצורה מסיבית, מתמדת ועקבית, שהוא לא יכול להתמודד נגדה - שהוא שקרן. מה שהוא תופס מזה שיש לו איזשהו מום נפשי, איזשהי תכונה יסודית שאיתה הוא נולד ואינו יכול לעשות שום דבר לשנות אותה.

להבא, ככל שיש יותר פיתויים לשקר, הוא פחות מאמין שהוא יכול להתמודד איתם, או שיכול להתמודד עם התוצאות של אי-השקר. עד כדי כך שהוא מגיע למצב שהוא בכלל לא בודק את האפשרות להגיד אמת.

מעבר למילים - התנהגויות שמחזקות את התדמית השלילית

לא רק המילים "אתה שקרן" גורמות לילד שטיפת מוח שהוא שקרן, אלא גם התנהגויות. לפעמים דווקא ההורים שרוצים לחנך את הילד נגד שקר, בכל פעם שהוא אומר משהו, מיד שואלים אותו: "באמת? אתה בטוח? זה באמת היה כך?"

הם מטילים חשד בכל דבר שהוא אומר. לפעמים הם אף עושים פעולה של "נתינת מכשול לפני עיוור" - למשל, אמא רואה שחסר ממרח שוקולד ויש שוקולד על שפתו העליונה של הילד, ואז היא שואלת אותו: "מי ליקק את השוקולד?" במקרה כזה, אין שום צורך ואסור לשאול אותו. למה להכניס אותו לפיתוי?

בעצם, הרבה הורים שרוצים לחנך את הילדים נגד שקר, עשרות פעמים ביום טומנים להם פח, מעמידים אותם בניסיונות שאני לא יודע אם הם בעצמם היו עומדים בהם, ושוטפים להם את המוח בדיבורים: "אתה שקרן, אתה שקרן, אתה שקרן".

באופן פרדוקסלי, דווקא הורים תמימים שנותנים לילדים אמון בדבריהם, יש להם הרבה יותר סיכוי לגדל ילדים אמיתיים. ואילו ההורים החשדניים והביקורתיים, דווקא אלה שנושא השקר מאוד מטריד אותם, עלולים להשיג את ההפך ממה שהם רוצים.

חלק שלישי: סיפורים והדגמות

הילד עם הנטילות

סיפור על מקרה קיצוני - נער בגיל ישיבה קטנה שהיו לו "נטילות" - נטילת ידיים עשרות פעמים ביום. כל פעם שנגע במקום כלשהו, הוא חשש ורחץ את עצמו. לאחר שהתופעה החמירה, הוא התחיל לרחוץ את עצמו ארבע-חמש פעמים ביום.

לאחר בירור עמוק, התברר שבילדותו, בגיל 3-5, הוא סבל מנזלת כרונית אלרגית. אמו, שהייתה קצת פדנטית, הפריע לה מאוד ההופעה הבלתי אסתטית שלו, וכדי להרגיל אותו למחוט את האף (דבר שקשה לילד קטן), היא בכל פעם שהופיעה נוזלת צעקה: "מגעיל!"

האמא התכוונה לנוזלת, אבל מה שנדפס בנפש הילד היה שהוא עצמו מגעיל. הוא לא הצליח להפריד בין התופעה (הנוזלת) לבין עצמו. התדמית השלילית הזו הושרשה עמוק מאוד בתודעתו, ובגיל ההתבגרות, יחד עם לחצים אחרים, זה התפרץ בצורה של אובססיית ניקיון.

לאחר שהסברנו לו את ההשערה שלנו, הוא טען שזה שטויות, ושזה לא בגלל אמא שלו. אבל כשביקשנו ממנו שלא ינקה את עצמו בפעם הבאה שתהיה נוזלת, הוא היה מזועזע לחלוטין ואמר: "זה לא בא בחשבון, אני אתעלף, אני אקיא."

לקח הרבה זמן לשכנע אותו, ורק אחרי עבודה ממושכת של "שטיפת מוח חיובית" - להגיד לו שהוא נעים ונחמד ונקי, גם כשיש לו נוזלת - הבעיה נפתרה.

הילד שלא מסוגל ללמוד

סיפור על נער בגיל ישיבה קטנה שמכיתה ז' בחיידר הפסיק ללמוד, כי "הוא לא מסוגל", כי "הוא טיפש", כי "הוא מפגר".

ניסיתי לשוחח איתו ולהראות לו שהוא מדבר בהיגיון, שיש לו שכל, שהוא מבין דברים בחיי היום-יום. אבל הוא התעקש שהוא "טיפש לגמרא, ללימודים", אבל "לחיים לא טיפש".

בשיחה אחרת, לקחתי קטע בגמרא שהיה מאוד קשה, המצאתי סיפור דומה (לא קשור לגמרא) ודנתי איתו על הסיפור. הוא הבין את הסיפור והגיע למסקנות נכונות. אחר כך הראיתי לו איך המסקנות שלו מקבילות בדיוק לקטע בגמרא.

אבל הוא לא היה מוכן לקבל את זה. היו לנו עוד שיחות רבות, ולבסוף התחלנו לעבוד איתו כדי שיצליח בלימודים. אחרי חודשיים-שלושה הוא התחיל להצליח, גם בשיעורים וגם במבחנים.

אבל אז הגיע השלב המפתיע - כשהוא קיבל ציון טוב (80) במבחן, הוא לא רצה להראות את זה להוריו. וכשהצליח במבחן פומבי, הוא פשוט ברח מהכיתה תוך כדי המבחן, כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם ההצלחה!

כששוחחתי איתו אחר כך, הוא אמר: "אני לא יכול להצליח במבחנים, להתחיל להצליח בלימודים, אני לא יכול לעמוד בזה, יותר טוב בשבילי שהיה קודם."

חלק מזה היה הפחד מהציפיות - עכשיו אחרי שהצליח, יצפו ממנו יותר וידרשו ממנו יותר. לקח לו שנתיים-שלוש עד שהוא "חינך" את ההורים והמורים שלא יצפו ממנו, והוא לא רצה להפסיד את ההישגים האלה. אבל מעבר לכך, הוא פשוט לא היה מסוגל לשנות את התדמית העצמית שלו מ"טיפש ללימודים" ל"מסוגל ללמוד".

חלק רביעי: עקרונות לשינוי

הימנעות מכינויים ומהכללות

אסור לנו לתת לילדים ציונים או כינויים שליליים - לא "אתה עצלן", לא "אתה שקרן", לא "את שלומיאלית". ילד שסבור שהוא עצלן, כשהוא עומד בפני משימה שלא מתחשק לו לעשות, ההקלטה שיש לו בתת-ההכרה היא "אתה עצלן" - וזה לא יעודד אותו להתאמץ.

הדרך היחידה לטפל בבעיות מהסוג הזה היא להימנע מכינויים והכללות. במקום זה, אפשר לומר: "אתה בחור חרוץ ולא מתאים לך עכשיו להתעצל". גם אם הוא התעצל ולא הסכים ללמוד, אף פעם לא צריך לומר "אתה כזה". אין לנו שום הצדקה - לא חינוכית, לא מוסרית, וגם לא פרקטית - לכנות את הילדים בכינויים.

הפרדה בין ההתנהגות לבין הילד

אם תפסתי את הילד בשקר, אני לא אומר לו "אתה שקרן", אלא "אתה משקר וזה לא מתאים לך. אתה בחור אמיתי, אתה בחור טוב, אני תמיד מאמין לך, אתה מעולה, אתה איכותי, לא מתאים לך לשקר."

זה המוטו היסודי: ההתנהגות הזו לא מתאימה לך - לא "אתה כזה", אלא "ההתנהגות הזו לא מתאימה לך".

דגש על "מה כן" במקום "מה לא"

כשאנחנו מנסים להדריך ילד, הדגש צריך להיות על מה כן לעשות ולא על מה לא לעשות. זה לא אומר שאסור להגיד לילד "אל תעשה" בכלל, אבל עדיף לומר "אל תעשה ככה, אלא ככה".

ויותר טוב עוד, לחפש בתוך מה שהוא עושה, כמה שזה קשה, משהו שהוא כן עושה טוב. עצם העובדה שהוא עושה, עצם העובדה שהוא מנסה - זה כבר דבר חיובי שאפשר לציין.

כשאנחנו שמים דגש על מה כן לעשות, אנחנו משדרים שיש לנו אמון בילד, שיש לנו ציפיות ממנו, שהוא יכול ושהוא מסוגל. אפילו כשילד לוקח משימה שהיא למעלה מהגיל שלו ומהיכולות שלו, ואנחנו משוכנעים שהוא לא מסוגל, גם אז אפשר לשים את הדגש לא על "אל תעשה את זה", אלא על "תעשה את זה".

תרגיל אמפתיה להורים

אולי יש הורים שמסוגלים לנסות פעם אחת לעצום את העיניים ולדמיין את עצמם במקום הילד. מה מרגיש ילד שקם בבוקר מאוחר, צריך להספיק, ובדיוק נופלת לו המחבת עם החביתה, ואז מגיע אבא ואומר: "לא שמים מחבת על הקצה, ובוודאי לא עם ידית כלפי חוץ."

זה מאוד מעודד, אין ספק שהיום יהיה מלא באמביציה... ומה קורה לילדה בת שש, שהתגברה על הפחדים והחששות שהיא לא מסוגלת, ובסוף המחבת נפלה? ופתאום באה אמא ואומרת... מה היא אומרת לה? האמא מחזקת את הבעיה שלה, בדיוק בפרט שאמא רוצה להיפך.

סיכום

שתי נקודות עיקריות שצריך לזכור:

1. לא לכנות בכינויים - לא להכליל, וודאי לא בהתנהגויות של חשדות ואימון ציפיות שליליות מהילד.

2. להדגיש יותר את ה"קום ועשה" ולא את ה"שב ואל תעשה" - במקום "אל תעשה את זה", לומר "תעשה את זה".

הדרך היחידה להעמיק את ההבנה של הדברים האלה היא לא דרך הרבה אמירות וחידושים, אלא דרך הפנמה עמוקה של העקרונות הבסיסיים והיישום שלהם בחיי היום-יום.

כשאנחנו נותנים אמון בילד, כשאנחנו מציגים בפניו ציפיות חיוביות סבירות ומעשיות, אין ספק שהוא יהיה הרבה יותר בעל אמביציה, יותר פעיל, יותר פועל בכיוון הנכון. ולהפך, ילד שיקבל שטיפת מוח מתמדת של "אתה כזה", חלילה יגדל ויהיה כזה.